ועשית הישר והטוב / יצהר הס

חוקים ומשפטים רבים בתורה, חלקם מפורשים ומובנים, וחלקם מפותחים ומוסברים ע"י חז"ל. נוספו עליהם כהנה וכהנה מצוות דרבנן שעיקר מטרתם להרחיק את האדם מן העברה, ולשכלל את אורחות חייו. השולחן ערוך וספרי ההלכה השונים מפרטים את דרך הנהגת האדם והתנהגותו מרגע פתיחת עיניו ועד עצימתם בלילה – פירוט מרבי העונה לכל שאלה שיכולה להתעורר. על רקע זה תמוה פסוק המופיע בתורה מספר פעמים, אשר לכאורה הגדרתו אינה ברורה ובאמת התחבטו בו חז"ל: דברים ו', יח "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" מה מוסיף לנו פסוק זה? ומה בא ללמדנו? הרמב"ן אומר: "על דרך הפשט יאמר תשמרו את המצוות השם ועדותיו וחוקיו – ותכוון בעשיתם הטוב והישר בעיניו בלבד". כלומר על דרך הפשט אמנם אין זו מצווה מיוחדת, ולא בא הכתוב אלא להעמיד ולהסביר את הכוונה הנכונה והתכלית בקיום של כל המצוות. ואולם הרמב"ן בעצמו מביא את חז"ל שלא הבינו כך, אלא ראו בפסוק שלפנינו ציווי נוסף על כל צווי התורה ואומר הרמב"ן "כי מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צווך. ועתה יאמר כי גם באשר לא ציווך תן דעתך לעשות הטוב והישר". הרי זאת מצווה לעשות מעשים שיהיו ישרים וטובים מצד עצמם וממילא יהיו ישרים בעיני ה'. ומהם אותם המעשים? ספרי דברים פ' ראה: "כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלוקיך – הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם, דברי ר' עקיבא, ר' ישמעאל אומר הישר בעיני שמים". במה נחלקו? ר"ע בא להשמיענו שהטוב בעיני שמים הוא שיעשה אדם את הישר בעיני הבריות, ועשייה זאת מקבלת תוקף של מצווה שהתורה מצווה עליה, כי זה דבר שטוב גם בעיני שמים. ור' ישמעאל סובר שאין ללמוד זאת מהפסוק כיוון שהטוב והישר שניהם מהווים מושג אחד ואם אדם מקיים את המצוות ועושה טוב בעיני שמים ממילא נעשה טוב גם בעיני אדם. מחלוקתם זאת מצאנו גם כנ"מ לדינא. תוספתא שקלים פ"ב: "נכנס לתרום היו מפשפשין בו בכניסה וביציאה ומדברין עימו... כדי לקיים והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר ועשית הישר והטוב". ישנה חובה לבדוק אדם הנכנס לתרום לקודשים כדי להרחיק ממנו כל צד של חשד שמא גנב וכדי שיושרו יהיה ברור וגלוי לעיני כל הרואים (ולכן גם לא יכנס בשרוול מופשל וכו') ובהמשך התוספתא מובאת מחלוקת ר"ע ור"י: "ועשית הישר והטוב – הטוב בעיני שמים והטוב בעיני אדם דברי ר"ע, ר' ישמעאל אומר אף הישר בעיני שמים". במשנה בשקלים פ"ג המקבילה לתוספתא לא נזכר שמחפשין ומפשפשין את התורם. ונראה שזאת מחלוקת ר"ע ור"י האם מפשפשין באדם נאמן שנכנס לתרום ללשכה. ר"ע מודה שאמנם אדם חייב להיות נקי גם מישראל ולא רק להיות שלם עם מצפונו ולכן המשנה אומרת שאין התורם נכנס לא בפרגוד תפוח ולא בקמיע וכו'. אבל בכל אופן אין מבזין אותו בחיפוש ופשפוש בכל גופו מפני שאין הדבר ישר בעיני אדם וממילא המשנה בשקלים סוברת כר"ע שמתחשבין בדעת הבריות ולא מפשפשין. אבל ר' ישמעאל סובר שהישר בעיני שמים הוא גם טוב בעיני אדם. והוכחתו מדברי רשב"ג באבות: "על שלושה דברים העולם עומד על הדין על האמת ועל השלום" ואמרו על זה בירושלמי: "ושלשתם דבר אחד הן – נעשה דין, נעשה אמת – ולמרות שבשעת מעשה אינו ישר בעיני אדם – סופו נעשה שלום, ונעשה ישר גם בעיני אדם. והתוספתא סוברת כר"י שמפשפשין את התורם ואין משגיחים בבזיונו, כי כך ישר בעיני שמים לשמור על ההקדשות.

דוגמא נוספת במחלוקת ר"ע ור"י. במכילתא דר' ישמעאל – "ומצא חן בעיני אלוקים ואדם – הנושא והנותן באמונה, ורוח הבריות נוחה הימנו – מעלים עליו כאילו קיים את כל התורה כולה". ואילו הגרסה בילקוט שמעוני – "הנושא ונותן באמונה – רוח הבריות נוחה הימנו". לפי הגרסה הראשונה (כר"ע) דעת הבריות היא חלק ממשפט התנאי. ולפי הגרסה השנייה דעת הבריות זאת תוצאה או אולי שכר מקיום התנאי של נושא ונותן באמונה (כר"י).

מגיד משנה פי"ד הל' שכנים: "התורה נתנה כללים בתיקון המידות והנהגתו, כגון: "קדושים תהיו" – קדש עצמך במותר לך. וכן אמרה "ועשית הישר והטוב" והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה עם בני האדם... ולא כתבה תורה פרטים לפי שמצוות התורה הם בכל עת והנהגת האדם מתחלפת לפי הזמנים, האישים והחכמים... וניתן כוח ביד חכמים לתקן תקנות. יוצא לפי המ"מ וכמובן לשיטת ר"ע שהתורה הטילה חובה על חכמי כל דור ודור לקבוע דיני ומידות צדק בין אדם לחברו במצבים שונים שאינם מפורטים בתורה. מתוך מגמה כללית של "ועשית הישר והטוב". יתכן שגם ר' ישמעאל יסכים להסבר זה שבמקום שאין קו ברור בדעת התורה דווקא הדרך הישרה והמקובלת בעיני הבריות היא רצויה. וכן אומר הרמב"ן: "וזה עניין גדול לפי שאי אפשר לזכור בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקון חישוב המדינות כולם. אבל אחרי שהזכיר מהם רבים כגון לא תלך רכיל לא תקום ולא תיטור ומפני שיבה תקום וכדו' – חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר".

זהו הציווי באופן כללי, אולם לגבי פרטיו ישנם חילוקים רבים. הגמ' בב"מ ל"ה. אומרת לגבי שדה שומא (היינו שדה שטרפו אותה בגלל חוב) "דמדינא ארעא לא בעיא למהידר ומשום ועשית הטוב והישר בעיני ה' הוא דאמור רבנן דתיהדר" (ללווה אם יפרע חובו). קיימת כאן תקנת חכמים למרות שהיא לכאורה נוגדת את הדין היסודי, בכל אופן חכמים מתוך הצורך לעשות ישר וטוב למען לא ייגרם עוול ללווה חורגים מן הדין וקובעים תקנה חדשה. וכן בתקנת בר מצרא מנמקת הגמ' את התקנה משום ו"עשית הישר והטוב" (ב"מ ק"ח.) וכדברי רש"י שם: "דבר שאי אתה נחסר כ"כ שתמצא קרקעות במקום אחר, ולא תטריח על בן המצר להיות נכסיו חלוקים". שני הדינים האלו הם היחידים שהגמ' מנמקת אותם בנימוק משום "ועשית הישר והטוב" ומשמעות הפסוק לפי הבנה זאת – דרישה לנהוג לפי הישר והטוב, חכמים תקנו תקנה, ועכשיו נעשה דין זה בשאר דיני ממונות.

לעומת זאת רש"י ורמב"ן על הכתוב בדברים ו', יח: "ועשית הישר והטוב" מסבירים שזו פשרה ולפנים משורת הדין. אולם פרט לדברי רש"י ורמב"ן לא נתגלה לי מקור אחר שתולה את "לפנים משורת הדין" במושג "ועשית הישר והטוב". וקיימת הבדלה דין ברורה במקורות התלמודיים בין שני המושגים – בין פשרה ולפנים משורת הדין, לבין "ועשית הישר והטוב". בגמ' סיפורים רבים על תנאים ואמוראים שנהגו לפמה"ד ובהמשך נחלק ביניהם אבל בכל אותם מקרים לא מופיע המושג "ועשית הישר והטוב" ומופיעים פסוקים שונים אחרים. ונראה שצריך להבחין בין הדרישה לחכמים לתקן תקנות לפי "הישר והטוב", תקנות הנהפכות לדין כשאר דיני דרבנן, לבין הצורך ואולי אף המצווה לנהוג לפמה"ד שהיא עניין לרצונו הטוב של העושה.

אין אדם חייב לעשות כך מצד הדין אלא שהוא מוותר על זכותו לטובת חברו והרי זאת כעין מידת חסידות, כדברי הגמרא ב"ק ל. "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין" – ששם יש אפשרות להתנהג בדרך החסידות.

בתוך גדרי לפמה"ד ישנם סוגים ומדרגות חיוב שונות. שלושה מקרים מופיעים בגמ' על חכמים שנהגו לפנים משורת הדין.

1) ב"ק ק. עובדא דרב חייא שהיה אומן במטבעות ואמר לאישה שדינה מסוים טוב הוא. חזרה ואמרה לו: "אמרו לי בישא הוא ואינו יוצא בשוק". הלך ר' חייא והחליף לה את הדינר. למרות שלא היה מחויב כך – לפנים משורת הדין.

2) ב"מ כ"ד: אבודה דשמואל החזיר חמורים אבודים לבעליהם אחרי 12 חודש.

3) ב"מ פ"ג. רבה בר חנה (בעצת רב) לא גבה מפועליו דמי חבית ששברו בזמן עבודתם, ואף שילם להם שכר עבודתם.

התוס' במקום מחלקים את המקרים לפי דרגת לפני משורת הדין שנעשתה ולפי הפסוק המובא בגמ' באסמכתא בכל אחד מהמקרים. המקרה הראשון הוא המקרה הקלאסי של חיוב לפמה"ד שזו דבר שאחרים חייבים ורק הוא פטור (אומן שבקי במטבעות אם שאלו אותו וטעה – פטור מלשלם משא"כ הדיוט שאינו בקי אם בכל אופן הסכים לומר ולפסוק בטיב המטבע, אם טעה – ישלם). וכמו במקרה נוסף בב"מ ל: ר' ישמעאל ב"ר יוסי שהחזיר אבידה למרות שהיה זקן ואינה לפי כבודו כלומר רק הוא היה פטור. במקרה זה לומדת הגמ' כאסמכתא את הפסוק "והודעתם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון – זו לפנים משורת הדין (שמות י"ח). המקרה האמצעי הוא מקרה שכו"ע פטורים ורק הוא בגדר מידת חסידות חייב את עצמו.

אבל במקרה השלישי אומר תוס': "בהנו שקולאי (סבלים) שעשו לו הפסד גדול – משום לפמה"ד אין לו להפסיד, לכך מייתי קרא אחריני – למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור" (מהכתובים). ונוסיף כאן את דיוקו של הרי"ף והר"ן שלא כגרסתנו בגמ': ששאל רבה בר חנה את רב, מה לעשות לפועלים ששברו את חביתו? א"ל רב – אינם צריכים לשלם א"ל רבה בר חנה דינא הכי? וגרסתנו – א"ל אין! – משום למען תלך בדרך טובים, וגרסת הרי"ף: "ולא אמר אם כך שקיים חיוב בהתנהגות לפמה"ד אבל ישנם מקרים שהדרישה היא חזקה יותר וישנם מקרים שכמעט ואין דרישה חוץ באמת מאדם חסיד שמקבל על עצמו.

ישנם אחרונים שטוענים שחיוב לפמה"ד הוא אפילו דאורייתא. ובספר "גנזי חיים" מביא ראייה מהגמ' בב"מ ל: "א"ר יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שלא עשו לפנים משורת הדין" וטוען מכאן שצריך לומר שלפמה"ד הוא דאורייתא, דאל"כ לא היו ראויים לעונש גדול כל כך. והוכחתו מדברי השאגת אריה שהוכיח גם הוא ממאמר חז"ל דומה לגבי ברכות התורה – שברכת התורה היא דאורייתא.

"המרדכי" בב"מ כ"ד: "מצא ארנקי בשוק הרי אלו שלו (כיוון שאין בו סימן)... בא ישראל ונתן בה סימן חייב להחזיר – לפנים משורת הדין. ואשכחנן נמי (דחייב משמע לפמה"ד) בפרק הגוזל בתרא – חייב – בבא לצאת ידי שמיים. וכיוון דחזינן דהוו כייפי להו הכי (שכופים אדם לעשות לפמה"ד) כדאיתא בס"פ האומנין (המקרה של הסבלים שחייב רב את רבה בר חנה לשלם לפועלים) – גם אנו כייפין למעד לפנים משורת הדין (אם היכולת בידו לעשות כגון עשיר) דתני ר' יוסף והודעת להם את הדרך וגו' ואמר ר' יוחנן לא נחרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין (וכן פסק הראב"ן והראבי"ה דכייפין לעשות לפמה"ד) ע"ד דברי המרדכי. משמע מדבריו חידוש שב"ד כופה אדם לעשות מעשים לפמה"ד. אבל לא כולם מסכימים עם המרדכי. וכתב הבית יוסף חו"מ סי' י"ב: "כתב ר' ירוחם בשם הרא"ש – אין כופין על לפמה"ד – ופשוט הוא בעיני ותמהני על מה שכתב המרדכי... דמהנך עובדי דמייתי ראייה לא נזכר בהם כפייה (וכנראה גרס הב"י לגבי הסבלים כגרסת הרי"ף דלא אמר להם אין, כלומר שרב לא פסק שרבה בר חנה חייב לשלם לסבלים אלא אולי נתן לו עצה לנהוג לפמה"ד). הב"ח הבין אחרת את מקרה החביות, ואומר שמשמע שרב כפה על רבה בר חנה (ולמרות שהתוס' פרשו שאין זה ממש גדר לפמה"ד קמ"ל שאפילו בזה כופין). ומוסיף הב"ח וכן נוהגין בכל בי"ד בישראל. ואפשר דהר"ר ירוחם לא קאמר אלא בשאינו עשיר.

שיטת ביניים היא שיטת קצות החושן חו"מ רנ"ט סק"ג, המביא את השיטות שכופין באבדה על לפמה"ד ומוסיף: "והיינו אע"ג ובעלמא לא כייפי למעבד לפמה"ד – הכא (באבידה) ראו בי"ד לתקן תקנה זו. ואין זה מנהג גרוע כיוון דיאות למעבד לפמה"ד". כלומר רק באבדה כופין אבל בשאר המצוות לא כופין.

סיבה מעניינת לכך שלא כופין מביא השטמ"ק ב"ק קט"ו בשם הר"ר יוחנן. "למרות שמצווה על ישראל לעשות לפנים משורת הדין... אפילו הכי אין להכריח כל אדם לעשות לפמה"ד. משום דדמי להאי דאמרינן כל מצווה שמתן שכרה בצידה אין בי"ד מצווין להכריח אדם עליה כמו כן במצוות לפמה"ד – שכרה בצידה כדאמרינן בהידור מצווה עד שלי במצווה – עד שליש משלו מכאן ואילך של הקב"ה שמשלם לו שכרו בעוה"ז".

לסיכום, נראה שגדר ועשית הישר והטוב המופיע בגמ' הוא גדר הלכתי מוגדר מצד דינא דרבנן כגון דינא דבר מצרא. נוסף לכך מוטלת מצווה על כל אדם ואדם לעשות דברים בגדר לפנים משורת הדין. ייתכן לומר שרש"י והרמב"ן הדורשים מועשית הישר והטוב – לפנים משורת הדין, מבינים פסוק זה כהוראה כללית לכל הנהגות האדם וכך גם משמע מלשון הרמב"ן הכולל את כל סוגי הדברים ביחד ואומר: (עיין תחילת דבריו לעיל) "...חזר לומר בדרך כלל שייעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין וכגון מה שהזכירו דינא דבר מצרא. ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות – עד שיקרא בכל עניין תם וישר". ברור הוא שלכו"ע מצווה לעשות לפמה"ד ועל חשיבותה מאריך לדבר המהר"ל בנתיב גמילות חסדים. בפ"ק דע"ז: "תנו רבנן כשנתפס ר"א בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון למינות, אמר לו ר"א: "אשרייך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמישה דברים". אמר לו ר' חנינא: "אשרייך שנתפסת על חמישה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול – שאתה עסקת בתורה וגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד". וכדרב הונא דאמר כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק. ע"כ. ומאריך המהר"ל ומסביר שלפמה"ד היא המידה המפתחת את כוח הנתינה שבאדם, ובזה הוא מזכך את גופו החומרי ומכפר חטאיו כמו שאמר שלמה (משלי ט"ז) "בחסד ואמת יכופר עוון"... כי כך היא המידה שמי שעושה לפמה"ד, עושים עמו ג"כ לפמה"ד. ולימוד תורה לבד דהיינו רק ההשכלה דומה כמי שאין לו אלו-ה, כיוון שאין מקיים גמילות חסדים. ומוסיף עוד המהר"ל ומחדש: לא בא לומר שאין עושה שאר מצוות (זה ברור) רק בא לומר שצריך לעשות לפמה"ד וגמילות חסדים אפילו עושה שאר מצוות.

וזהו שאמרו (קידושין מ.)

"טוב לשמיים, ולבריות – זהו צדיק טוב, טוב לשמיים ורע לבריות – זהו צדיק שאינו טוב!"