עינינו אל ה' עד שיחננו – עיון במזמור קכ"ג / הרב יהודה שביב

א. שער המעלות. אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים.
ב. הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גברתה, כן עינינו אל ה' אלוקינו עד שיחננו.
ג. חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז.
ד. רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים הבוז לגאיונים.

שני חלקים למזמור. מתבטא הדבר בחזרה שבפסוק ב' על האמור בא' ("עינינו אל ה'") ובפסוק ד' על האמור בג' ("רבת שבעה לה נפשנו... הבוז").

בחלק הראשון: התמונה, - נשיאת העיניים אל ה'.

בשני: התחינה הנאמרת על ידי נושאי העיניים.

א. השוואה לשירי המעלות הקודמים

על כמה מענייני המזמור ניתן לעמוד מתוך השוואה לקודמיו. נשיאת עין בבקשת עזר ומפלט מצאנו גם במזמור קכ"א, אך בולט מאוד ההבדל. שם – "אל ההרים", משמע: תעייה ובקשה מבטח בגורמים שונים, כשרק לבסוף המסקנה: "עזרי מעם ה'''. כאן, מיד: "אליך נשאת את עיני היושבי בשמים". שם – בקשת העזרה צורך השעה היא. העומד לצאת לדרך (לעלות לרגל?) ירא פן ושמא יותקף, לפיכך נושא הוא עיניו כמבקש לו שומר. כאן – לא לשומר זקוק (ים) המתפלל (ים), נשיאת עין שבכאן מטריחה להחיל. להיחל. ממצב ממושך בלתי נסבל, ולכן קובעים המתפללים כי לא יחדלו לשאת עיניהם "עד שיחננו".

מצב ממושך בלתי נסבל מצינו גם במזמור ק"כ. ואף הוא בא בלשון דומה לזה שבמזמורנו "רבת שכנה לה נפשי" מקל ל"רבת שבעה לה נפשנו". בשני המקרים צרות שאם הן זמניות אינן חמורות. עיקר חומרתן – בהתמדתן. ניתן לשאלת בוז וקלון, אך להיות נתון זמן רב לבוז, וביותר שמן שאין רואים לו קץ, - זאת הופעה שאין לסובלה. ומכאן העוז והכוח של המתחננים לומר כי לא ירפו "עד שיחננו".

שלא כשירי המעלות עד עתה, הרי שמזמורנו הוא פנייה אל ה' (אולי פרט לפסוק ב'). מעתה מתעוררת השאלה מי הוא הפונה. פסוק ראשון מדבר בלשון יחיד "נשאתי את עיני" אך הפסוקים הבאים מדברים בלשון רבים. אמנם כיוצא בזה מצינו במזמור הקודם. תחילתו ביחיד המשכו רבים, ועוד נוסף שם שסופו ביחיד (וכבר עמדנו על כך בעיוננו הקודם). אך שם אין זה מזמור של תפילה אלא סיפור דברים של דוד. יש שהוא מספר על עצמו ויש על כלל ישראל או רבים מישראל. ושם המתואר בלשון יחיד שונה מזה המתואר ברבים. וכאן שני הפסוקים א' וב' עניין אחד. אכן התלבטו ראשונים. רד"ק שמבין כל המזמורים כנאמרים על ידי בני הגלות[1] אומר

"כשידבר על לשון בני הגלות פעם ידבר לשון יחיד דרך כלל, ופעם דרך לשון רבים"

אך לא פירש לנו מדוע ידבר פעם כך ופעם אחרת.

האבן עזרא ניסה להסביר כי בכתוב הראשון "ידבר המשורר על גדול הדור..." ובשני "... דבר בעדו ובעד עמו". לפי זה, - לפנינו דברים של שליח ציבור.

ב. התמונה

כיוון שנשיאת עין אל ה' היא בעיקרה תמונה רוחנית, מבקש המשורר להמחיש זאת באמצעות תמונות מהעולם הריאלי. שתים הן התמונות (שתים שהן אחת? רש"ר הירש בפירושו מנסה לראות כאן שתי תמונות המביעות דברים שונים) "כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה". אף כאן לשון רבים: עבדים, אדונים, ולשון יחיד: שפחה, גברת, אולי לעומת לשון היחיד והרבים בתיאור.

"אל יד" מה תפקיד ממלאת יד האדון או הגברת? דומה כי שנים הם. מחד, היד היא המפרנסת והמספקת לעבד את צרכיו, מאידך, היא הנקפצת לאגרוף ומכה בעבד. העבד תולה עיניו באדון דרכה משפיע עליו האדון טובות ורעות, ועיניו כמייחלות לטובו.

אף "ידו" של הקב"ה משמשת כאילו לשני הדברים ולשניהם ביטוי בתהילים. מחד: "כי יומם ולילה תכבד עלי ידך" (ל"ב, ד) "כי חציך נחתו בי ותנחת עלי ידיך" (ל"ח, ג*. ומאידך,: "פותח את ידיך ומשביע לכך חי רצון" (קמ"ה, טז).

עינינו נשואות אל ה' "עד שיחננו" עד שיפתח לנו ידו וישביענו רצון [אך גם מכות. אם מידו באו גם בהן נוחם, כדרך שמוצאים במזמור כ"ג "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" אף השבט המכה וחובל. ולכן "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע"[2]]. אך לאמתו של דבר לא נאמר כי עינינו נשואות אל ידו כדרך שעיני עבד אל יד אדון. אל ה' נשואות העיניים ולא אל ידו, אלא שנשואות הן אליו כדרך שעבד נושא עיניו אל יד רבו. כי זיקת העבד אל אדונו היא זיקה כלכלית תועלתית ולכן הפנייה אל היד הנותנת, אך זיקת המתפללים אל ה', זיקה נפשית היא ולכן אין הם פונים אל היד המתווכת, אין הם חפצים בתיווך כלל, עיניהם אל ה' עצמו כדי שישאו חן מלפניו.

המונח העד מצביעה על ביטול הישות המקבלת נוכח זו הנותנת. על תלות מוחלטת. זו משמעות נשיאת העין אל ה'.

ג. חנינה לעומת בוז

במזמורנו, זה לעומת זה תקופה לעומת תקופה. קודם: "רב שבענו בוז" מאת השאננים והגאיונים. ועתה: עינינו נשואות אל ה' בבקשת "חננו".

יחסו של השליט המשביר יודע כל כלפי החלש והחסר כל, יכול להתבטא או בבוז או בחנינה. בוז מבטא את כל הזלזול את הלעג את אי החשבת הזולת העלוב. חנינה, ביטוי להחשבת השני, ביטוי ליחס של חמלה. אם השני חסר כל, עדיין ניתן למצוא בו חן ולחון אותו בשל כך.

המתפללים שבכאן חשים את עצמם כשפלים וחסרים, עד עתה הייתה מנת חלקם חרפות בוז ולעג. עתה מבקשים להמירם בחנינה. זאת – יודעים הם – יוכלו לקבל אך מאת היושב בשמים.

אפשר שגם עד עתה קיבלו את שנצרכו, אך היה זה בבוז[3], הקלו בערכם עשאום לאין. אך עתה אין הם מבקשים בזכות אף חפצים כי הינתן מתנה זו בהארת פנים, מתוך נשיאת חן שלהם. עבד הנושא עיניו אל יד אדונו אינו שת ליבו לאופן קבלת הצרכים ובלבד שינתנו. אנו, - לא אל היד נשואות עינינו, אלא אל הנותן. "עד שיחננו".

ד. עד שיחננו?!

המונח זאת מחזקת תמיהה הקיימת גם כשלעצמה. המתפללים מכריזים כי עיניתם אל ה' עד שיחנם. וכין אין בכך עזות פנים כלפי שמיא. יש לך עבד המתריס כלפי רבו ואומר לו כי לא יסיר עיניו ממנו עד שייענה? הן גם לרבן של ישראל למשה עצרו, ומשהאריך בתחנוניו אמר לו ה' "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ג', כו). ומצינו בתלמוד על אחד שכך התבטא בתפילתו וחפצו לנדותו

"מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים כדי שלא ימוקו, התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה, עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו: רבש"ע, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין. אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לרדת בזעף, אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתקנן... שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו..." (תענית י"ט ע"א)

תשובת שאלה זו אפשר תעלה לנו מתוך התבוננות במתפלל אחד עליו מספר התלמוד.

"מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים - וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו - לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך". (ברכות ל"ד ע"ב)

ודאי רבי יוחנן בן זכאי גדול יותר, שהרי הוא הרב וחנינא הוא תלמידו. רבי יוחנן בחינת שר וחנינא[4] בחינת עבד. שר גדול מעבד ואעפ"כ עבד נענה ושר לא.

מדוע?

כי שר הוא אישות לעצמה, קרובה אך נפרדת מזו של המלך. שר המבקש, על עצמו מבקש ולמענו, על כן אפשר שייענה, ואפשר שיטיח ראשו בין ברכיו כל היום כולו ולא ייענה. לא כן עבד. הוא, אין לו מולו כלום. כל שקונה כל שרוכש כל שפועל, למען רבו הוא. בקשותיו שלו לא למען עצמו באות, אלא למען רבו. על כן יכול הוא להטיח דברים כלפי מלאה ולתבוע כי תיענה בקשתו.

בוז וקלון שנושא עם ישראל עבד ה', הוא בוז המכוון כביכול אל האדון, כי מה הוא העבד שלו יבוזו. אין הוא אלא מייצגו של האדון ה' אלוקים עלי אדמות.

ומכאן הקריאה העזה וההחלטית:

עינינו אל ה' אלוקינו עד שיחננו.

* * *

(ביטוי זה במזמורנו שימש מקור לפיוט הנאמר אחר תקיעת שופר "היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים אם כעבדים... ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו).

ה. "אלמלא אני לא היית יושב עולמים"

אם בהתבוננות במזמור קיבלנו תמונה המראה תלות מוחלטת של המקבל בנותן, באים חז"ל ובאורח מפתיע מציירים בדרשתם תמונה כמעט הפוכה.

"ויהי בישורון מלך בהתאסף, ראשי עם יחד שבטי ישראל..." -, כשהם עשוים אגודה אחת ולא כשהם עשוים אגודות אגודות, וכן הוא אומר "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה". רבי שמעון בן יוחי אומר משל לאדם שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנים ובעשתות והעמידן על גביהם ובנה עליהם פלטורים. כל זמן שהספינות קשורות זו בזו פלטורים קיימים פרשו ספינות אין פלטורים קיימים. כך ישראל כשעושים רצונו של מקום בונה עליותיו בשמים... כיוצא בזה אתה אומר "זה אלי ואנוהו" - כשאני מודה לו הוא נאה כיוצא בזה אתה אומר: "ואתם עדי נאם ה' ואני אל" - כשאתם עדיי אני אל וכשאין אתם עדיי כביכול אין אני אל. כיוצא בדבר אתה אומר: אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים אלמלא אני כביכול לא היית יושב בשמים..." (ספרי וזאת הברכה שמ"ו (יש בדברים כמה שינויי גרסאות).)

הרי כאן לכאורה ניגוד משווע לתמונה העולה מפשט המזמור. במזמור אנו כעומדים חסרי אונים ותולים עינינו ביושב בשמים כעבד אל אדוניו, באים חכמנו ז"ל ודווקא ממזור זה למדים כאילו ישיבתו שלו תלויה בנו כביכול!? אתמהה.

אפשר וחכמים בדרשתם נרמזו ע"י תוספת היו"ד, לא נאמר "היושב בשמים" אלא "היושבי בשמים" כאילו ישיבתו שם היא בי ועל ידי. אך אין בכך כדי להסביר את פשר המגמה השונה לגמרי. אלא שבאמת ראו חכמים בעין קודשם, רובד עמוק יותר במזמור וחשפו אותו לנו.

מבטנו אליו במבט עבד אל יד אדוניו לכאורה עבד תלוי כל כולו באדון. אך בעומק העניין אף האדון תלוי בעבד, שהרי אלמלא העבד עבד אין האדון אדון. העבד הוא שמקנה לאדון את מעמדו ואת שמו. מכאן העוז והתקיפות שבהצהרה, כי לא נסיר עינינו "עד שיחננו". כי אם אכן מבט של מטה תורם למעמד של למעלה, אין מקום לבוז המראה על חוסר ערך אלא לחן וחסד וחנינה, ליחס של עין טובה. דווקא מכיוון שהתמונה העולה מפשט המזמור איננה שלימה ראו חכמים צורך להבליט את הצד השני המשלים[5].