הירא ורך הלבב (ב)[1] / יחיאל קפלן

כל מוני המצוות הסכימו, שיש עשה המוטל על הציבור להחזיר מהמערכה את הבונה בית ולא חנכו, הנוטע כרם ולא חללו, המארס אישה ולא לקחה והירא ורך הלבב. הרמב"ם במצווה קצ"א ממניין העשין שלו, החינוך במצווה תקכ"ו והסמ"ג בעשה ק"כ מנו מצווה זו, וז"ל הרמב"ם שם: "שציוונו שנמנה כהן שיוכיח לעם תוכחת מלחמה ויחזור מי שאינו ראוי להילחם או לחולשה בעבור שהיה מחשבתו בעניין יחיב לו מיעוט הגבורה למלחמה והם שלושה דברים שביאר הכתוב ואחר כך יכנסו למלחמה וזה הכהן נקרא משוח מלחמה ויאמר בתוכחת הלשון האמור בתורה ויוסיף על זה מאמרים יעוררו הלבבות למלחמה ויביאם לסכן את עצמם לעזור דת ה' לעבדו ולשמור מצוותיו להנקם מהסכלים המפסידים יושר המדינות והוא אמרו יתעלה והיה בקרבכם אל המלחמה וניגש הכהן וגו' ואחרי כן יצווה להכריז במעשה החייל שישובו חלושי הלבבות וכל שבנה בית חדש ולא חנכו או נטע כרם ולא חיללו או ארש אישה ולא לקחה".

המצווה הנ"ל מוטלת על הציבור, ולכן מנה אותה הבה"ג (פרשה נ"א.) והרס"ג (פרשה ה.) במניין הפרשיות. הרס"ג כותב בפרשה ה.: "מה יפו בהשיבם המחנכים מן הצבא", ותמה הרב פערלא מדוע הרס"ג השתמש בלשון "המחנכים" שהם הבונה בית, הנוטע כרם והמארס אישה, ולא הזכיר את הירא ורך הלבב? והסביר, שכנראה הדבר נובע מסגנונו של הרס"ג הנוהג לקצר, ומכיוון שדין הירא ורך הלבב אינו עיקר מצוות משוח מלחמה אלא אחד מפרטי דיניה, אין הרס"ג מזכיר דין זה אולם כשהרס"ג מונה בקצרה את דיני מצוות משוח מלחמה באזהרותיו שעל עשרת הדברות דיבור לא תשא, הוא כותב: "צבא בקרבו אלי מלחמה יאמץ לב העם מלהיסדק, ישוב בונה ונוטע ומארס ורך הלבב במערכה לא יבדק", ומסוף דבריו משמע, כי משוח מלחמה מונה את הירא ורך הלבב בין החוזרים מעורכי המלחמה.

המפחד מהאויב בזמן מלחמה עובר בל"ת לדעת הרמב"ם, הסמ"ג, החינוך ורבינו יונה. וז"ל הרמב"ם (פ"ז מה' מלכים הט"ו): "ומאחר שיכנס בקשרי מלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מליבו ויפנה מכל דבר למלחמה וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה שנאמר: "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלוין בצווארו ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל ליבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכול שנאמר: "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". בסה"מ ל"ת נ"ח, כותב הרמב"ם: "שהזהירנו מלירא מהאויבים בעת מלחמה ושלא נברח מפניהם אבל חובה עלינו לעמוד ולחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח וכבר עבר על לא תעשה. והוא אמרו "לא תערוץ מפניהם" ונכפלה זאת האזהרה ואמר "לא תיראום", ונכפל הציווי בזה העניין גם כן שלא יברחו ושלא ישובו אחור בעת המלחמה, כי בעניין זה אפשר לקיים אמונת אמת".

גם הסמ"ג כותב בל"ת רל"א, שהירא במלחמה עובר בלאו, וז"ל: "כתוב בפרשת שופטים אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. ד' לאווין הללו עניין אחד הם והן בתריסיהן להקישן זה לזה כדי להשמיע קול שיפחדו שכנגדם וינוסו, ומצהלין סוסיהן להשמיע שעטת סוסיהן וצווחין בקולם, ותוקעים בחצוצרות ובמיני משמיעי קול, והצהירה התורה לכך אל ירך לבבכם מצהלות סוסים ואל תיראו מהגפת התריסין, ואל תחפזו מקול הקרנות, ואל תערצו מקול הצווחה כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם". וכן כותב החינוך במצווה תקכ"ה: "שנמנע שלא לערוץ ולפחוד מן האויבים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל חובה עלינו להתגבר כנגדם להתחזק ולעמוד בפניהם ועל זה נאמר אל תיראו ואל תחפזו וגו' ונכפלה המניעה במקום אחר באומרו לא תיראום".

בשערי תשובה (שער ג', לא-לב) כותב רבנו יונה: "לא – "כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם" (דברים ז', יז). לב – "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב רב ממך לא תירא מהם" (דברים כ', א). הוזהרנו בזה שאם יראה אדם כי צרה קרובה תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה". שיטת רבנו יונה שונה מהשיטות הקודמות שצוטטו לעיל, כי בעוד שהרמב"ם, הסמ"ג והחינוך הבינו, שאזהרת התורה מתייחסת לפחד היוצא למלחמה בלבד, הרי שמאידך רבנו יונה הבין, שהאזהרה מתייחסת לכל תקופות המשבר והצרה שהאדם מתנסה בהן במהלך חיים, שאחת מהן היא תקופת המלחמה, ובתקופות צרה אלו מצוה אותו התורה לבטוח ולהאמין כי ה' יושיעו.

בניגוד לדעת הראשונים הנ"ל סבורים הרמב"ן, הראב"ד והרשב"ץ, שדברי התורה הם הבטחה ולא אזהרה. הראב"ד, בהשגותיו על מניין המצוות הקצר הבא בפתיחת היד החזקה, משיג על מצוות ל"ת נ"ח של הרמב"ם, וז"ל: "א"א הבטחה היא ואינה אזהרה". הראב"ד לא מסביר מדוע הוא רואה את דברי התורה "לא תירא מהם" (דברים כ', א) כהבטחה, ואכן מהר"י קארו בתשובותיו על השגות הראב"ד תמה עליו, שהוציא פסוק מפשוטו; אולם הרמב"ן, שאף הוא מסביר כמו הראב"ד שזו הבטחה ולא אזהרה, מנמק מדוע אין לפרש את דברי התורה כאזהרה. בהערותיו לל"ת נ"ח של הרמב"ם כותב הרמב"ן: "וזו הבטחה ולא מצווה. ואם מניעה היא לא יוסיפו השוטרים ויאמרו "מי האיש הירא ורך הלבב" שעובר הלאו יפרסם חטאו ויחזור". ניתן להבין מדברי הרמב"ן, שהוא סבור, שאם הירא במלחמה עובר בל"ת, לא ייתכן שלשיטת הרמב"ם שפסק כר"ע, הכהן המשוח והשוטרים יאמרו, שכל הירא ורך הלבב ישוב לביתו, ולכן הוא מסביר שדברי התורה הם הבטחה ולא אזהרה. לב שמח על הרמב"ם בסה"מ, משך חכמה (דברים כ', ג) ויד המלך פ"ז מה' מלכים הט"ו מתרצים את קושיית הרמב"ן באותה דרך, ומסבירים כי הכרזת הכהן "מי האיש הירא וכו'" נאמרה קודם המלחמה, בספר, בזמן שאין עדיין לאו האוסר לירא במלחמה, ואז שב לביתו הירא ורך הלבב. ובמועד מאוחר יותר לאחר שפוקדים ראשי צבא בראש העם ומתחילה המלחמה, מחויב כל אחד ללחום בלא פחד ומורא, ורק אז הירא עובר בלאו. וכן כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות מלכים: "ומאחר שיכנס למלחמה ישען על צור ישראל וכו'" ורק על הירא אחרי שפרצה המלחמה. אומר הרמב"ם שעובר בלאו.

המנחת חינוך מציין בקומץ המנחה מצווה תקכ"ה, שדברי הגמרא (סוטה מ"ד:) לגבי "הרתיע לקול קרנות" אינם מתאימים לשיטת הרמב"ם כי ברור, שכאשר האדם המוזכר שם הרתיע לקול קרנות, הוא עבר בלאו לפי שיטת הרמב"ם ויש עבירה בידו. ואם כן מדוע הגמרא חשבה בהו"א ש"הרתיע לכל קרנות" חוזר רק אליבא דר"ע ולא אליבא דריה"ג? יד המלך בפ"ז מה' מלכים הט"ו מסביר שתירוץ קושיית הרמב"ן על הרמב"ם מתרץ גם את הקושיא הזאת, כי האיש שהרתיע, ירא לפני תחילת המלחמה, ואז הוא לא עבר בל"ת. הרב פערלא בביאורו לל"ת קכ"ח של הרס"ג מסביר, שהרמב"ם סבור שרק מי שמבהיל ומפחיד את עצמו במתכוון עובר בלאו, אך אדם, שירא באופן טבעי מהמלחמה ואינו מנסה להפחיד את עצמו, אינו עובר בלאו. הרב פערלא מביא ראיה לדבריו מלשון הרמב"ם בהלכות מלכים שכתב וז"ל: "מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל את עצמו עובר בל"ת". מדברים אלה משמע, שדווקא המבהיל את עצמו עובר בלאו ולא "הירא ורך הלבב" הנזכר בתורה.

קהילות יעקב חומר מה יסוד הלאו לרמב"ם: האם החיוב הוא לבטוח בה' שיציל אותנו ויגרום לכך שלא ניזוק במלחמה, או החיוב הוא למות ולמסור נפשנו אף אם יש חשש שניזוק ונמות; ומסיק שלשון הרמב"ם מורה שעיקר החיוב הוא משום בטחון בה', ומביא שתי סברות:

א) המפחד בכלל מהסכנה לא עובר בלאו, ורק מי שרואה אויבים רבים עובר בלאו אם ירא, כי הניצחון במלחמה אינו תלוי בעצמת או חולשת האויב, אלא בה'. ב) הסברה הנ"ל של הרב פערלא.

המהר"ם שי"ק על תרי"ג מצוות הקב"ה הקשה: איך יתכן שהרמב"ם סבור, שהתורה אוסרת עלינו לפחד אם מטבענו אנו יראים בזמן מלחמה ולא יכולים לשלוט ברגשותינו? ויתכן שלכן כתב הרמב"ם בל"ת נ"ח. ממניין המצוות שדווקא מי שנסוג אחור ובורח עובר בל"ת. אך אדם שמפחד ואינו בורח לא עובר בל"ת. לפי התירוץ הנ"ל של הרב פערלא אפשר לתרץ, שאדם שאינו יכול לשלוט ברגשותיו, אינו עובר בל"ת. ורק אדם המבהיל עצמו בכוונה עובר בל"ת. המהר"ם שי"ק מסביר שהתורה דורשת מאתנו להגיע לבטחון גדול בה', ובטחון זה יגרום לכך שבזמן מלחמה יראת האויב לא תבוא כלל בליבנו.

הרמב"ן מסביר בפירושו עה"ת (דברים ח', יח), שמשה פנה לעם והסביר כי הניצחון במלחמה תלוי אך ורק בביטחון ישראל בה', ולא בעוצמתו הצבאית של העם בזמן היציאה למלחמה. אם הלוחמים יבטחו בה', הם ינצחו במלחמה, ואם לא יבטחו בו – יובסו; וכשילחמו בעתיד נגד "גויים גדולים ועצומים" היושבים "בערים גדולות ובצורות", ינצחו אם יבטחו בה', אף שיחסי הכוחות יהיו לרעתם. כשהרמב"ן מסביר את דברי הכהן לעם לפני היציאה לקרב, הוא כותב ברוח דומה וז"ל: "יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים ויאמר שלא יבטחו בגבורתם לחשוב בליבם גיבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה רק שישיבו ליבם אל ה' ויבטחו בישועתו ויחשבו "כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו". ואמר "להילחם לכם עם אויביכם" כי יפילם לפניהם בחרב ואמר "להושיע אתכם" שהם ינצחו במלחמה ולא יפקד מהם איש. לכן הוא מסביר, ששיטת ר"ע היא, שהיראה נובעת מוסר אמורה בדברי הכהן, וריה"ג אינו חולק על העיקרון שהיראה נובעת מחוסר אמונה, אולם הוא סובר שהצדיקים יבטחו ויאמינו, והכהנים מזהירים את אלה שעבירות בידם. מהסברי הרמב"ן בכל המקומות הנ"ל ברור, שהאזהרה כאן לא לירא במלחמה, נובעת מציווי כללי לבטוח ולהאמין בה', ולכן מובן מדוע לא צריך לאו מיוחד לאסור יראה במלחמה לפי שיטת הרמב"ן. הרמב"ן אמנם משתמש בנוסח "יזהירם", אולם אין בכוונתו לומר, שדברי הכהן הינם אזהרה, אלא הוא מסביר, שהכהן המשוח חוזר ומזכיר לעם שהוא חייב לבטוח בה', וממילא לא לירא במלחמה.

מתוך האמור לעיל ברור, שהרמב"ן אינו יכול להסכים לתירוץ שתרצו לגבי קושייתו על הרמב"ם, מפני שהוא מבין, שהאדם מצווה תמיד לבטוח בה', ולכן הן לפני התחלת המלחמה והן בשעת המלחמה אסור לו לפחד, וכתוצאה מכך נשארת קושייתו על הרמב"ם ללא מענה, והוא הרמב"ם מבין, שאיסור היראה במלחמה, נובע מהצורך לבטוח בה', ולפי שיטתו צריך להסביר, שכנראה הרמב"ם מבין, שהציווי לבטוח בה' מתייחס רק לתנאים רגילים, אולם בזמן המלחמה כשהפחד הוא טבעי, צירך לאו מיוחד לאסור על האדם לירא ולהבהיל עצמו, ויש חילוק בין הכרזת הכהן "מי האיש" הנאמרת לפני המלחמה בתנאים רגילים, לבין האזהרה לא לירא במלחמה המתייחסת לתקופת מלחמה.

על שיטת הרמב"ן, שהסביר שדברי הכהן הינם בגדר הבטחה בלבד, הקשו ממדרש תנאים (דברים כ', א) בו נכתב במפורש – "לא תירא מהם זו אזהרה". גם המגילת אסתר על סה"מ מקשה על הרמב"ן, כיצד יכול להיות שהכהן מבטיח לעם שלא יירא ואיש לא ייפגע, אם התורה מזכירה מקרים בהם אנשים נפגעו ונהרגו במלחמות ישראל?! מתוך הסבר הרמב"ן לדין הירא ורך הלבב ברור, שיש אנשים שעקב מידותיהם או תכונותיהם הנפשיות, הבטחת הכהן לא מתייחסת אליהם, וממילא מתורצת שאלת המגילת אסתר. קשה על הרמב"ן גם מדברי הכהן "פן ימות" הנאמרים ביחס לשלושת סוגי האנשים האחרים שהכתוב מזכיר, ולשיטת ריה"ג, שהם רק מחפים על הירא והרך הלבב, מדוע ימותו, אם אינם נמנים על אלה שהבטחת הכהן לא מתייחסת אליהם? ולכן הסביר הרמב"ן, ששלושת האנשים האלה יחשבו בטעות שהם ימותו, וינוסו, אולם באמת, "כיוון שהבטיחם שה' עמהם לא יכשלו בעבור עבירות של זה" (ציטוט דברי הרמב"ן בטור דברים כ', ח).

הבה"ג אינו מונה במניין המצוות שלו את מצוות הל"ת שמונה הרמב"ם לגבי מי שירא במלחמה. ומכך ניתן להסיק, שגם הוא סובר, שדברי הכהן הם הבטחה ולא אזהרה, אולם מאידך הוא מביא ל"ת אחר שהרמב"ם לא מונה. בלאו רס"א ממניין הלאווין שבמלקות ארבעים הוא כותב וז"ל: "לא ימס את לבב אחיו כלבבו". הרמב"ן, שלא מנה את הלאו שהרמב"ם מנה לגבי יראה במלחמה, מונה את הלאו שמנה הבה"ג, ומסביר של"ת זה, מצווה עלינו למנוע את השתתפות הירא ורך הלבב במלחמה, מפני שהוא ממס את לבב אחיו הלוחמים. וזה לשון הרמב"ם במצווה י' ממצוות ל"ת שלפי שיטתו הרמב"ם שסתם: "שנמנע הירא ורך הלבב מבוא במלחמה שהוא בטבעו לא יוכל לעמוד בקשרי המלחמה וסבול המכות והחרב וינוס ויהי תחילת מפלה לעם. והוא אמרו יתעלה ולא ימס לבב אחיו כלבבו. וזה כתבו בעל הלכות גדולות וא"כ יהיה פועל קל יוצא או שבא כדרך ולא יאכל את בשרו".

פרשני סה"מ מבארים מדוע הרמב"ם לא מנה את הלאו שמנו הבה"ג והרמב"ן. יד הלוי מסביר, שהרמב"ם הבין, שהמילים "ולא ימס" מסבירות מדוע הירא ורך הלבב, הנזכר לפני כן חוזר לביתו, ולפי מה שכתב הרמב"ם בשורש החמישי "שאין למנות טעם המצווה מצווה בפני עצמה", לא מנה את "ולא ימס", שהינו טעם למה שלפניו, כמצווה. מגילת אסתר על אתר מבאר, שהרמב"ם לא מנה במניין המצוות שלו את הלאו שמנה הרמב"ן, מפני שהבין שהמילים "ולא ימס" הם שלילה ולא מניעה, ולא הבין איך יתכן שהכהן מכריז, שהירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, אם הירא עובר בלאו כשיוצא למלחמה, ושום ירא ורך לבב לא היה יוצא למלחמה; וודאי שאין הוא מכריז למען עוברי עבירה שבכל זאת באו, כי כשם שלא שמעו לציווי התורה שלא לצאת למלחמה, כך לא ישמעו להכרזתו. כנראה שהרמב"ן מבין, שהירא ורך הלבב ממס את לבב אחיו רק בזמן המלחמה ממש, ולכן איסור הלאו שמנה אינו חל לפני המלחמה, וממילא מובן מדוע הכהן מכריז לפני התחלת המלחמה, שכל ירא ורך לבב ישוב לביתו.

הרס"ג אינו מונה במניין המצוות שלו את הלאווים שמנו הרמב"ם והרמב"ן בקשר לירא ורך הלבב והיראה במלחמה. כנראה בגלל הקושיות הרבות שהקשו על שיטות הרמב"ם והרמב"ן.

הירא ורך הלבב הוא אדם, שעקב לקוי באמונתו בה', עובר עבירות או מפחד ומרחם יותר מדי בתקופות משבר וצרה. הירא ורך הלבב נמצא במצב רוחני ירוד ערב המלחמה, מפני שלא טרח לתקן פגמים באמונה, שהתגלו אצלו לפני כן. ולכן רצוי שכל אדם ישתדל לבדוק, אם אמונתו בה' איתנה, כי היא הערובה לניצחון. וכן כתוב בתהילים "לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה" כי "רוצה ה' את יראיו את יראיו את המיחלים לחסדו" (תהילים קמ"ז, י-יא).



[1] חלק א' התפרסם ב"עלון שבות" שנה ו' גליון ג'.