אדר / הרב יהודה שביב

א.

היש ייחוד לכל חודש וחודש מחודשי השנה? הניתן לדבר על מהות מיוחדת לכל אחד ואחד מן החודשים?

בחינת מהותו הייחודית של אדם נעשית באמצעות צירוף והתבוננות בפרטי הנהגות, תווי אופי, מבעים חיצוניים. הניתן לצרף גם אירועי חודש וקווים אופייניים ולעמוד מתוכם על מהות מיוחדת? היש מכנה משותף לכל אותם פרטים או שמא אך במקרה נזדמנו יחד לחודש אחד.

דומה שאחד האירועים המרכזיים שהטביעו חותמם על החודש היה מאבק בין שתי תפיסות, זו הרואה אך מקריות בכל, וזו המבקשת את החוט הפנימי המכוון המקשר המהותי.

* * *

מראשיתו של החודש קרואים אנו להרבות שמחה.

"משנכנס אדר מרבים בשמחה" (תענית כ"ט ע"א.)

לשמחה מה זו עושה?

שמחה על כי שלטו היהודים המה בשונאיהם, ועמדו על נפשם ושלחו יד במבקשי רעתם. משתה ושמחה של ימי הפורים שולחים פארות לימי החודש כולו.

לא סתם שונאים כאן, אלא שונאים היונקים שנאתם מקדמת דנא, שנאה שורשית קמאית בראשיתית. שנאת עמלק. אלא שעמלק זה אינו נזכר בשמו, - במגילה המספרת על המאורע, מגילת אסתר – אלא בתוארו תואר מיוחד במינו, - "קרהו".

"אשר קרהו" – אמר ליה להתך: לך אמור לה, בן בנו של קרהו בא עלינו, הדא הוא דכתיבת אשר קרך בדרך" (אסתר רבה ח', ה.)

קרהו, על שם הנאמר בו,

"אשר קרך בדרך" (דברים כ"ה, יח.)

שלושה פירושים מובאים ברש"י:

א. "לשון מקרה"

ב. "לשון קרי וטומאה שהיה מטמאן במשכב זכור"

ג. "לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך שהיו העובדי כוכבים יראים להילחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים..."

בפירוש הראשון פשוט ועומק הפשט, פשט – לשון אירוע, כלומר כך וכך קרה, שנזדמן לך בדרך. עומקו של פשט – כל מהותו של עמלק, המהות העמלקית מבוטאת במילה – מקרה. עמלק היא האומה שחרתה על דגלה את סמל המקריות, שכפרה בכל מכוון ותכלית, שראתה בכל אך ארעיות ומקריות חיצונית ולא מהותית פנימית. ברבות הימים הופך זה לשמם תוארם, - קרהו.

חודש אדר הוא החודש בו שלטו היהודים בזרעו של קרהו. ונתייחד זה החודש לזכירת העימות שבין ישראל ועמלק. מכאן קריאת התורה של יום הפורים – "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (סוף יתרו). ומכאן קביעת שבת שלפני הפורים כיום בו מתקיימת מצוות זכירת עמלק. מכאן למשתה ולשמחה. משתה בפורים ושמחה משנכנס אדר. הניצחון על עמלק, מאפשר ומחייב העמקת המבט, בקשת המכנה המשותף המהותי של פרטי אירועים, שלילת המקריות והצבעה על המכוון.

ב.

מעתה מקום לבחון פרטים המאפיינים זה החודש. אם אירועים היסטוריים, אם תופעות שבטבע, ואם מאמרי חכמים, ולבקש את המשותף המהותי.

בהיסטוריה:

א. אדר – חודשו של משה. בשבעה בו נולד ובשבעה בו נפטר (תוספתא סוטה פי"א, סדר עולם רבה פ"י).

ב. ביום בו שקעה שמשו של משה המתחיל להאיר נגהו של יהושע בן נון. נמצא; באדר התחילה מנהיגותו של יהושע נשיא שבט אפרים.

ג. על זה החודש נפל הפור הוא הגורל לפני המן.

ד. בזה החודש שלטו היהודים המה בשונאיהם, ונקבעו בו לדורות ימי הפורים.

ה. בם בימים, קבלת תורה מחודשת. ויתירה היא זו שלמרגלות הר סיני, כי בראשונה לא נעדרה נימה של כפייה

"ויתייצבו בתחתית ההר – א"ר אבדימי...: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב..." (שבת פ"ח.)

וזאת, כולה באהבה, בנדיבות לב

"אמר רבא: הדר קבלוה בימי אחשורוש" (שם.)

בטבע

חודש זה הוא חודש טרם אביב. כבר עלה השרף באילנות בחודש שבט ועדיין ניצנים היוצאים בניסן לא נראים, אך התעוררות גדולה מורגשת, והארץ מתכסה במרבד של פרחים. את מקום האפרוריות של ימות הגשמים תופסים שלל צבעים של פרחים ושיחים, פרפרים וחרקים. בשורת לידה באה לעולם. כשתקופת החורף נכנסה לתוך אדר, הרי שמעברים החודש והעתיד להיות ניסן הופך אדר שני. נמצא, לעולם אדר הוא חודש המבשר את בוא אביב.

עוד אופייני לו לאדר – קוטביות. קור עז מחד, ומאידך פה ושם ימי שרב קשים.

ופתגם בפיהם של רועי בקר:

"אם תור בצפר בתלג ימות, ובטיהרא בטול תאינה ידמוך, ישלח משכיה - דין הוא אדר, ואם לאו - לית דין אדר"

(אם בבקר יהא קור חזק עד שיהא השור קרוב למות מחמת הצינה... ובצהרים יגדל כח החום עד שיהא השור מיצל בצל התאנה מחמת החום... ויפשיט עורו, כלומר יתחכך בתאינה מחמת החום, - רש"י). (סנהדרין י"ח ע"ב.)

ופתגם אחר על טיב האקלים:

"אם קידום תקיף לחדא יהא יפח בלועך נפיק לקיבליה, דין הוא אדר ואם לאו לית דין אדר"

(אם כבר תשש כוח החורף כל כך כשיהא רוח מזרחית חזקה מאוד והיא מביאה צינה ואתה מנשב בפיך ויוצא לקראתה ונפיחתך קשה מן הרוח ומחממתה – רש"י). שם.

בדברי חכמים

מאמר סתום של חז"ל כורך את השם אדר בעניין הנראה זר ומוזר.

"הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה'" ביצה ט"ו ע"א

(ופירש רש"י: "יטע בהן אדר, - אילן חשוב הוא, יש לו שם למרחוק ואומרים פלוני יש לו אדר בשדהו... אדיר במרום – כלומר שאדר לשון קיום וחוזק, ולכך נקרא אדר" משמע אדר שם הוא לדבר קיים וחזק).

חכמי ח"ן הקבילו את שנים עשר החודשים לשנים עשר שבטים, לכל שבט כאילו החודש המיוחד לו. חודש אדר הוא כנגד שבט נפתלי.

מה מכנה משותף לכל אותם פרטים, ננסה לעמוד קודם על המשותף החיצון וממנו נעמיק יותר פנימה.

ג.

מזלו של החודש – מביע יותר מכל את המיוחד האופייני. מזל אדר דגים.

דגים. המאפיין ומייחד אותם מכל שאר היצורים, היותם חיים במים. מים, מובילים אותנו אל משה רבנו. מה מים מקום חיותם של הדגים, אף משה רבנו מקום חיותו – מימי היאור. ובולט הדבר. דווקא אותם מים שהיו מקום מותם של שאר תינוקות, הם שכאילו העניקו למשה את חייו במוצאו מסתור בתום מעיני מצרים הבולשים ומבקשים ילדי ישראל להטילם ליאור.

מכאן לשמו המיוחד לו – משה.

מקובלים אנו: שמו של אדם מבטא את מהותו, ובשם האר"י אומרים כי נתן הקב"ה באביו ובאמו של הנולד בינה אינטואיטיבית למצוא לצאצאים שם שיבטא ויהלום את מהותו והמיוחד בו. מעתה, מה מפליא כי את האדם המיוחד מכל המין האנושי אין אנו קוראים בשם שניתן לו ע"י אביו ואימו – והם מהגדולים שבעם ישראל, עמרם ויוכבד, - אלא בשם שניתן לו ע"י נכרית, בתו של פרעה, שם המציין אירוע חד פעמי. כאמור: "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו" (שמות ב', י). אין זאת אלא שהשם משה הוא ביטוי למיוחד שבו, "מן המים משיתהו"- אותו שחיותו מן המים, חודש הופעתו והסתלקותו מן העולם הוא חודש אדר.

מעתה תתבהר אף הופעתו של יהושע על במת המנהיגות בזה החודש. בברכתו אומר ישראל סבא על נכדיו אפרים ומנשה "וידגו לרוב בקרב הארץ" (בראשית מ"ח, ט"ז). "ידגו" זה, מה משמעו? שניים יצורים נתברכו ע"י יוצרם בברכת פרו ורבו: האדם ודגי הים. לגבי האדם הרי זו ברכה וגם ציווי, לגבי הדגים – שאינם יכולים להיות מצווים – אין כאן אלא ברכה. מאז הופכים הדגים לסמל הפריון והרבייה.

משנה ברכה לאפרים שהרי אף בשמו נרמז עניין הפריון "כי הפרני אלוקים בארץ עניי" (בראשית מ"א, נב). יהושע נשיא שבט אפרים הוא, מכאן שייכותו לדגים, מכאן שייכותו לאדר. ובספרים הקדושים דייקו בשם אביו של יהושע "נון" – שהוא תרגום ארמי של דג.

ד.

נעמיק יותר ונבקש את המסומל ב"מים":

על הכתוב: "וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים" שמות ט"ו, כ"ב. דרשו רושמי רשומות:

"אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נ"ה) הוי כל צמא לכו למים, כיוון שהלכו שלושת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ובשני ובחמישי". (בבא קמא פ"ב ע"א.)

אין מים אלא תורה[1].

אשר משמים המים לדגים, משמשת היא התורה לאדם מישראל, היא מקום חיותו, ממנה לא יוכל לפרוש. זהו שהשיב רבי עקיבא לתמיהתו של פפוס בן יהודה על שהקהיל קהילות ברבים בשעת גזירת המלכות

"משל, למה הדבר דומה?

לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך כך..."[2] (ברכות ס"א ע"ב.)

מעתה יובלט הקשר בין התורה, לאיש שהורידה עלי אדמות – משה. הן משה משוי ממים, מהותו נעוצה ביסוד המים, הוא המוריד ארצה את שנמשלה למים – התורה. ואם אמנם לא באדר ניתנה תורה מסיני, הרי שבאדר קיבלו עליהם תורה ומצוותיה מרצון באהבה ובנדיבות כנזכר בגמ' שבת שהובאה לעיל.

* * *

מים אינם משמשים רק סמל לתורה, אות וסמל הם גם לכוחות תאווה הזורמים ופורצים ואין סוכר. באחרי ימיו פוקד יעקב את ראובן בכורו את מעשה חילול יצועיו ואומר:

"פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך, אז חללת יצועי עלה" (בראשית מ"ט, ד)

מים – ביטוי לכוח דוחף מושך מן המחשבה לכלי המעשה.

קישורו של זה לאדר מוצא לו ביטוי בשם. בספר עולה החודש לרק"א פרנקל מובאת דעה ש"אדר" מלשון חשק (עמ' 95 בספר). באותו חשק נעוץ כוח הגידול והצמיחה האופייני לעולם הטבע בחודש אדר. "מים חיים". אין לך דבר חי כמים. סמל החיים הם. לא בכדי מתחיל תיאור הבריאה במים "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים".

מחד, סמל לחיות רוחנית – התורה.

מאידך, סמל לחיות חומרית, און, שמכוח יֵצר יוצר חיים חדשים.

לפתח זה של יצירת חיים, רובץ חטאת, חטאת עמלק.

"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" (דברים כ"ה, י"ח.)

"מכוח זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה". (רש"י.)

מילה – חותם בבשר, אות ברית קודש בין ה' לעמו. קידוש כוח היצירה, השראת קדושה במעשה היצירה, בא עמלק נוטל זה האות ומחזירו כלפי מעלה. הופך את מעה היצירה האנושי לנטול קדושה, לבהמי. ומכאן להסרת כל סייגים מוסריים אלמנטריים.

"אשר קרך – לשון קרי וטומאה שהיה מטמאן במשכב זכור" (רש"י)[3]

ערב קבלת תורה, שעה שאותו כוח יצירי פועל באדם, מזומן לקבלת תורה מופיע עמלק ומטמא[4].

למאבק עם עמלק קרוא יהושע מזרע יוסף ששלט ביצרו, זקנו יוסף עמד במבחן יום יום והצליח. לא שביטל יצרו או שברו, הן היה "מסלסל בשערו" ובן פורת היה, אך שולט ביצרו היה. עבד נכרי בארץ זרה, מה קל לו להתרצות לפיתוייה של אשת פוטיפר, אך כבן חורין של אמת המולך בעצמו שלט ביצרו. שליטה זאת מכוח יראת אלוקים באה לו. הוא המעיד על עצמו "את האלוקים אני ירא" (בראשית מ"ב, י"ח). יראה שעימה כיבוש עצמי וגבורה ושליטה פנימית.

זאת, לעומת כוח עמלק שהכתוב מעיד עליו "ולא ירא אלוקים" (דברים שם, וראה רש"י שהכוונה לעמלק).

מאות רבות של שנים אחרי מאבק זה, שוב נאבקים יהודים עם כוחות עמלקיים, והפעם בשושן הבירה.

משזוכים במאבק, פתוחה היא הדרך לקבלת תורה.

לאחר מלחמת יהושע במדבר – תורה מסיני.

לאחר מלחמת מרדכי ואסתר במדינות אחשורוש – שבו וקיבלו התורה.

ה.

לאור כל האמור אפשר ונבין את הקשר של נפתלי לחודש אדר. בשני מקומות בתורה מתוארת דמותו של נפתלי. בברכת יעקב לנפתלי האיש

"נפתלי אילה שלוחה" (בראשית מ"ט, כ"א)

ובברכת משה לנפתלי השבט:

"נפתלי שבע רצון" (דברים ל"ג, כ"ג)

"אילה שלוחה" מסמל ריצה מהירה זורמת[5].

עוד באיילה – ערגה רבה, כיסופים וחשק, ערגונו סמל לתשוקתו קדושות. "כאיל תארוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים" (תהילים מ"ב, א). אותו כוח פורץ שאינו מוצא מנוח במקומו הוא כוח הרצון ונפתלי שבע, מלא מזה הכוח. הוא הכוח המאפיין את חודש אדר.

* * *

אדר הוא חודש הנתון לתנודות חריפות. הקוטביות שבאקלים, אך אות היא לקוטביות פנימית. חודש שמאפיינו הוא כוח שעימו סכנות מרובות אך גם סיכויים גדולים (כמים שאין להם צורה אלא מעוצבים הם לפי מידת וצורת הכלי לתוכו הם ניצוקים).

כבר עלה שרף באילנות. ראשית לבלוב הצומח, כוח של גידול וצמיחה. רצונות, מאווים ותשוקות.

בזה החודש מלחמה עם עמלק. קרי וטומאה ומקריות, מול קדושה טהרה ונצחיות. אפשרויות של יצירה נצחית. "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר" אך גם של איבוד כוחות יצירה ואיבוד צלם אנוש. חודש בו מתאפשרת קבלת חודש מחודשת, בתשובה[6] מאהבה.



[1] ראה עוד תענית ז. למה נמשלו דברי תורה למים מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. עוד ראה ב"ק, י"ז, ע"א.

[2] הן ראשית התקשרותו של רבי עקיבא לתורה בשל מראה סגולתם המיוחדת של המים "מה הייתה תחילתו של רבי עקיבא... פעם אחת היה עומד על פי הבאר בלוד, אמר: מי חקק אבן זו? אמר לו: עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים? המים – שנפלו עליה תדיר בכל יום. אמר רבי עקיבא וכי ליבי קשה מהאבן אלך ואלמד פרשה אחת מן התורה" (אדר"נ פ"ו הוצאת שכטר) המשיל ליבו לאבן ואת התורה למים.

[3] וזה עומק הפשט "אשר קרך בדרך" היינו "דרך כל הארץ" שהוא ביטוי מקראי לחיי אישות.

[4] כי תורה דורשת זה הכוח מן האדם. ולא יפלא אפוא שנקרת תורה "תושיה" על שם שמתשת כוחו של אדם. כי היא המשתמשת בכוחו היוצר הפורה והמפרה. "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" זהו עומק אומרם באבות: "אם אין דרך ארץ אין תורה".

[5] ראה מסכת סוטה י"ג. כשדנו השבטים את מי לשלוח למצרים להביא שטר מכירה אמרו: "ילך נפתלי שהוא קל כאיילה".

[6] אף תשובה נמשלה למים "התשובה נמשלה כמים שנאמר: שפכי כמים ליבך" (ב"ר ב', ה.)