בעניין הסיבה / יצחק רוזנברגר

כהקדמה – דברים כלליים בדיני ליל הסדר. עניינו של ליל הסדר – זכר ליציאת מצרים וזוהי מגמת כל מצוותיו. יש בו מ"ע דאורייתא באכילת פסח-מצה-ומרור, וסיפור יציאת מצרים, ומ"ע דרבנן כשתיית ד' כוסות, חרוסת והסיבה. ליל הסדר בנוי מד' חלקים: קידוש, הגדה, סעודה וברהמ"ז והלל. ד' מצוות-אמירה אלו, קידוש, הגדה, ברהמ"ז והלל נאמרות על ד' כוסות כקידוש והבדלה של כל השנה.

המקור במשנה להסבה – פסחים צ"ט: "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב". על המשפט הזה אפשר לשאול 5 שאלות שמקיפות את צדדי הדין הזה.

1) "אפי' עני שבישראל" מי חייב במצווה? (נשים? קטנים? תלמיד אצל רבו?)

2) "לא" – מה טעם הדין?

3) "יאכל" באיזה אכילות בליל הסדר חייבים בהסבה? (מצה? מרור? קניידלך?)

4) "עד" מה היחס ההלכתי בין דין הסבה ועניין אכילה? (יבואר בהמשך)

5) "שיסב" מהו מעשה המצווה טכני? (דווקא על כרים? על כל משענת? על יד שמאל?)

מעשה האכילה בהסבה היה מקובל אצל אנשים חשובים בזמן המשנה במשך כל השנה, והיווה ביטוי לתחושת חירות ואדנות ולכן נתקן כחיוב בזמן אכילה בליל הסדר. על אופיו המדויק נעמוד מהסתירה בין החיוב המוחלט של נשים בד' כוסות "שאף הן היו באותו הנס" ובין החיוב החלקי שלהן בהסבה "אישה א"צ הסבה ואם אישה חשובה היא – צריכה" ולכאורה אם ד' כוסות והסבה הן מ"ע דרבנן זכר לחירות מה השוני בחיוב נשים? אלא שמצוות כמצה וד' כוסות הן זכר ליציאה והסבה – זכר להוצאה ובנס היציאה כולם היו שותפים. אבל הסבה באה להראות התוצאה של היציאה, שעכשיו אנחנו בני-חורין וכאן יש מקום לפטור אנשים שיש איזה חסרון בתחושת החירות והאדנות שלהם (עוד דוגמא – תלמיד אצל רבו שפטור מהסבה וחייב בד' כוסות) ולכן חיוב הסבה חל רק בזמן אכילת כזית מצה ושתייה ד' כוסות, להצמיד התוצאה ליציאה, משא"כ בכל שאר הסעודה שהיא ניטראלית מבחינת זכר ליציאת מצרים או במרור שהוא זכר לעבדות.

הכוונה במאמר זה לעסוק בעיקר בתשובה לשאלה הרביעית ולכן רק נסכם בקצרה לשם הבהרת רקע את התשובות לארבע השאלות האחרות. חיוב הסבה חל על כולם פרט לתלמיד אצל רבו ואישה שאינה חשובה (ובימינו כל הנשים חשובות) טעם הדין – ביטוי המציאות שנוצרה בעקבות יציאת מצרים – "בני חורין". חובה להסב במצה וד' כוסות, ובשאר הסעודה – הרי זה משובח. המעשה הטכני – לכתחילה על כרים, בדיעבד אפילו אחד נשען על ברכי חברו. יש אולי גם יסוד להישענות על ידי שמאל. אסור להסב על צד ימין שמא יקדים קנה לוושט.

ביחס לשאלת היחס בין הסבה ואכילה. יש לנו כאן מפגש על שתי מצוות. מצה והסבה (או ד' כוסות והסבה) לצורך הדיון נאחד מצה וד' כוסות תחת השם "אכילה". היחס ניתן להתפרש בשתי אפשרויות יסוד: (א) אני יכול לראות ההסבה כחלק מהאכיל שנועד לשוות לה אופי של "אכילה בת-חורין" כשם שבפסח מצרים הייתה "אכילה חפוזה" שבוטאה ע"י ''מתניכם חגורים'' וכו'. ואז ההסבה מתייחסת למצוות האכילה כ"תואר הפועל". (ב) אפשר לראות בהסבה מצווה נפרדת אלא שחלות החיוב תלויה במעשה האכילה כשם שתלות חיוב ברהמ"ז תלויה במעשה האכילה אבל אין קשר אורגני בין מצוות-אכילה לבין ברכת-הנהנין שלה. ואז דין הסבה עצמאי ואינו פרט במצווה אחרת.

כל אחת משתי אפשרויות אלו ניתן להבין בשתי דרכים. כשאני אומר שהסבה היא חלק מהאכילה אפשר להבין או שהיא פרט מעכב או שלא. ז"א אדם שאכל מצה או שתה ד' כוסות בלי הסבה האם יצא ידי חובת אכילה ושתייה או לא? וכשאני אומר שהסבה היא דין נפרד אני יכול להבין שהמצווה היא להסב, והטעם – להתנהג כבן חורין, אבל יכול גם להבין שהמצווה היא להתנהג כבן חורין והסבה היא אחד הביטויים להתנהגות בן-חורין, וממילא היא מהווה את אחת האפשרויות לקיים מצוות התנהגות כבן-חורין.

נסכם אם כן את ד' האפשרויות כך:

כל הצורך בניתוח היחס בין מצוות הסבה ומצוות אכילה נולד בגלל הבעיה לגבי אדם שאכל ולא הסב, והשאלה מה הוא קיים ומה לא, והאם צריך לחזור ולאכול בהסבה ומדוע. בנושא זה המקור המרכזי זה דברי ריב"ל בגמ' "השמש שאכל כזית מצה כשהוא מסב – יצא" ומדייקת הגמ' "מסב – אין. לא מסב – לא" ריב"ל אמר "יצא". ידי מה יצא? ידי מצה או הסבה? זה לא נאמר במפורש אבל לכאורה משמע שהכוונה ידי מצה. כי ידי הסבה עדיין לא יצא לפי שלא שתה ד' כוסות בהסבה. ואם כן נפש ש"יצא" הכוונה ידי מצה, נאמר שלפי ריב"ל הסיבה היא פרט מעכב (כאפשרות השלישית) באכילה. אמנם מצה דאורייתא והסבה דרבנן, מ"ט נהי דקיים המצווה מדאורייתא, המצווה דאכילת מצה מדרבנן לא קיים וצריך לחזור ולאכול, לכאורה אפשר להקיש מדברי ריב"ל לגבי מצה גם לעניין ד' כוסות ולומר שגם שם הסבה היא פרט מעכב בשתייה ואדם ששתה ולא הסב צריך לחזור ולשתות, אלא שנושא זה של אדם שלא הסב בד' כוסות היה שנוי במח' ראשונים. תוס' מצד אחד, ומרדכי מצד שני, אע"פ ששניהם נשארו בצ"ע.

תוס' היה סבור כדבר פשוט שא"ת שהסבה היא פרט בשתייה, או בניגוד למצה אינה לעיכובא וראייתו מסוגיית ד' כוסות, ששם יש דין שד' כוסות צריכים להיות מזוגים במים כדי ששתייתן תהיה ערבה לחיך (הדברים היו אמורים לגבי יין-חי שלהם שהיה חזק מאוד, לא לגבי היין שלנו) והגמ' אומרת שבשתיית ד' כוסות "טעימים" יש קיום של "חירות" ואעפ"כ שתאן חי יצא ידי יין ולא יצא ידי חירות וא"צ לחזור ולשתות עוד פעם רק שלא קיים מצווה מן המבחר רואים מכאן שכאשר יש דין שהוא פרט בד' כוסות, ובא לקיום של חירות – אינו לעיכובא. אותו דבר אומרים תוס' בהסבה שא"ת שהיא פרט בשתייה – אינו לעיכובא. ומדוע א"כ במצה לעיכובא כריב"ל? לפי שמצה היא זכר לחירות דאורייתא ולכן חכמים תקנו שם הסבה אף לעיכובא. בכ"ז תוס' עדיין מסתפקים אם הסבה היא פרט בשתייה (ואז אדם ששתה ולא הסב א"צ לחזור ולשתות בהסבה) או שהיא דין נפרד (בין לאפשרות הראשונה שלנו או לשנייה) ואז אם לא הסב ביטל מ"ע דרבנן וצריך לחזור ולשתות כדי לזכות במצוות הסבה. אם הסבה היא דין נפרד יתפרש ריב"ל – "יצא" – ידי הסבה. ולמה רק "כזית מצה" ולא ד' כוסות? כי שם מדובר על שמש ובגלל הטורח שלו חייבוהו בהסבה רק במצה דאורייתא ולא בד' כוסות דרבנן.

לסיכום דעת תוס' – הם מסתפקים אם הסבה היא פרט באכילה – ואז לא לעיכובא וא"צ לחזור בד' כוסות אם לא היסב – או שהסיבה היא דין עצמאי – ואז אין צריך לחזור גם בד' כוסות והתוס' נשאר בצ"ע.

המרדכי היה סבור כדבר פשוט שאם הסיבה זה פרט באכילה – זה לעיכובא אפי' בד' כוסות כמו במצה כריב"ל. את ראיית תוס' בסוגיית ד' כוסות הוא דוחה בגלל הסבר אחר שלו בסוגיית ד' כוסות שלא נכנס אליו כאן. גם הוא, כתוס', נשאר בסופו של דבר בצ"ע. אבל צדדי הבעיה לפיו שונים. הוא אומר שאם הסבה היא פרט באכילה – אדם ששתה ד' כוסות בלי הסבה צריך לחזור ולשתות בהסבה כיוון שלא קיים כלל מצוות ד' כוסות, כי זה לעיכובא. אבל אם הסיבה היא דין נפרד – יצא שאדם שתה ולא היסב קיים כבר מצוות ד' כוסות.

"ואם יחזור וישתה ויסב מיחזי כמוסיף על ד' כוסות" (סברת "מחזי כמוסיף" חודשה לראשונה ע"י המרדכי ואין לה שורש בגמ' כלל). ולכן אם הסיבה היא דין נפרד – אדם ששתה ולא הסב א"צ לחזור (בניגוד גמור לתוס'). לכאורה איך מרדכי יסתדר עם המשנה פסחים קי"ז: "בין הכוסות הללו אם רצה לשתות שוחה, בין שלישי לרביעי לא ישתה?" יוצא לפי המשנה שאדם ששותה בין כוס ראשונה ושנייה, למשל, זה תופעה טבעית ומותרת ומאי מיחזי כמוסיף איכא הכא? אלא שיש לדייק בלשון מרדכי "יחזור וישתה ויסב" בעוד שההיתר לשתות בין הכוסות הוא בלי הסבה. ואדם שקיים כמו מצוות ד' כוסות וחוזר ושותה בהסבה – מיחזי כמוסיף ולכן אם הסבה היא דין נפרד – אדם ששתה ולא הסב קיים ד' כוסות ולא חוזר. משא"כ אם זה פרט ולעיכובא – יוצא שלא קיים ד' כוסות כלל ואין חשש של מיחזי כמוסיף וצריך לחזור ולשתות. איך מרדכי יסתדר עם ריב"ל שאדם שאכל מצה בלא הסבה חוזר ואוכל ומסב? פשוט. לפי איזה צד מרדכי פוטר בד' כוסות מלחזור? לפי הצד שהסבה זה דין נפרד. ופה הלוא היו לנו שתי אפשרויות (עיי' לעיל אפש' מס' 1, 2). ומרדכי יסביר שהדין הוא להתנהג כבן חורין, ולכתחילה זה צריך להתבטא בהסבה גם במצה וגם בד' כוסות, אבל אם לא הסב, הן משום מיחזי כמוסיף והן משום שמצה עיקר סעודה וזכר לחרות דאורייתא – יחזור רק במצה ויקיים בכך דין התנהגות כבן חורין, ולא יחזור בד' כוסות כיוון שעיקר הדין כבר קוים במצה כי הדין לא היה להסב אלא להתנהג כבן-חורין.

לסכום דעת מרדכי – הוא מסתפק אם הסבה היא פרט לעיכובא ואז חוזר גם בד' כוסו, או שהיא דין נפרד ואז לא חוזר משום מחזי כמוסיף ונשאר בצ"ע.

ראינו עד כאן דעות הפוכות של תוס' ומרדכי בדין אדם ששתה ד' כוסות בלי הסבה. צריך עוד להעיר שיש מח' ראשונים בסוגיית ד' כוסות אם ד' כוסות אלו הן כקידוש והבדלה של כל השנה כולה (רק שכאן מורחבים להגדה ברהמ"ז והלל) ואז כל ערכם ומשמעותם רק בצמידות לד' מצוות-אמירה אלו, או שיש לד' כוסות ושתייתן ערך עצמי מדין ליל הסדר. נ"מ אם אדם שותה ד' כוסות רצופין זה אחר זה. לדעה הראשונה לא קיים כלום שהרי לא אמר עליהן ד' ברכות ולדעה השנייה יש אפילו לזה ערך. למח' זו יש השלכה לסוגייתנו משום שאם ימצא מי שיסבור שלד' כוסות אין ערך עצמי ושהן פרט מעכב – יֵצֵא שאדם ששתה ונזכר שלא היסב רק לאחר זמן – מה, אין טעם שיחזור, כי בשביל הסבה אין מה לחזור כי היא בסה"כ פרט, ובשביל כוס גם אין מה לחזור כי היא אינה בעלת ערך אלא במקומה הקבוע לאחר אמירה מסוימת (קידוש, הגדה וכו'). בעל הדעה הזאת הוא הרא"ש. מרדכי שסבור שהסבה היא פרט מעכב סובר שלד' כוסות יש ערך עצמי ותוס' שסבור שלד' כוסות אין ערך עצמי סבור שהסבה היא דין נפרד ולכן אדם שנזכר אפילו לאחר זמן כדאי לו לחזור ולשתות כי ירוויח לפחות הסבה אע"פ שכוס כבר הפסיד (אמנם מצד הסברא ניתן לערער ע"ז אם נאמר שהסבה כדין נפרד נתקנה על שתייה של מצווה ולא שתייה בעלמא) ולכן לתוס' ולמרדכי אין נ"מ מתי האדם נזכר שלא הסב, אם לאלתר או לאחר זמן. אמנם לרא"ש שבסוגייתנו מסכים עם מרדכי שהסבה היא פרט מעכב ואילו ד' כוסות מסכים עם תוס' שאין לד' כוסות שום ערך עצמי רק בברכות שעליהן נתקנו - יֵצֵא שאדם שלא הסב ונזכר לאלתר אמנם יהווה בעיה כמרדכי אבל אם נזכר לאחר זמן – אין על מה לדבר שא"צ לחזור כי לא ירוויח כלום ממ"נ כדלעיל. הסבה – בסה"כ פרט. כוס – כבר אבדה משמעותה. אמנם יש הבדל בין רא"ש ומרדכי בהסבר מיחזי כמוסיף. בעוד שמרדכי הסביר שהבעיה היא מצד העובדה ש"חוזר ושותה ומיסב" רא"ש לא היה מוכן לקבל שאדם ששותה בין הכוסות (דבר שמותר ע"פ המשנה קי"ז: כדלעיל) בהסבה – זוהי תופעה יוצאת דופן. בכלל יש הלוא ראשונים הסבורים שלכתחילה לא צריך להסב בכל אכילה ושתייה של ליל הסדר (מרדכי כנראה לא נמנה עמהם) לכן רא"ש נתן הסבר אחר ב"מיחזי כמוסיף" שתופס רק מכוס שלישית והלאה.

המשנה הרי אומרת שבין שלישי ורביעי לא ישתה. ולאחר כוס רביעית יש דעות שאסור לשתות עוד יין, ואפילו אם מותר (רא"ש כנראה סבור שאסור) אין מנהג העולם לשתות לאחר כוס רביעית. ממילא מי ששותה לאחר כוס שלישית פרט לשלישית ורביעית גופא – הריהו מהווה תופעה יוצאת דופן ומיחזי כמוסיף, משא"כ בין כוס ראשונה ושלישית שמותר לשתות ואין מיחזי כמוסיף. לכן רא"ש מגיע למסקנה שאדם לא היסב בכוס ראשונה ושנייה אם נזכר לאלתר חייב לחזור ולשתות ממ"נ. אם זה פרט – לעיכובא כמרדכי. ואם זה דין עצמאי – אין מיחזי כמוסיף. אבל בנוגע לשלישי ורביעי – מסתפק כמרדכי אם זה דין נפרד – ויש מיחזי כמוסיף או שזה פרט לעיכובא, ואין מיחזי כמוסיף כי איגלאי מילתא שלא שתה כלל. גם רא"ש סבור כמרדכי שאם זה פרט – זה לעיכובא כמצה דריב"ל ולא כתוס'. אמנם כל הספק לרא"ש רק אם נזכר לאלתר. אבל אם נזכר לאחר זמן אז בשלישי ורביעי ממ"נ א"צ לחזור כדלעיל, ובראשון – ושני ספק. א"ת שזה פרט – א"צ, לפי שלא ירוויח כלום. וא"ת שזה דין נפרד – יחזור וישתה וירוויח הסבה, כמו שאמרנו בדעת תוס'.

להלכה, טור- בעקבותיו המחבר, פוסק שצריך לחזור ולשתות בכל ד' כוסות, ז"א שזה פרט מעכב כאחד הצדדים של רא"ש-מרדכי, ורמ"א מכריע שבשתי כוסות ראשונים חוזר אבל בשלישי ורביעי אינו חוזר ז"א שהסבה היא דין נפרד, ומיחזי כמוסיף – לפי הבנת רא"ש. ואפילו נזכר לאחר זמן יחזור וישתה ויסב לפי שירוויח לפחות הסבה. וסיוע להבנה זו במח' ראשונים זו מצאתי בדברי באור הלכה שכותב שלדעת המחבר אדם שלא הסב במצה, כשחוזר ואוכל בהסבה מברך "על אכילת מצה" (כי זה פרט מעכב ולא קיים המצווה מדרבנן). אבל לדעת הרמ"א אדם שלא הסב במצה כשחוזר ומסב א"צ לברך על "אכילת מצה" (כי הסבה היא דין נפרד ומצוות מצה קוימה בשלמותה גם ללא הסבה). אמנם ביה"ל אומר זאת רק לגבי אדם שנזכר לאחר שבירך ברהמ"ז, כי קודם לכן עדיין מועילה לו ברכת המצויא הראשונה, וממילא-גם לדעת המחבר – תועיל לו ברכת "על אכילת מצה" אא"כ בירך ברהמ"ז.