ימי דין ורחמים / יהונתן צ'פמן
שני מוטיבים הסוחרים לכאורה זה את זה בולטים ומייחדים מהות הימים הנוראים – דין ורחמים, משפט וחסד. דרישת האמת המוחלטת מצד הקב"ה, ומצד שני גישה סלחנית – הכרתו כביכול בחולשת בשר ודם שאינו מסוגל לעמוד בפני מבחן כה קשה. שני מוטיבים אלו אינם מופיעים יחד ובמידה שווה בכל עשרת הימים. ישנה התפתחות מראש השנה, בו הדגש על מידת הדין, עד יום הכיפורים בו עומדות מדות הרחמים והחמלה במרכז. הרמב"ן מזכיר תופעה זו בפירושו על התורה, ויקרא כ"ג, כ"ד:
"הנה מבואר כי הכול תלוי בתשובה, אלא בראש השנה מתייחד (ה' ית') במידת הדין ומנהיג עולמו, וביום הכיפורים במידת הרחמים. והוא מאמרם (ר"ה ל"ב, ע"ב) "מלך יושב על כסא דין". ראש השנה יום דין ברחמים, ויום הכיפורים יום רחמים בדין".
קל להביא ראיות להבדל זה. בעיון במחזור, והשואה בין הפיוטים הנאמרים בראש השנה לבין אילו הנאמרים ביום הכיפורים, במקומות שונים בסדר התפילה, נראה הבדל זה בולט לעין:
| התפילה | ראש השנה | יום כיפור |
| סליחות. | אין אומרים. | ערבית של יום כיפור בנויה על סליחות. בהרבה קהילות אומרים בחזרת הש"ץ בכל תפילות היום. |
| פיוטים של ברכת היוצר. | "מלך אזור גבורה" (תאור של כוחו ועוזו של ה'). | "אז ביום כיפור סליחה הורית." |
| "מסוד חכמים". | "...פני מלך מלכי המלכים ואדון האדונים". | "מוחל וסולח לעוונים." |
| פיוט לברכת אבות. | "את חיל יום פקודה באימיו כל לחם לשקדה." | "אמצת עשור לכפור חמה לצחצח צאוי כתמה". |
| פיוטים עד "לא-ל עורך דין". | "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד". | "אמרו לאלוקים, האדרת והאמונה" , ועוד הרבה המתארים מידותיו ומעשיו. |
| "חמול על מעשיך". | אומרים רק במוסף. | אומרים בכל התפילות. |
למראית עין אמנם קשה הדבר. הלוא בראש השנה אנו אוכלים ושמחים (אם כי החיוב ההלכתי לשמוח בראש השנה שנוי במחלוקת), בעוד שביום כיפור אנו מתענים ומתוודים על עוונותינו תוך בכי וזעקה? הלוא, לכאורה, מימד חרדת הקודש ואימת הדין בולט ביותר ביום כיפור? אם כן, כיצד נעשתה הקביעה כי בראש השנה בולטת מידת הדין, וביום כיפור דווקא מידת הרחמים?
אך אם נעיין בשורש מהותם של שני הימים, ובמקורם בהלכה ובמחשבה, שונים הדברים מכפי שהם נראים במבט ראשון.
מצות היום של ראש השנה היא תקיעת שופר, ועל כך נוסף חיוב דרבנן של אמירת ברכות מלכויות, זיכרונות, ושופרות. למצוות שופר ישנם טעמים הרבה, ועניינים רבים נרמזים בה. מתוכם בולט בעיקר דבר אחד- שעל ידי תקיעתנו אנו ממליכים הקב"ה על עולמו. "תמליכוהו עליכם כדי שיעלה זיכרונותיכם... ובמה? בשופר".
גם בברכות מוסף ישנו, בעצם מוטיב אחד – הקב"ה ומלכותו על העולם כולו, בשלושה גוונים: מלכותו הכללית (מלכויות); השגחתו על בני אדם (זיכרונות); והתגלותו במתן תורה ולעתיד לבוא (שופרות). בראש השנה מכרזת כנסת ישראל, גם במילים וגם בקולו הבלתי מילולי של השופר ש"אין עוד מלבדו". כל היום הוא בבחינת קבלת עול מלכות שמים רבתי.
אם כן, נוכל להבין מדוע דווקא ראש השנה נחשב ליום של דין. הדגש מושם על רוממות ה'. בן אדם ממילא מרגיש שפלותו וקטנותו ביחס לאותה גדלות אלוקית. הוא רואה את הדין, את החוקיות שבעולם כדבר הנגרם ממציאות הקב"ה ומתמלא פחד ויראה. יש אלוקים שופטים בעולם!
מאידך, ביום כיפור מצוות היום הינם עבודות היום במקדש, תענית, ווידוי. כולן קשורות עם עצם היום, שהוא לא מלכות ה', אלא כפרת האדם. שעיר המשתלח מכפר. התשובה, ווידוי כביטוי לתשובה הם תנאים לכפרה. התענית מכניעה לב האדם ומכשירתו לעסוק בתשובה ולקבל הכפרה. אבל, בסופו של דבר הכפרה באה כמתנה גמורה מאת הקב"ה, משום טובו וחסדו. מצוות היום כשעיר המשתלח וצום הם, כביכול אמצעים שעל ידם מבוצעת הכפרה הכלולה "בעיצומו של יום":
ובכן, ביום כיפור אין אותה הרגשה של מורא ופחד הקיימת בראש השנה, כי ביום הקדוש הדגש אינו על ה' בעיצומו, אלא על האדם ומעשיו, והתייחסות הקב"ה אליהם. האדם, אינו רשאי לצפות ליותר משורת הדין ממנו ית'. אבל מצידו של הקב"ה, שהוא מקור הרחמים, יש שפע של חסד ורחמים, והוא ית' מוכן לסלוח ולוותר על הכול. בתנאי שנודה על האמת. (ווידוי מלשון "הודאה" – להכיר בדבר או עובדה מסוימת). על מנת להבין ביתר בירור את הפילוסופי-ה של היום הקדוש יש לעיין בקטעים האחרונים של תפילת "נעילה", "אתה נותן יד לפושעים...אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך".
אפשר להבין את ההבדל בין "כסה" ל"עשור" גם באירועים ההיסטוריים שהם באים להזכיר. ראש השנה הוא "יום הרת עולם", ומשום כך מופיע בו הקב"ה כיוצר עולמות, בורא ומחריב כפי רצונו המוחלט, אין לסתור דבריו ואין לבוא בטענות עמו. בניגוד לכך יום כיפור הוא היום שבו ניתנו לוחות האחרונות, אותו יום בו ניגלו י"ג מידות הרחמים. כמובן שכל התגלות ה' כאן כבר אחרת – מוכן לשמוע לתפילת האדם, לסלוח ולמחול לעוונותיו. זוהי מידת הרחמים של יום כיפור – שאפילו הרחוק והמתועב ביותר יכול לחזור בתשובה, ולהתקבל בחמלה וברחמים.
ולבסוף, נזכיר "פשט" חסידי על הפסוק "שובה ישראל עד ה' אלוקיך". נשיאי חב"ד הסבירו פסוק זה כך: שובה ישראל עד שה', כלומר הקב"ה במידתו כרחום יהיה אלוקיך. לא מספיק לחזור מעבירות שיש בידינו משום יראת העונש או יראת הרוממות, אלא צריכים להבין שהוא מלא אהבה לברואיו – וממילא עלינו לדבוק במידותיו. לפעמים אדם כה מפחד מה', כה דואג ומדקדק עם עצמו כחוט השערה, שאינו נותן לעצמו אפשרות לחיות. כל חייו – המצוות, התפילה והלימוד חסרי טעם חיות – ומילא בודאי אינו מסוגל לעזור ולגמול חסד עם חברו וסביבתו. אבל על ידי תשובה "עד ה' אלוקיך" מתמלא האדם אהבה ורעות כלפי חברו ולומד למחול על עלבונו, ויום כיפור נעשה באמת בזכות התפילות והרחמים, בזכות התשובה ל"יום שלום ורעות".