בלכתך בדרך / יואל עמיטל
"נסתפקתי – מי ששלח לחברו בשביל מנות תרנגולת טריפה, והוא לא ידע ואכל, ואח"כ ביום פורים עצמו נודע לו שהייתה טריפה – אם יצא ידי חובת מנות אם לא. עיי' בס' מוצל מאש סי' ס"א" (באר היטב, סי' תרצ"ה ס"ק ז')
מה שציין הבאר היטב את המוצל מאש, נראה שכוונתו למה שמבואר שם לעניין מי ששכר פועלים לעשות מלאכה וקצץ עמהם מזונות והאכיל אותם בשר נבלה, והם לא ידעו ולא ואכלו, ואח"כ נודע להם, ותובעים את דמי מזונותיהם שקצץ להם.
וכתב שם, שזו משנה מפורשת בפ"ו דתרומות: "המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה – הוא משלם את הקרן, והם משלמים את החומש, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: הם משלמים קרן וחומש, והוא משלם להם דמי סעודתן". ועיי"ש בתויו"ט בשם הירושלמי ומקשה: "והלוא כבר אכלו? ומשני: טבלים – נפשו של אדם הותה מהן (קץ בהן), והוא הדין לכל דבר אסור".
דעת הבאר היטב, כנראה, שמכאן יש להוכיח שלא יצא ידי חובת משלוח מנות.
וזו לשון הרמב"ם בפ"י מהל' תרומות ה"י:
"המאכיל הפועלים ואת האורחים תרומה – הם משלמין קרן וחומש מפני שהן כשוגגין, והוא משלם להן דמי סעודתן, שומי החולין יתירין מדמי דרומה שאכלו, שדבר האסור – נפשו של אדם חותה ממנו".
עיין היטב בלשונו של הרמב"ם – האם גם לדעת הרמב"ם אפשר להוכיח ממשנה זו את שאלתו של הבאר היטב.
זאת ועוד – אולי יש מקום להרהר בכלל על עצם ההשוואה בין מצוות משלוח מנות לדין המאכיל את פועליו דבר אסור.
אם טרם הגעת ל"עד דלא ידע" – כדאי להרהר בדבר!