א"י במשנת הרמב"ן / יצחק לביא
בפתח פירושו לספר בראשית מביא רש"י בשם מדרש תנחומא:
"א"ר יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, ברצונו בראה ונתנה לכם וברצונו נטלה מכם".
חשיבותה של הארץ בחיי האומה ניכרת במדרש זה. התורה פותחת בתיאור ההיסטוריה של העולם ושל עם ישראל ע"מ לבסס את זכותו של העם לארצו. וכן לומדים אנו ממדרש זה שא"י במקום השראת שכינה הינה בסיס לקיום המצווה כדבעי כנאמר: "ויתן להם ארצות גויים, ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו" (תהילים ק"ח). לכן ראתה התורה צורך לפתוח בזכות עם ישראל לארץ ישראל ולגלות זיקתו ובעלותו עליה ולאחר מכן להביא את מסכת המצוות שניתנו לעם ישראל.
רש"י מבאר את הפסוק "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" ברצונו בראה ונתנה וברצונו נטלה. כוונתו שהתורה העניקה לנו אישור פורמאלי-משפטי לעובדת בעלותנו והימצאותנו בארץ אותו נציג כנגד התרסת אומות העולם וערעור זכותנו בארץ אך עדיין חסר הטיעון הפנימי-מוסרי.
הרמב"ן ראה בפסוק זה לא רק סיבה שרירותית אלא ג"כ טיעון מוסרי, יחס הארצות לארץ ישראל כיחס החול אל הקודש כלומר בשעת בריאת העולם נתקדשה א"י בלבד. משמעותה של קדושה זו שה' נתן לה כביכול מנשמתו. כשם שהקב"ה נתן כביכול מנשמת רוח אפו לאדם ועי"כ נברא האדם בצלם אלוקים כך נתן ה' מנשמתו לארץ ישראל ועי"כ יש גם בארץ כביכול מצלם אלוקים.
המקום הנבחר מיועד לזרע הנבחר. הרמב"ן בשיטתיות מוכיח את הקשר הצרוף בין האדם-העם הבחירי לבין הארץ. קשר זה מערער כאשר פורקים עול מלכות שמים כי הוא מותנה בשמירת ייחודנו וסגולתנו על פני כל העמים.
אדם הראשון היה שיא שכלול הבריאה האנושית. ע"מ לתארו אומר המדרש ( ב"ר ח' ) "כשנברא טעו מלאכי השרת וביקשו לומר לפניו קדוש". הקב"ה הושיבו בגן עדן לעבדה ולשמרה. מוסיף הרמב"ן: "דע והאמן כי גן עדן בארץ". ומתוקף גדולתו זכה בארץ. אך כשחטא גורש מגן עדן כי לא שמר על התנאי ההכרחי לזיקתו לארץ והוא שמירת ציווי הקב"ה. דור המבול גורש ג"כ מהעולם מפני חטאו, כשנח הצדיק נשאר לפליטה מכל הבריאה האנושית כולה. בני נח הופצו על פני רחבי תבל וא"י נפלה בחלקו של כנען. עקב חטאו של כנען קולל: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" ולא היה ראוי לרשת את הארץ הנבחרת רק החזיק בה כדבריו של הרמב"ן (בראשית י', טו) "אבל נתנה הקב"ה בעת הפלגה לכנען מפני היותו עבד לשמור אותה לישראל כאדם שמפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל" וכן (שמות ג', ח) "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו... אל מקום הכנעני" לא אמר אל ארץ הכנעני כאשר יאמר בשאר כל המקומות לרמוז שירשו אותם ויכריחום וישבו במקומם" ומצינו בת"כ:
"ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לרשתה בה" ואני איני מביא אתכם אלא ע"מ לירש לא ככנעניים שהיו שומרי המקום עד שתבואו. ובזה יוסבר היטב מדוע מאריכה התורה בסיפור תולדותיו של שם עד הולדת אברהם. התורה הדגישה שאברהם הוא הנושא את הסגולה האלוקית והוא אשר יירש את הארץ. ולכן מופיע בסמיכות הציווי "ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך ומולדת ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
המוטיב המרכזי בדברי הרמב"ן ש"מבחר מקומות היישוב" מיועד לזרע "אוהבו" ובקיום צווי ה' יורשים הארץ ובה זוכים לשלמות רוחנית אמיתית. ומפני שחטאו הדורות הקודמים לאברהם הוגלו והופצו מהארץ הנבחרת.
בפרשת סדום מודגשת קדושתה וטהרתה העצמית של א"י "כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות" אע"פ שאנשי סדום לא חרגו ממעשיהם של עמים אחרים נענשו הם מפני שישבו בנחלת ה'. ענישת אנשי סדום נבעה משני טעמים. הטעם הסובייקטיבי והוא: "חטאתם כי כבדה מאוד". וכן נענשו מחמת חשיבותה וקדושתה האובייקטיבית של א"י שאינה סובלת אנשי תועבות. וכן יבואר (ויקרא י"ח, ג) "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" האזהרה בעלת שתי נימות. הנימה האישית – איסור עשיית מעשי המצרים. והנימה הכללית – כשישראל יחטאו יגלו מארצם. אע"פ שאנשי מצרים לא הוגלו מארצם עקב מעשיהם, עם ישראל כשיחקה את גלות מצרים יוגלה מארצו כי ארץ ישראל בטהרתה העצמית אינה יכולה להכיל בתורה תועבות. ולכן באזהרות התורה מופיע פעמים רבות המונח "הקאה". "ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה" (ויקרא י"ח). ומובא (בת"כ קדושים) "ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה... ישראל אינה כשאר כל הארץ אינה מקיימת בעלי עבירות". למה הדבר דומה לבן מלך שהאכילוהו דבר שאינו עומד במעיו ומקיאו כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה לכן נאמר: "ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם" (ויקרא י"ח).
בפרשת לך לך מוענקות לאברהם הבטחות בזכות ירושת הארץ (בראשית י"ב, ז): "וירא ה' אל אברהם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת" אומר הרמב"ן "ולא ביאר מתנתנו, כי אין במשמע רק במה שהלך בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה" הובטחה לאברהם אחוזה בארץ אבל לא בכולה. כשרבו זכויותיו של אברהם בארץ הוסיף לו הקב"ה: "שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה קדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך". הבטחה זאת גדולה בהיקפה מקודמתה. בברית בין הבתרים מוענקת הבטחה נוספת "אני ה' אשר הוצאתיך מאור-כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" לאחר הבטחות רבות ומפורשות טבעי הדבר שאברהם יבוא על סיפוקו אך משיב הוא כלפי שמיא: "במה אדע כי אירשנה" אינו כשאלה מה אות, וגם הקב"ה לא עשה עימו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל ביקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה... לכן כרת עימו הקב"ה ברית שיירשנה על כל פנים". אברהם אבינו היטיב להבין את מהות הקשר שבין א"י לעם ישראל ואת התנא ההכרחי לקיומו ולמרות שהובטח לו שזרעו יירש את הארץ לא שקט עד אשר הבטיחו הקב"ה וכרת עימו ברית "שיירשנה על כל פנים".
מה ייחוד נחלת ה'?
"ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אתה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א).
ההשגחה בארץ הקודש היא ישירה לעומת השגחה עקיפה ואמצעית בשאר הארצות. לכל אומה נתן הקב"ה שר ומושל והקב"ה כביכול "אדני האדנים ואלוקי האלוקים" (ובזה ניתן להבין לדעת מספר ראשונים מדוע אין מצווים הגויים על איסור שיתוף). וכן אומר יתרו "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים". א"י אינה כשאר האומות. היא ארץ המיוחדת לקב"ה ולישראל. לא נתן הקב"ה עליה מלאכים או מושלים אלא השגחתו בארץ פרטית ישירה ובלתי אמצעית. "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" הסגולה היא הכשר להידבק במידות הקב"ה ולהשיג שלמות רוחנית והיא ניתנת רק בארץ מפני שההשגחה בה ישירה. ולכן א"י היא המקום המסוגל להשגת המעלה הרוחנית הגבוהה-הנבואה "וכל מי שהתנבא לא התנבא כי אם בה או בעבורה"
"וידר יעקב נדר לאמר, אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה... ובשבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים".
לכאורה העמיד יעקב את קבלת עול מלכות שמים כנגר ומדוע לא ראה בה כדבר מחייב ובלתי תלוי?! רש"י מיישב קושי זה בהוסיפו את "והיה ה' לי לאלוקים" למסגרת התנאי בהותירו את הקדשת המצבה כנדר היחידי.
לאור שיטת הרמב"ן בעניין ייחוד ומעלת ארץ ישראל על פני כל שאר הארצות שהוזכרה לעיל אינו זקוק לפרש כרש"י ואומר: "איננו תנאי כדברי רש"י אבל הוא נדר ועניינו אם אשוב אל בית אבי אעבוד ה' המיוחד בארץ הנבחרת במקום האבן הזאת שתהיה לי בית אלוקים". יעקב בשובו לארץ יזכה להשגחתו הישירה והבלעדית של הקב"ה וזה היה נדרו – אם הקב"ה יקיים התנאי וישיבו לבית אביו יוכל לחסות בצל ההשגחה הישירה וזה התכוון באמרו "והיה לי לאלוקים". ועל אותו יסוד מושתת האמרה "כל הדר בחו"ל דומה שאין לו אלוה".
טבעי שארצות העמים אינם משתנים. פוריות האדמה, כמויות המשקעים קבועות ללא כל תלות במעשיהם. פוריותה או שממונה של א"י הינה דבר יחסי ומשתנה ואינו מוחלט כשאר הארצות. פוריות הארץ מותנית בהיות כל ישראל עושים רצון קונם. לכן מוצאים אנו מחד גיסא את א"י מתוארת כארץ זבת חלב ודבש ובה "דיש משיג את בציר ובציר משיג את זרע". ומאידך גיסא כשחוטאים הארץ מתוארת כשממה וכחורבן, ישנה התערבות תמידית של הקב"ה בטבע ולכן הטבע משתנה בהתאם למעשי עם ישראל.
למרות שישראל הוגלו מארצם הבטיחנו הקב"ה "ושממו עליה אויבכם היושבים בה" – א"י אינה מסורה לגויים. עם ישראל ציפה וכמה לשיבה לארץ האבות אף הארץ שמרה אמונה לעמה ולמרות הניסיונות השונים לישבה לא קיבלה את אויבינו. סגולתה הרוחנית של הארץ והקשר המיוחד לעם ישראל מתבטא בצורה מוחשית בעובדה נפלאה זו.
לשיטת הרמב"ן המצוות לא נועדו רק להשגת שלמות שכלית רוחנית גופנית וחברתית אלא תפקידם העיקרי להשיג את העניין האלוקי ולדבוק במידותיו יתברך. הקשר בין שמים וארץ בא"י הוא בלתי אמצעי בלעדי שר ומושל כבשאר הארצות לכן המקום הראוי לשמירת מצוות הוא א"י. כי היא המקום שבו ניתן לדבוק במידותיו יתברך. אומר הרמב"ן: "אע"פ שאני מגלה אתכם לחו"ל היו מצוינים במצוות שכשתחזרו לא יהו עליך כחדשים". הרמב"ן מדגיש שקיום מצוות בחו"ל אינן משיגות את מטרתן האמיתית אלא שומרים על הסטטוס הקיים ומהווים מחסום להידרדרות ע"מ שכשישובו לארץ לא יהו המצוות עליהם כחדשים. וכעניין זה אמרו (ספרי ראה פ') "ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות" כי בא"י בלעדיה ניתן לקיים תרי"ג מצוות כהלכתן ולהשיג את יעודן האמיתי.
הקשר בין העם והארץ אינו מקרי. עם ישראל קיבל את א"י לנחלה משום שרק בעזרת הכוח הרוחני הגנוז בארצו יוכל לגלות ולמצות את ערכו וסגולתו האמיתיים.
על הרמב"ן נאמר "נאה דורש נאה מקיים" לפני למעלה מ-700 שנה עלה ארצה, בהגיעו ארצה ביטא את רחשי ליבו:
גליתי מעל שולחני הרחקתי אוהב ורע / כי קצר המסע מהשתרע
עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי / ושם הנחתי את רוחי ונשמתי
עם הבנים והבנות אשר כנפשי / ועם הילדים אשר טפחתי ורבתי
עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים / בית אלוקים ושער השמים
ששם הר המוריה / שממנו תצא תורה ותושיה.