עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי / מנחם רובינשטיין
"גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים".
כבר בימי התנאים מוצאים אנו מחלוקת בין גדולי ישראל לגבי השאלה היסודית כיצד צריכים להיראות חייו של האדם מישראל. מחלוקת זו מובאת בברכות דף ל"ה: "ת"ר: 'ואספת דגנך' מה ת"ל? לפי שנא' 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן? ת"ל: 'ואספת דגנך' הנהג בהם מנהג דרך-ארץ – דברי רבי ישמעאל. ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו''. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' 'ואספת את דגנך' ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' 'ועבדת את אויביך וגו''. שתי דעות מובאות בברייתא. דעתו של ר' ישמעאל הרואה שילוב תורה עם דרך-ארץ, כלומר, חייב אדם ללמוד תורה בד בבד עם החזקה במקור פרנסה אשר יקיים את תורתו. לעומת זאת דעתו של ר"ש בן יוחי הרואה בלימוד תורה כדבר אשר חייב להעסיק את האדם מישראל בכל שעה ושעה, ואם כך חובה עליו לנטוש את כל מקורות הפרנסה ולהקדיש את כל כולו לתורה, ופרנסתו תסופק לו ע"י זרים. בין שתי דעות לאו בא אביי וקובע "אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן". קובע אביי, כי רוב העם חייב לעסוק בתורה ולהמציא תחת ידו מקור פרנסה, אך יחידים בני מעלה, אשר ביכולתם להקדיש את חייהם ללימוד תורה ולא להזדקק למקור פרנסה משלהם צריכים הם להחזיק בדעתו של ר"ש וללכת לפיה. ואכן, לאחר דברי אביי מביאה הגמ' את בקשתו של רבא לתלמידיו "א"ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי שלא תטרדו במזונייכו כולא שתא". ביקש רבא מתלמידיו כי בימי הקציר ובימי דריכת הגתות והבדים לא יבואו לביהמ"ד אלא יעסקו במקור פרנסתם ע"מ שיהיה להם מזון למשך כל השנה, שאם לא, הרי שיהיו טרודים במזונם בכל ימות השנה ויגיעו לידי ביטול מדברי תורה.
דברי אביי היו מקובלים על חכמי יבנה שהיו אומרים "אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו כפי שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים". ומסביר המהרש"א "...ונראה לפרש דהכא לא מיירי בע"ה אלא בעוסק מעט בתורה כפי פתחו ליבו שאינו יכול להרבות... ולומד בכל יום מעט כפי יכולתו ואח"כ הולך למלאכתו בשדה. ולזה אומר, שמא תאמר אני המרבה והוא ממעיט ולא יהיה לו שכר כמותי הא שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט... וזה נמי היה מתכוון באותו מועט". כלומר, אדם אשר אינו מסוגל לשבת וללמוד כל היום משום טרדות החיים, הרי שלימודו המועט שווה ללימודו של אדם המנותק בטרדות יומיומיות. ואם כך גם שכרו של הממעיט שווה לשכרו של המרבה, כדברי הגמ' במנחות ק"י.: "נאמר בעולת בהמה "אישה ריח ניחוח", בעולת עוף "ריח ניחוח", ובמנחה "ריח ניחוח" ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים". וכי בגלל שהאדם עני והביא רק עולת עוף לא יהיה הדבר לרצון הקב"ה, באה התורה ולימדנו כי שניהם שווים לפני הקב"ה.
לאור דברי ר' ישמעאל והסברו של אביי, מביאה הגמ' בקידושין כ"ט. בשם התוספתא "האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים. ר' יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות – מלמדו ליסטות. ליסטות ס"ד? אלא כאילו לימדו ליסטות. מסביר רש"י את דברי ר"י "מלמדו ליסטות – דכיוון דאין לו אומנות ויחסר לחמו, ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות". עוד נחזור להבנת דברי רש"י אלו. אך ראוי תחילה לראות את המקור שמביאה הגמ' ללימוד דין זה, שחייב האב ללמד את בנו אומנות. אומרת הגמ' בדף ל'. "ללמדו אומנות, מנלן? אמר חזקיה: דאמר קרא "ראה חיים עם אישה אשר אהבת" אם אישה ממש היא, כשם שחייב להשיאו אישה כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות". לכאורה, מפשט הדברים קשה להבין כיצד מלמד פסוק זה "ראה חיים עם אישה אשר אהבת" את חיוב האב ללמד את בנו אומנות, הרי כלל לא מוזכר בפסוק זה עניין האומנות? את זאת ניתן להסביר עפ"י הירושלמי בקידושין פ"א ה"ז: "ללמדו אומנות – תני ר' ישמעאל "ובחרת בחיים" – זו אומנות". בדברים ל', יט נאמר: "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים..." מדוע התורה מצווה את האדם "ובחרת בחיים" בחיים לא ניתן לבחור – חיים זוהי עובדה אשר באה לאדם לא מתוך בחירתו החופשית, וא"כ הייתה התורה צריכה לאמר לאדם לבחור במשהו שהוא בתוך החיים כמו – ובחרת בברכה, ולא עוד, אלא שמתוך הפסוק עצמו היה ראוי כך להיאמר, שהרי התורה עצמה אמרה "נתתי לפניך הברכה והקללה", וההמשך הישיר של דברים אלו צריך להיות – ובחרת בברכה. שינוי זה הצריך את ר' ישמעאל לדרוש, "ובחרת בחיים – זו אומנות". תבחר בדבר המאפשר לך לחיות ומהו הדבר הנותן לך אפשרות מחיה – זוהי האומנות. ואם כך מובנים גם דברי חזקיה "ראה חיים עם אישה אשר אהבת". הן אם נקבל את ההסבר הפשוט של חיים אישה ממש, והן אם נקבל את הדרשה של חיים עם תורה, חייב אדם לשלב בשניהם אומנות.
ראינו את רש"י המסביר כי חייב אדם ללמוד אומנות ע"מ שלא יבוא לידי עברה. דברים אלו מוסברים בתוספתא ביתר הרחבה וז"ל: "ר"ג אומר כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה? לכרם שמוקף גדר ולחריץ שהוא מוקף סייג, וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה? לכרם שאין מוקף גדר ולחריץ שאין מוקף סייג". הכרם מוקף בגדר, וכן הבור מוקף במעקה ואם כך "הכרם משתמר שלא יגנבו הפירות ממנו, והחריץ משומר לבל יפול אדם לתוכו. כן האיש המלומד באומנות משומר שלא יחטא". ומביא התוספתא מקרה נוסף המסביר ביתר הרחבה את הראיה באומנות כהרחקה מדבר עבירה "ר' יוסי אומר משום ר"ג: כל שבידו אומנות למה הוא דומה? לאישה שיש לה בעל, בין שהיא מתקשטת ובין שאינה מתקשטת אין הכול מסתכלין בה. ואם מתקשטת – אינה יראה. וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה לאישה שאין לה בעל בין מתקשטת הכול מסתכלין בה, ואם אינה מתקשטת היא יראה". ומסביר מנחת ביכורים "אם מתקשטת אינה יראה – ר"ל אף אם תתקשט אין לה מורא משום אדם שלא יפתנה ולא ידבר על ליבה לפי שהיא אשת איש. וכך האומן אף שמתנהג בוותרנות, אין מסתכלין בו בני אדם לחפש ולבדוק אחריו ממה מתפרנס ואינו ירא לחשש גזל. וההיפך הוא במי שאין לו אומנות שהכול בודקין אחריו כמו אישה שאין לה בעל שהכול מסתכלין בה. וכן מי שאין לו אומנות הכול מסתכלין ואף אם יצמצם חייו הכול בודקין אחריו וירא לנפשו פן ילכד באיסור גזל שווה פרוטה".
כל אומנות המפרנסת את בעליה הרי שהיא לרוחו של הקב"ה, כבדר הגמ' בברכות מ"ג ע"ב: "את הכול עשה יפה בעיתו – מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקב"ה אומנתו בפניו". ומכניס המהרש"א היבט נוסף לנושא של בחירת מלאכה המפרנסת את בעליה. "ור"ל בעיתו – בעת הגזירה שנגזר עליו מה יהיה מעשהו, נגזר עליו שיפה לו אומנותו פירוש, גם שהיא בזויה ושפלה כדאמרינן ספ"ב קידושין "א"א לעולם בלא בושם ולא בורסקי"... שנתן בלב כל אומן שאומנתו יפה לו מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה וגו', דהיינו מעשה אומנות אחרת, כי אשר עשה האלוקים שיעמוד באומנתו מראש". אומר המהרש"א כי הקב"ה הטביע בנפשו של אדם תכונות או נטיות לתחום אומנות מסוימת וחייב האדם להוציא לפועל את אותם כישרונות הטמונים בו. ואם הוא עושה זאת הרי שהוא מקיים את רצון בוראו. רצונו של הקב"ה – שאדם יתפרנס מאומנות מסוימת וזוהי מעין גזירה שגזר הקב"ה על האדם וחייב הוא להוציא אותה מהכוח אל הפועל.
כל הגישה החיובית שנותנים מקורות ישראל לאומנות, הרי שהיא מתוך ראיית הפרנסה כמחזקת את הלימוד, וראיית התורה כעיקר והמלאכה כארעי. הדבר הזה שזור לאורך כל ששת הפרקים של מסכת אבות. בפ"א משנה ט"ו נאמר: "עשה תורתך קבע" מסבירים המפרשים על הדף כל אחד כדעתו הוא. רש"י: "שלא תהא קובע עיתים לתורה, אלא כל היום תעשה עליך קבע. נ"א תקבע לך עיתים בכל יום ד' פרקים או ה'". הרמב"ם מסביר: "עשה ת"ת השורש והעיקר וכל שאר עסקיך נמשכים אחריו, אם נזדמן. ואם לא הזדמן לא הזדמן ואין נזק בהבצרו" ר' יונה מכניס גורם נוסף בהסברו: "כל העושה תורתו עיקר ומלאכתו טפלה עושין אותו עיקר לעוה"ב, וכל העושה תורתו טפלה ומלאכתו עיקר עושין אותו טפלה לעוה"ב, ר"ל אע"פ שלא עשה עבירה, ולא עשה תורה עיקר, אם היה ראוי להיות בג"ע – טפל יהיה שם". על המשנה בפ"ב: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון". אומר המהר"ל בספרו "דרך חיים" – ביאור למסכת אבות: "ויש לך להבין בחכמה, כי אלו שני דברים שנזכר שהיינו העמל בדרך הארץ והעמל בתורה, כנגד שני יצרי הרע שברא הקב"ע. יצרא דערווה ויצרא דע"ז. וע"י שאדם עמל בד"א לצורך גופו, מסלק יצרא דערווה, ועמל בנפשו בתורה מסלק יצרא דע"ז. ודברים אלה עמוקים מאוד בחכמה ואין להאריך כאן יותר..." המהר"ל אינו מאריך כאן ואף אינו טורח לבאר את דבריו, אך ניתן להבין את דבריו על פי הסברו הפ"ג משנה י"ז "אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה... אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח". אומר המהר"ל שם "כי התורה היא פרנסת הנפש, כמו שהלחם הוא פרנסת הגוף. כי הלחם משלים הגוף עד שאינו חסר והתורה משלמת הנפש, וע"י שניהם אלו פרנסת האדם עד שיש לו פרנסה בכל. ולפיכך אמר אם אין תורה שהיא פרנסת הנפש אין קמח שהיא פרנסת הגוף...".
המהר"ל אומר כי התורה והאומנות משלימות את האדם משתי בחינות, מבחינה פאסיבית ומבחינה אקטיבית. ע"י לימוד תורה והתעסקות באומנות מתרחק האדם משני איסורים חמורים אשר מסית אותו יצר הרע – איסור ערווה ואיסור ע"ז וכתוצאה מההתרחקות מהרע, מגיע האדם לידי עשיית הטוב. זוהי ההשלמה הפאסיבית של אישיות האדם. ההשלמה האקטיבית היא עצם העיסוק בת"ת ובאומנות. העיסוק בתורה משלים ומעצב את נפש האדם ואילו האומנות משלימה את גופו. ובחסרונו של אחד מהם הרי שאישיות האדם בכללותה פגומה. ולא ניתן להגיע לשלמות ע"י צד אחד בלבד. דברים מעין אלו הרואים באומנות כצד המשלים את נפש האדם מוצאים גם במהרש"א בברכות, בפרק תשיעי שם מסביר המהרש"א את הצד המחשבתי של ארבעה הצריכים להודות אחרי שהיו בסכנה. הוא אומר כי דווקא ארבעה אלו, יורדי ים, הולכי מדברות, חולה שנתרפא והיוצא מבית אסורים חייבים להודות מכיוון שהם היו בזמן סכנתם מחסורי שלמות. והוא מוסיף "כי ד' סיבות הכוללים, והם המונעים לאדם מהגיע אל שלמותו ותכליתו. שאין לו במה להתפרנס וצריך לרדוף אחר פרנסתו..." כלומר, גם פרנסתו של אדם מאפשרת לו להגיע לשלמות נפשו ולתכליתו ובעליה נחשב האדם כחסר. לכן רואה המהרש"א את האומנות כדבר שהאדם חייב בו, ולית מאן דפליג שחייב אדם ללמוד מלאכה, כדבריו בקידושין ספ"ב "לעולם ילמד אדם את בנו מלאכה נקייה וקלה ויתפלל למי שהעושר שלו – ר"ל דוודאי בלי אומנות כלל לא יסמוך אדם על תפילתו להתעשר כדאמרינן בפ"ק חייב כל אב ללמד בנו אומנות וליכא מאן דפליגי. ושנינו ג"כ באבות כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה. אלא דקאמר, שאל יחשוב אדם במלאכה כבדה יתפרנס ותהיה מלאכתו קבע ותורתו עראי אלא יעסוק במלאכה נקייה וקלה שיוכל לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי... ור' נהוראי דקאמר נמי לקמן "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה" ודאי דלא פליג וצריך כל אדם ללמוד אומנות אלא דה"ק, מניח אני את הקביעות של כל האומנות ואני מלמדו תורה בקבע והאמונות עראי וז"ש דהאומנות אינו עומד לאדם אלא בילדותו אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב. אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקווה בעת זקנותו..."
עד אתה ראינו את האומנות לכשעצמה, ואת הגישה החיובית ואף המצווה שנותנים מקורות ישראל לעיסוק במלאכה. אך צריכים אנו לעמוד על נקודה נוספת אשר אינה נופלת מקודמתה אלא להיפך. מהו היחס בין חיוב ת"ת ובין חיוב האומנות, בין ציווי "והגית בו יומם ולילה" ובין הצורך להתפרנס ולהמציא מזונות שהם ודאי גוזלים שעות אחדות מהיום? הגמ' במנחות צ"ט: מביאה מחלוקת בין ר' ישמעאל ובין ר' שמואל "שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון שאני למדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יוונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יוונית. ופליגא דר' שמואל בר נחמני, דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן פסוק זה אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האוהל" אמר לו הקב"ה: "יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". רואים אנו מחלוקת לגבי הגישה לת"ת, דעת ר' ישמעאל היא כי חייב אדם ללמוד כל היום ולא לעסוק בדברים אחרים, משום שעיסוק בדברים אשר מחוץ לתורה הרי שיש בהם משום ביטול תורה, ואילו ר' שמואל אינו רואה בדברים שנאמרו ליהושע כציווי המחייב כל אדם ואדם, אלא אלו דברי ברכה שנאמרו לאדם המקדיש כל כולו לתורה. אך אין זאת חובתו של כל אדם ואדם, אלא אלו דברי ברכה שנאמרו לאדם המקדיש כל כולו לתורה. אך אין זאת חובתו של כל אדם ואדם, ואם כך משמע שבני-אדם אשר אינם מקדישים את כל יומם לתורה בשל סיבות מסוימות, לגביהם אין עניין של ביטול תורה. אמנם מחלוקת זאת מתייחסת לגבי השאלה שבאה לביהמ"ד בעניין לימוד חכמה יוונית, אשר יש בה אלמנט של כפירה ובכוחה להסית את האדם מישראל מהאמונה בקב"ה. אך לגבי דברים אשר אין בהם משום חש נטישת התורה, כולם יודו שמותר ואין בו משום ביטול תורה. אך עדיין ניתן להסביר כי המחלוקת היא לאו דווקא לגבי לימוד חכמה יוונית אלא לעצם הגישה לת"ת האם חייבים להקדיש את כל שעות היום ללימוד או שניתן גם לעסוק בדברים אחרים שיש בהם צורך.
בבעיה זו עסק הגר"א בבואו להסביר את המשנה הראשונה במסכת פאה. אומרת המשנה "אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, והביכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה". כלומר לת"ת אין שיעור ובלימוד כל שהוא יוצא האדם ידי חובתו. אם כך זה סותר לכאורה, את הפסוק "והגית בו יומם ולילה". אומר הגר"א "דאי לא הוי כתיב "והגית בו" הוה אמינה שאינו צריך אלא תיבה א' ולא יותר, אף שיש לו פנאי ללמוד (מכיוון שאין ללימוד שיעור). לכך נאמר "והגית" לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה, אך אם צריך לעסוק במצווה או בדרך-ארץ שהוא ג"כ מצווה, אז הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת... ולולי זאת לא היה לו פנאי לעשות איזה מצווה או לאכול דכתיב "והגית בו יומם ולילה", לכך משמיענו דפעמים אף בתיבה אחת יוצא".
אומר הגר"א כי ע"י אומנות אין דחיית איסור ביטול תורה אלא שע"י אומנות אין כלל ביטול תורה. מכיוון שלדעתו עיסוק באומנות היא מצווה ככל המצוות, וזוהי מצווה אשר אינה יכולה להיעשות על-ידי אחרים אלא האדם בעצמו חייב לעשות אותה. ואם כך, כל מצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים מותר להספיק לימוד תורה ולעסוק בה. כך מותר לאדם להפסיק את תלמודו ולעסוק באומנות ואין בהפסקה זו משום איסור ביטול תורה.
ה"ברכת שמואל" מבהיר את דברי הגר"א וזה הסברו (בגלל אריכותם אכתוב אותם בלשוני).המשנה אומרת כי לת"ת אין שיעור,, ולימוד כל שהוא מוציא את האדם ידי חובת לימוד. אולם מצוות תלמוד תורה זוהי מצווה מתמשכת כמו מצוות ציצית ומזוזה שיש בהם משום חיוב בכל חיוב בכל רגע ורגע אם כך כיצד ניתן להיפטר בלימוד תיבה א'? אלא, אומר ה"ברכת שמואל", כי לגבי מצוות תלמוד תורה יש שני חיובים:
א) עצם המצווה עצמה שאותה לומדים מהפסוק "והיו הדברים האלו אשר אנכי מצווך היום... בשכבך ובקומך".
ב) מעין שיעור של אותה מצווה שנאמרה בפסוק "והגית בו יומם ולילה", וכן הפסוק "ושננתם לבניך – שיהיו ד"ת מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם, אל תגמגם ותמאר לו, אלא אמור לו מיד. עצם מצוות ת"ת לומדים מהפסוק "בשכבך ובקומך", שזוהי מצווה שחייב בה כל אחד ואחד מישראל – פרק אחד של ת"ת בערב ופרק אחד בבוקר ובזה יש קיום של מצוות לימוד תורה. לאותה מצווה יש שיעור של "והגית בו" וכן "ושננתם" וזהו שיעור אשר נספח למצווה ואינו חלק מהמצווה גופא. שיעור זה נאמר לגבי אדם שיש לו אפשרות ללמוד בכל שעות היום וליצור מצב שהדברים יהיו שנונים אצלו. בשיעור זה אדם מגדיל את מצוות ת"ת. אך אדם שאינו יכול לעמוד בשיעור זה בגלל צרכים אחרים שגם הם מצווה כמו אכילה, שתייה, אומנות וכו' הרי שלגבי לא חל אותו שיעור, ואם כך גם לא חל עליו איסור ביטול תורה מכיוון שאת המצווה לכשעצמה הוא קיים.
לא כאן המקום להביא את כל דברי ה"ברכת שמואל" אשר מרחיב ומבהיר את עצם ההיתר לעסוק באומנות מצד עניין ביטול תורה, אך ניתן לראות את הדברים שהם לכאורה תמצית של כל דבריו וז"ל "דאפילו במקום דמותר להפסיק כגון אומנות או מצווה שא"א להיעשות ע"י אחרים דאז מותר להפסיק מן התורה. אין הביאור דאומנות דוחה איסור ביטול תורה, אלא שע"י דעושה מצווה או דבר אחר שהוא ג"כ מצווה אז אין זה ביטול תורה. ויוצא, ע"י דת"ת אין לה שיעור ג"כ למטה, ותיבה אחת שחרית ותיבה ערבית ג"כ הוי קיום חפצא של תורה".
הגר"א אינו מתייחס למקור שממנו הוא לומד את מצוות ת"ת. ה"ברכת שמואל" מסביר בדעת הגר"א, כי הפרשה הראשונה של ק"ש מדברת בדברי תורה "והיו הדברים האלו אשר אנכי מצווך היום..." – הכוונה לכל התורה כולה. ואם כך מצוות ת"ת צריכה להיעשות פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב, כשם שכתוב בהמשך הפרשה "בשכבך ובמקומך" ואז קיים האדם את מצוות תלמוד תורה. אך במצווה זו אין הגבלה, והיא יכולה להתמשך כל היום, זאת מהדברים שאמר ה' ליהושע "והגית בו יומם ולילה". אך אותו שיעור אינו חיוב עשה אלא נתון הדבר לפי יכולתו של האדם כפי שהדברים נאמרו ליהושע דווקא, שהוא "נער לא ימוש מהאוהל". מעין הסברו של ה"ברכת שמואל" בדעת הגר"א לגבי הבנת הפרשה הראשונה של קריאת שמע המדברת בדברי תורה מוצאים אנו בגמ' בברכות דף כ"א. "אמר רב יהודה: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא? קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא. מתיב ר' יוסף "ובשכבך ובקומך". אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב". מקשה ר' יוסף כיצד אתה, ר' יהודה, סובר שחיוב קריאת שמע הוא דרבנן, הרי קיים פסוק מפורש בתורה המחייב קריאת שמע בבוקר ובערב? מתרץ אביי כי אותו פסוק לא נאמר לגבי חיוב קריאת שמע, אלא "בשכבך ובקומך" נאמר לגבי חיוב תלמוד תורה.
לפי הסברו של ה"ברכת שמואל", נראה שקיימת מחלוקת בין הגר"א ובין הרמב"ם לגבי מקור מצוות ת"ת. מקורו של הגר"א הובא לעיל. מקורו של הרמב"ם למצוות ת"ת הוא מהפסוק "ושננתם לבנך", ואם כך משמע מהרמב"ם שמצווה זו קיימת כל שעות היום כמו שנאמר בספרי "ושננתם לבנך – שיהיו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד". ולפי הבנתו של ה"ברכת שמואל" מדרש זה מלמדנו על ציווי מתמיד ללימוד תורה. ואם כך כיצד לפי הרמב"ם ניתן להתפנות ולעסוק בדברים אחרים? אולם ניתן להבין מתוך דברי הרמב"ם בסה"מ, ובמיוחד ב"יד החזקה" (עיין לקמן). כי הפירוש של "והגית בו יומם ולילה" אין הכוונה ללימוד למשך כל אורך היום והלילה אלא שיש ללמוד ביום ויש ללמוד בלילה. כמו כן הציווי "ושננתם" אינו מתייחס ללימוד מתמיד. אלא לדברים שאדם לומד שיהיו ברורים לו, שאם ישאלו אותו לא יהסס מלענות. ואם כך, כאשר אדם עוסק בעניינים אחרים שיש להם צורך, הרי שגם לדעת הרמב"ם אין בזה משום ביטול תורה.
לאחר שראינו את דעתם של גדולי ישראל לגבי שילוב של תורה עם דרך ארץ ראוי לראות כיצד ראוי גדולי הפוסקים נקודה זו ומה ההלכה שקבעו לדורות. הרמב"ם בפ"ג הל' ת"ת מתאר את גדולתה של מצוות ת"ת "אין לך מצווה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד ת"ת, אלא ת"ת כנגד כל המצוות כולן... מי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על ליבו שיקנה תורה עם עושר והכבוד כאחת... שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא, עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא, אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם, אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי ולא תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה... לפיכך אמרו חכמים: "לא כל המרבה בסחורה מחכים", וציוו חכמים: "הווי ממעט בעסק ועסוק בתורה". בדברים אלו מתאר הרמב"ם את ההלכה לדורות הקובעת כי אדם מישראל חייב להתפרנס למחייתו ואת שאר זמנו עליו להקדיש ללימוד תורה. להשלמת דברי הרמב"ם יש לראות את דבריו בפ"א ה"ח "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל איסורין... ואפילו בעל אישה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר "והגית בו יומם ולילה". אין הרמב"ם אומר כאן כי חייב אדם להקדיש את כל שעות היום ללימוד תורה אלא יש לקבוע זמן ביום וזמן בלילה לשם לימוד ושאר הזמן יהיה מוקדש לדברים אחרים כמו אומנות, כשם שנראים הדברים בהמשך דבריו בפרק זה.
הרמב"ם מפרט יותר את הדברים בפ"ג ה"י "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את ה', וביזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: "כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם", ועוד צוו ואמרו: "אל תעשם עטרה להתגדל בה, ולא קרדום לחפור בהן" ועוד צוו ואמרו "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות". הרמב"ם כאן כותב מפורשות, כי חייב אדם למצוא לו אומנות אשר ממנה יתפרנס וממה יספק את מזונותיו ולא יסמוך על הצדקה. ועוד מוסיף הרמב"ם כי אסור שמקור הפרנסה יהיה מדברי תורה אלא מדברים שאין בהן משום "קרדום לחפור בה".
על דבריו של הרמב"ם, כי אין להתפרנס מהתורה, השיגו רבים ואמרו כי דבריו של הרמב"ם אינם נכונים לתקופתנו, וכי כעת חייבים לספק מזונות לתלמידי חכמים ע"מ שיוכלו להקדיש את כל זמנם לת"ת ויצאו לבסוף מורי הוראה וגדולי תורה. בין היוצאים כנגד הרמב"ם היה התשב"ץ, אשר ביסס את דבריו על "עת לעשות לה' הפרו תורתך". בהמשך דבריו מתאר התשב"ץ את מעלתו של ת"ח העוסק במלאכה וז"ל "המבייש זקן נותן ליטרא זהב (ב"ק ירושלמי פ"ח ה"ו) וזקן זה שקנה חוכמה והינו ת"ח שתורתו אומנתו וקובע עיתים לתורה ואינו מבטל לימודו אלא בשביל מזונותיו. כי א"א ללמוד בלא מזונות. הילכך כל אדם שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי כגון שיש לו עתים קבועים ללמוד ואינו מבטלם כלל ושאר היום כשהוא פנוי ואינו צריך לחזור אחר מזונותיו, הוא חוזר ולומד ואינו מטייל בשווקים וברחובות אלא כדי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו ולא לאצור ולהרבות הון, לזה שאני קורא ת"ח והמביישו חייב קנס ליטרא זהב... אמנם החכמים והתלמידים אם נהגו זלזול בעצמם שלא ליטול, ושיתפרנסו מיגיע כפם או בדוחק, יש להם שכר טוב בעמלם, וחסידות הוא להם, ומוטב להם שיבטלו קצת עיתים מלקיים "והגית בו יומם ולילה", מלסמוך על הציבור במזונותיהם... אבל התלמידים, הטוב והישר להם, שיעסקו בתורה לשמה לא ע"מ שיקראו חכמים, וסוף הכבוד לבוא, וילמדו ג"כ אומנות ושיעשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי ובזה תהיה תורתן משתמרת ומלאכתן מתברך ועליהם הוא אומר ויאמר לו "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
המחבר באו"ח סימן קנ"ה אומר "אחר שיצא מביהכנ"ס ילך לביהמ"ד ויקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה". ובסימן קנ"ו נאמר "אח"כ ילך לעסקיו דכל התורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון כי העוני יעבירנו ע"ד קונו, ומ"מ לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע וזה יתקיים בידו..."
ביאור יתר נותן ערוך השולחן לדברי המחבר "אח"כ ילך לעסקיו דכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, כי העניות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו. ומי שיש לו אומנות דבר טוב הוא, וכך אמרו חז"ל בקידושין שחייב אדם ללמד את בנו אומנות וכל שאינו מלמדו אומנות כאילו מלמדו ליסטות. וכמה טועים בזה לאסור שהאומנות הוא דבר של בזיון, שהרי כמה תנאים ואמוראים שהיו בעלי מלאכות. ואיתא במדרש רבה בראשית: "חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות"
...ומעלה גדולה היא שמי שמתפרנס ממעשה ידיו שנאמר: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב שכולו טוב". וביו"ד סימן רמ"ו מבהיר ערוך השולחן את החיוב בשילוב מלאכה עם תורה "כל איש מישראל חייב בלימוד תורה בין עני בין עשיר... שנאמר "והגית בו יומם ולילה" כלומר, חלק ליום וחלק ללילה, ואע"ק דפשטיה דקרא הוא ללמוד תמיד בכל היום ובכל הלילה... אמנם דבר זה א"א לכל אדם הטרוד בפרנסתו, וזה רק ליחידים שבדור, ובמאמרם ז"ל "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן" ולכן לא היה ולא יהיה דור דעה כדור המדבר מפני שלא היו טרודים בפרנסה והיו לומדים כל היום וכל הלילה. אבל כגון החיוב לקבוע עיתים לתורה עת ביום ועת בלילה".
רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה חלק א' שער ו' מבאר סדר הנהגת האדם החסיד כל ימי חיוו למען לא ימוש. בגלל אריכותם לא אביא את כל הדברים אלא בקצרה. "...וכאשר תקיץ משנתך אחר חצות הלילה, קום מהר בזריזות קל כנשר ורחוץ ידיך כדין ובשורה, כדי להעביר רוח רעה מבשרך, ותן לו ברכה, שבח והודאה על נאמנותו יתברך – שלא עיכב רוחך על רוב עוונך... אחרי כן תעסוק בתורה שבע"פ, עד אור הבוקר, אם תוכל כי עי"כ אתה מוריד אליה שפע, ומחזיקה בהיותה נפולה. ובעלות השחר רוץ לקראת אל בית התפילה... אחרי כן תסעוד סעודתך – פת במלח ומים במשורה כי "צדיק אוכל לשובע נפשו" – לקיום הנפש... ואחרי שניזונו גופך ונפשך... תברך לו ברכת המזון בשמחה יתירה כמי שמקבל מתנה מיד זולתו... אחרי כן תחפש בלבך אם תוכל לקיים איזו מצווה חדשה – להשלים רמ"ח אברי נפשך, או מצווה ישנה – להוסיף שכרך. אחרי כן לך למלאכתך או למשאך ומתנך, באמונה שלמה, לא ברמיה או הונאה. ולא תיגע להעשיר, רק לקיום ההכרחי, ועשה תורך קבע ומלאכתך ארעי".
אומר המדרש: "שמא יאמר אדם, בן אבות העולם אני, איני ראוי לעשות מלאכה ולהתבזות, אומרים לו: שוטה, כבר קדמך יוצרך, שעשה מלאכה קודם שבאת לעולם. שנא': 'מכל מלאכתו אשר עשה'".