קריעת ים סוף[1] / הרב שלמה יוסף זוין
"וישב הים לפנות בקר לאיתנו", ואמרו: "אל תקרי לאיתנו אלא לתנאו, שתנאי התנה הקב"ה עם הים בשעת בריאתו שיקרע לבני ישראל".
וייפלא: אם כן היה צריך התנאי להאמר בפסוק שמספר שנקרע הים, ולא למחרתו כשכבר שב לאיתנו, שעל זה שישוב להיות ים אין צורך לתנאים.
"תנאי" ו"איתן" הן אותיות דומות ומובנים הפוכים. כל תנאי הוא ספק: אם יתקיים התנאי יהיה כך, ואם לא יתקיים לא יהיה, שזהו עצם גדרו של תנאי, ו"איתן" מובנו קיום, חוזק ותוקף. ובכל זאת כשרצו לומר שבריאת הים היתה תלויה בספק ובתנאי, בטאו את הדבר דווקא במילה שהיא ההיפך הגמור מתנאי, איתן. אלא שכל מעשה שקיומו בתנאי אין המעשה מקבל את תוקפו וחלותו הקבועה אלא אחרי שכבר נתקיים התנאי, וקודם לכן עדיין לא חל המעשה. ולפי זה כשנברא בששת ימי בראשית הים על תנאי שיקרע לפני ישראל כשתגיע השעה, הרי כל זמן שלא נתקיים התנאי המעשה עדיין אינו מעשה, הבריאה אינה בריאה והים אינו ים. אבל לאחר שהים קיים את התנאי אז קבל את תוקפו וקיומו. "וישב הים לפנות בקר לאיתנו", רק אז, לפנות בקר, קיבל "איתנו וחוזקו". הוא שאמרו, "אל תיקרי לאיתנו אלא לתנאי", כלומר: אי אפשר להגיע לאיתנו אלא אם כן קודם לכן נתקיים התנאי, ואין הכוונה לפרש את המלה "איתן" במובן של "תנאי". אלא אין לקרוא איתן ולהגיע לתוקף אלא אם יקראו מקודם תנאי ויקיימו התנאי.
כל התורה כולה ניתנה ב"תנאים": "אם בחקתי תשמעו" וגו', "ואם לא תשמעו" וגו'. "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו" וגו'. זהו בעולם הזה. אבל לעתיד לבוא לא יהיו תנאים, אלא איתן וחוזק וקיום ואמרו בגמרא: "בעולם הזה על שמועות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל שמועות רעות וכו', אבל בעולם הבא כולן טוב והמטיב". ולכן בדקדוק לשון הקדש הניחו המדקדקים סימן לאותיות של עתיד "איתן" (אעשה, יעשה, תעשה, נעשה). ה"איתן" האמיתי יתגלה לעתיד לבוא. אלא ש"אל תקרי לאיתנו אלא לתנאו". אי אפשר להגיע לאיתן של לעתיד, אלא אם כן קודם לכן בעולם הזה, יקיימו את התנאים של התורה: "אם בחוקותי תלכו", "אם תאבו ושמעתם".