"איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה"! (תענית ב.) (א)[1] / שמואל כץ
מתנה גדולה ניתנה לנו, - ושמה "תפילה", אם לא נעיין במתנה נעלה זו, אם לא נבין את מהותה, חשיבותה, ערכה, מטרתה וכו' עלולים אנו ח"ו לאבד מתנה נעלה זו. ע"י התפילה יש באפשרותו של האדם להתקשר, להידבק בבוראו, לשפוך לפניו את שיח נפשו, את צרותיו ובקשותיו הפרטיות והכלליות. ברגעי ההתעלות הפנימית – שחש האדם בעת התפילה – פורצת מפיו שירה אדירה לאל חי, שבח והודיה לכל יכול אשר ברוב חסדו העניק וסיפק לאדם את כל מחסורו. יש ברוחה של התפילה לגשר על הפער העצום שבין האדם – השפל והנבזה ובין אלוקיו – הנעלה והבלתי נתפס בשכל אנוש! - הכיצד?!
ננסה בשורות הבאות – בעקבות רבותינו ראשונים ואחרונים – לפתור את הבעיות הנ"ל ואם ע"י כך נחוש ביתר עוצמה את עומקה וחשיבותה של התפילה – והיה זה שכרנו!
א. חובת התפילה דאורייתא או דרבנן?
לפני שנחדור פנימה לסודות, ואוצרות התפילה, נברר לעצמנו האם התורה היא שציוותה עלינו להתפלל, או חכמינו ז"ל בעומק מחשבתם והבנתם יעדו וחיבונו להתפלל? נראה כי זו מחלוקת יסודית בין הפוסקים ולה השלכות רבות.
1. כבר בגמרא נוכל למצוא מחלוקת בשאלתנו. הגמרא במסכת תענית דף ב. קובעת שהתפילה היא דאורייתא בהסתמכה על פסוק מפורש שבתורה וזה לשונה "לאהבה את ה' אלוקיכם ולעובדו בכל לבבכם (דברים י"א, יג) איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה! (ובשינוי לשון גם בירושלמי – ברכות פ"ד, א). במסכת ברכות כ"א. רואים אנו כי התפילה היא דרבנן "קריאת שמע וברכת המזון – דאורייתא ותפילה דרבנן"!מחלוקת זו נבין טוב יותר בדבריהם של גדולי הפוסקים.
2. לדעת ה"נשר הגדול" – הרמב"ם, עיקר התפילה הוא דאורייתא וז"ל "מצוות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם (שמות כ"ג, כה) מפי השמועה למדו שעבודה זו תפילה שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים י"א, יג) אמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה!" (אהבה, הלכות תפילה, פ"א, ה"א וכן ספר המצוות, מצווה ה') אך מספר, נוסח וזמן התפילות דרבנן "ואין מניין התפילות מן התורה, ואין משנה (נוסח) וזמן התפילה הזאת מן התורה ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה" (שם). וכן פסקו השו"ע או"ח סימן ק"ו, א', סמ"ג – עשין י"ט, הסמ"ק, ספר החינוך – מצווה תל"ג, האבודרהם וכו'. ועיין באריכות בשדי חמד ת"ה עמ' 331 מערכת התי"ו כלל ל"ח.
3. לדעת הרמב"ן התפילה דרבנן וז"ל: "...אלא ודאי כל עניין התפילה אינו חובה כלל, אבל הוא ממידת חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קוראנו אליו, ועיקר הכתוב "ולעבדו בכל לבבכם" מצוות עשה שתהיה כל עבודתנו לאלא יתעלה בכל לבבנו כלומר בכוונה ראויה שלמה לשמו ובאין הרהור רע... ומה שדרשו בספרי "ולעבדו" – זה תלמוד ד"א זו תפילה. אסמכתא היא או לומר שמכלל העבודה שנלמד תורתו ושנתפלל אליו בעת הצרות"! (השגותיו על הרמב"ם – ספר המצוות מצווה ה' – ועיין שם ב"מגילת אסתר" – שדחה דבריו ופירש כרמב"ם). וכן פסקו – רש"י ברכות י"ז: ד"ה "אלו ואלו", ושם כ': ד"ה "וחייבין בתפילה" – עיין שם. המאירי שם, שאגת אריה – סימן י"ד וכו'.
אם כן ראינו שאין דעה מוחלטת במקור החיוב שבתפילה.
ב. השפעת התפילה על הבורא
1. אחת התמיהות הקשות ביותר – שהביאה לכפירה רבה – היא: כלום, תפילתו של האדם השפל משפיעה על הבורא הנעלה? האם הוא זקוק לתפילת ברואיו? האם יכול האדם בתפילותיו, הנביא בבקשתו, לשנות את גזרותיו של הקב"ה – מה היא מועילה? או כפי שניסח שאלה זו ר' יוסף אלבו זצ"ל בספר העיקרים מאמר ד' פי"ח וז"ל "מה שהביא האנשים לפקפק בתפילה קרוב למה שהביא אותם לסלק ידיעת ה'... אם שנגזר מה' טוב על איש מה או לא נגזר, ואם נגזר – אין צריך תפילה, ואם לא נגזר איך תועיל התפילה לשנות רצון ה'?... וכן אמרו שלא תועיל התפילה להשיג טוב מה או להינצל מרע שנגזר עליו"!
ננסה לענות על שאלה קשה זו אחר חיפוש באוצרות המחשבה היהודית.
1) נס ופלא
כמאמינים בני מאמינים עלינו לקבל את דבריו של הרמב"ן בפירוש לספר בראשית מ"ו, טו וז"ל: "וכל תפילותינו ניסים ונפלאות – אלא שאין בהם שינוי מפורסם בטבעו של עולם". אך דברים אלו אינם מספקים בדור כשלנו.
2) השפעת ה' בהתאם למדרגת והכנת אדם
"השפעות העליונות יושפעו על המקבל בהיותו במדרגה ידועה והכנה ידועה לקבלם, ואם לא יבין האדם עצמו לקבל השפע ההוא, הנה הוא המונע הטוב מעצמו, שאם נגזר על איש מה על דרך משל שיצליחו תבואותיו בשנה פלוני והוא לא יחרוש ולא יזרע בשנה ההיא אף אם ימטיר ה' מטרות עוזו על פני תבל ארצה לא תצלחנה תבואותיו – אחר שלא חרש וזרע – והוא המונע מעצמו הטוב ההוא בשלא הכין עצמו לקבלו"!... ואין להקשות ולומר איך ישתנה רצון ה' יתברך מתחילה שהקים הגזירה בהיותו באותה מדרגה ואותה הבנה ואם השתנה ההכנה השתנה הגזירה"!! (ספר העיקרים - שם). (עיין ביבמות ק"ה., ר"ה ט"ז:, בראשית רבה מ"ד, י"ב ונ"ט, א'). וכן כתב הרמח"ל בספרו דרך ה' – חלק רביעי – פ"ה, א' "כי הנה מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו, יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו לו ויבקשו פניו – וכפי התעוררותם לו כן ימשך אליהם שפע ואם לא יתעוררו לא ימשך להם". "כי העניין האלוקי אינו חל על האדם כי אם לפי הכנת האדם"! (כוזרי, ב', כ"ד). "הוא הכלל במידה שאדם רואה את עצמו לקונו כבן לפני אביו, באותה מידה גם קונו מאיר אליו פנים כאב אל בנו"! (הרב אלימלך בר שאול זצ"ל – מצווה ולב – ח"א מאמר התפילה עמ' 104).
3) התפילה הכרח ועונג לאדם אע"פ שאינה משנה את דעת הבורא
לדעת הרב קוק זצ"ל בסידורו עולת ראיה ח"א עמ' י"ג – ו ובעמ' י"ד – א על האדם לחוש את העונג שבתפילה – עת קרבה הנשמה למקור מחצבתה, לבורא העולם – אע"פ שאינה חפצה לשנות מאומה באלוקות "התפילה היא לנו ולעולם כולו הכרח גמור וגם תענוג היותר כשר שבתענוגים!... אין התפילה חפצה לשנות שום דבר באלוקות שהיא מקור הנצחיות ואינה בגדר ההשתנות – אלא להתעלות עם כל השינויים החלים על הנפש, ועל כל העולם כולו במידה שהנפש קשורה בו – אל הרוממות האלוקית!"
4) אין הקב"ה זקוק לתפילת האדם
היא תועלת לאדם בלבד! המהר"ל בספרו נתיבות עולם – נתיב העבודה פ"א עמ' מ"ז – מדגיש כי "העבודה (התפילה) אינה בשביל שהיא לתועלת ה' יתברך אבל היא לתועלת האדם בלבד".
5) הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, המתעלים למדרגה עליונה של סנגורים לעם ישראל!
פעמים שהקב"ה מונע את ברכתו לאדם כדי שיתפלל אליו וע"י כך יתקרב וידבק בבוראו ויהיה במחיצתו. "מפני מה היו אבותינו עקןרים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים!" (ברכות ס"ד.) "אין העקרות עיקר הסיבה אלא התפילה, ולא באה העקרות אלא בשביל שתבוא התפילה אם כן התפילה – עיקר" (כד הקמח – ערך תפילה). "באהבת הקב"ה את האדם אשר יצר בצלמו, רוצה הוא יתברך שהאדם יהיה עימו במחיצתו קרוב אליו ודבוק בו... ההתקרבות לה' היא עצמה מטרת התפילה ואילו חסרון הצרכים ובקשת מילואן אינם אלא אמצעים לה! (הרב בר שאול זצ"ל – מן הבאר – פרשת ויצא עמ' 35).
הרב יששכר יעקובסון זצ"ל בספרו הנפלא "נתיב בינה" עמ' 27 מסביר – שנביאי ישראל בהביאם את טענותיהם ובתפילתם לפני הקב"ה למען הצלת העם מכליון או רעה, אינם משנים את גזרותיו של הקב"ה היודע את כל נימוקיהם, אלא משמשים כביכול כנציגה של מידת הרחמים לעומת מידת הדין" (הקב"ה) מעלה את האדם העליון את צדיק הדור, עד כדי כך שיהא הוא המייצג לעומת מידת הדין כל מה שיש לטעון נגדה ומה שנכלל הכול במידת הרחמים... אין לפנינו שינוי בדעת ה' אלא מראש לא הייתה כוונת ההשגה העליונה להשמיד את העם, אלא הבעות צדדים להקל נמסרו למשה כציון האדם הקרוב יותר מכל בני תמותה לבוראו!"
"מלמד שתפסו משה לקב"ה כאדם שהוא תופס את חברו כנגדו ואמר לפניו – רבש"ע אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם!" (ברכות ל"ב:) "אמר אלוקי ישראל... אני מושל באדם, מי מושל בי? צדיק! (מועד קטן ט"ז: ועיין במהרש"א שם).
2. האם הקב"ה שומע בכלל את תפילותיו של האדם?
לא נכנס לברור מושגי יסוד במחשה היהודית אך בהסתמך על פסוקי התנ"ך והמאורעות שארעו לעם ישראל נוכל לענות גם על השאלה האפיקורסית זו.
א. פסוקים רבים מצויים בתנ"ך המעידים על כך שהקב"ה שומע את תפילת האדם – ואם הוא ראוי לכך – משפיע עליו טובה וברכה ובוודאי מקבל את חרדתו ושירתו.
1) "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קוראינו אליו" (דברים ד', ז)
2) "ופנית אל תפילת עבדך ואל תחינתו ה' אלוקי לשמוע אל הרינה ואל התפילה אשר עבדך מתפלל לפניך היום. להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם לשמוע אל התפילה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה!" (מלכים א', ח', כח-כט).
3) "זבחי אלוקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" (תהילים נ"א, יט)
4) "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראו באמת" (שם, קנ"ה, י"ח)
וכו' וכו'.
ב. כל המדפדף בתנ"ך, כל הבקי – ולו רק במעט – בגמרא, ובמאורעות שאירעו לעם ישראל מרגע היותו לעם ועד שיבתו מחדש לארץ אבותיו – בעצם ימים גדולים אלו – יבחין בנקל ויודה שהקב"ה שומע לתפילת עבדיו ומקים את בקשת נביאיו. והדוגמאות לכך הן רבות ולא נוכל להאריך כאן, אך נזכיר אחדים מהם.
1. בתנ"ך
א) תפילת אברהם להולדת יצחק – "ויאמר אברהם ה' אלוקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי... הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי" (בראשית ט"ו, ב-ג) "וה' פקד את שרה כאר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר" (שם, כ"א, א') (וכן בקשת רחל לבן – שם, ל', כ"ב).
ב) זעקת ישראל במצרים – "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו... וישמע אלוקים את נאקתם וכו'" (שמות ב', כ"ג-כ"ד).
ג) תפילות משה הרבות אחרי חטאי ישראל – "סלח נא לעוון העם הזה... ויאמר ה' סלחתי כדברך!" (במדבר י"ד, כ' – כ"א) (לאחר חטא המרגלים).
ד) תפילת יהושע ל"שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון!" – "ולא היה ביום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם בישראל!" (יהושע י', י"ב – י"ד)
ה) תפילות ישראל לקב"ה שיושיעם בימי השופטים, תפילת חנה לבן (שמואל א', פ"ב), תפילת שמואל לניצחון על פלשתים (שמואל א' פ"ז), תפילות דוד הרבות, תפילת אליהו בכרמל (מלכים א', י"ח, ל"ז-ל"ח) וכו' וכו'.
2. בגמרא
ידוע ומפורסם מעשהו של חוני המעגל (תענית כ"ג.) ותפילת רבי עקיבא שירדו גשמים (תענית כ"ה) וכן מקרים רבים שתנאים ואמוראים התפללו ונענו מהשמים – רבים היו עדים לכך וגם נעשו לעיני הגויים! ובמשך כל הדורות תפילתן של גדולי, צדיקי ואדמורי ישראל – נענתה!
3.
ה"חפץ חיים" זצ"ל בסוף ספרו "שם עולם" מביא משל נפלא לכך – חובה עלינו להאמין שכל מה שיצר האדם בחוכמתו ושכלו ק"ו שגם הקב"ה "יכול" לעשות כמותו. לכן אם לא קשה לנו להאמין שאדם המטלפן לאמריקה – קולו נשמע שם, כך ק"ו בן בנו של ק"ו שחובה עלינו להאמין כי תפילת האדם נשמעת בשמים, מוקלטת שם, כמו ע"י טייפ והקב"ה "רואה" את האדם בתפילתו – כמצלמת הטלוויזיה! גילויי המדע באים ג"כ לחזק את יסודות האמונה שהתרופפו כל כך בדורות האחרונים!!! (עיין שם באריכות – זו תשובה לטענות ושאלות רבות – כמובן שהחפץ חיים דיבר בגילויי שהיו בימיו – אך ודאי שהדברים שייכים גם לימינו!).
3. מדוע חובה להתפלל דווקא לקב"ה ולא לכל כוח אחר בטבע או לאל אחר?
א) על שאלה זו ענה ר' יוסף אלבו זצ"ל ב"ספר העיקרים" מאמר ד' פי"ז וז"ל: "כל מיני החסד מושפעים ונמשכים מה' יתברך ואין נמצא אחר זולתו שיוכל להשפיע נמצא אלא אם כן נמצאו במשפיע ההוא ד' תארים". ונביאם בקיצור:
א. "שיהא המשפיע ההוא בלתי משתנה שאם היה משתנה אי אפשר שיהיה החסד הנמשך ממנו חסד גמור וקיים".
ב. שהמשפיע לא יהיה זקוק לכח אחר שיעזור לו בנתינת החסד. כי במקרה כזה ללא העוזר אין כל תועלת במשפיע.
ג. שהמשפיע יהיה בעל "ב' הפכים" – גם בעל מלחמה וגם עושה שלום, בונה ומחריב, וכו' וידוע שלכל כוכב ישנו תפקיד אחד או בעל מלחמה או בעל שלום, אך אינו פועל בשניהם!
ד. שלא ימצא שום כח שיוכל לעצור ולעכב את המשפיע מלעשות רצונו. לכן לא יקשה עלינו להבין כי "אין נמצא זולתו (זולת הקב"ה) שימצא בו אלו ה-ד' תנאים, אי אפשר שימשך החסד מזולתו, אלא ממנו בלבד... ולזה תהיה התפילה ראויה אליו ולא לזולתו שאיך יתפלל אדם לפני מי שאינו יכול לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו?!" (עיין שם באריכות ובהוכחות לכך!)
ב) כיצד ייתכן שהאדם יעבוד, יסגוד, ישתחווה ויתפלל – למעשה ידיו הוא?! כיצד יכול האדם – "נזר הבריאה" – להשפיל עצמו ולהתפלל לעצמים דוממים – אשר אין בהם רוח חיים וכל יכולת להטיב – הרי האדם עולה על אלוקיו! בלעגו המר של ישעיהו הנביא "לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניים מהשכיל לבותם... לאמר חציו שרפתי כמו אש ואף אפיתי על גחליו, לחם אצלה בשר, ויחרו לתועבה אעשה לבול עץ אסגוד?!" (ישעיהו מ"ד, י"ח-י"ט). "ונתן את אלוהיהם באש כי לא אלוקים המה כי אם מעשה ידי אדם ואבן ויאבדום" (שם ל"ז, י"ט).
ג) האם נמצא אדם בעולם המתפלל, המשפיל והמכניע עצמו לעבדי ומשרתי המלך, ובמלך עצמו הוא מורד?! הרי כוחות הטבע, גרמי השמים – השמש, הירח והכוכבים – הם עבדיו ומשרתיו של הקב"ה, לכן מן הראוי שנתפלל למלך מלכי המלכים, ולא לעבדיו ולמשרתיו!
ומאותה סיבה גם לא נתפלל לבן אדם כמונו ואפילו אם הוא מלך או שר, כי הרי כולנו ללא הבדל עבדי הקב"ה!
ג. מטרת התפילה והשפעתה על המתפלל!
חובה עלינו להבין מהי תכלית ומטרת התפילה? האם התכלית היא עצם התפילה או התוצאות וההטבות שיביאו לאחר מכן? כלום משפיעה, מעלה, מעדנת ומקדשת התפילה את המתפלל? האם האדם אינו יכול להסתדר בחייו גם ללא התפילה? או כפי שניסח שאלות אלו בקצרה המהר"ל בספרו "נתיבות עולם", נתיב העבודה, פרק ב' עמ' פ"א וז"ל: "אם ראוי האדם שיתן ה' יתברך אליו הדבר שהוא מתפלל למה לא יתן אליו בלא תפילה, ואם אין ראוי אליו אם כן אף אם יתפלל ויבקש וכי בשביל תפילתו יתן אליו?"
א) דבקות בה'
נשמת האדם חצובה מתחת כיסא הכבוד. הנשמה שואפת לשוב אל מקור מחצבתה, לשוב אל אביה שבשמים. רצונו של האדם להימצא כמה שיותר קרוב לאלוקיו ולכסות תחת כנפיו – וזאת ישיג באמצעות התפילה. "התפילה מביאה את האדם לידי דבקות בלמעלה ממדרגתו כי ע"י נפתחת בפני האדם דרך להגיע אל למעלה מאפשרות אחיזת ההשגה. הן אי אפשר להשיג את עצמותו יתברך כל השגותינו מצטמצמת בהנהגתו – הינו במידותיו יתברך. אך בתפילה אנו פונים ישר אליו בעצמו"? (הרב אליהו דסלר זצ"ל – מכתב מאליהו ח"ג, עמ' 63) "תוכן התפילה אינה אלא בקשת לבבו להתקרב אל ה' ולידבק בו – וההתקרבות מלמעלה – היא היא המענה (עמ' 64). "בתפילה בא ה' יתברך לעומתו ומתקרב אליו וכך מתהווה הדבקות"! (עמ' 66)
ומגלה לנו הרב בר-שאול זצ"ל (בספרו מצווה ולב ח"א עמד 108) כי "התפילה מפגישה את האדם עם אלוקיו והפגישה הזאת כוח עצום לה להקרין בנפש האדם חיות בהירה. אור גדול של אמונה! בתפילה האדם זוכה ומתקרב לה' בה' וממילא הוא זוכה ומשיג מה שלא היה יכול כלל לזכות ולהשיג בלעדה – בדחיפת הרגש הפשוט, התמים בלבד או דרך החרכים הזעירים של ההיגיון השכלי הדולע... התפילה מעלה את האדם להר ה'. ומכניסתו לעזרה, וממנה לאולם, וממנו להיכל, וממנו לפני ולפנים – לפני ה' בה'!".
ב) התעלות מחיי השגרה והגשמיות
האדם מורכב מנפש-רוחנית נעלה ומגוף-גשמי שפל ואת שניהם חייב האדם להזין! מזונה של הנפש – היא התפילה, אשר באמצעותה מתרומם האדם מהחיים האפורים – מנת חלקו במשך כל היום. 3 פעמים ביום ניתק האדם מסביבתו העכורה, שוכח את טרדותיו עסקיו ופרנסתו. הנפש מזדככת ומטהרת מהזוהמה שדבקה בה במשך היום. "ותחיה העת ההיא – לב זמנו ופריו (עת התפילה היא השעה המרכזית והעיקרית ביומו של האדם) ויהיו שאר עיתותיו בדרכים המגיעים אל העת ההיא, יתאווה קרבתו, שבו מתדמה ברוחנים (שואף להידמות למלאכים) ויתרחק מהבהמים ויהיה פרי יומו ולילו השלום עיתות ההם של התפילה... והסדר הזה מהנפש יסדר המזון מהגוף – מתפלל לנפשו וניזון לגופו (התפילה לנפש – כמזון לגוף) ומתמדת עליו ברכת התפילה עד עת תפילה אחרת כהתמדת כוח סעודת היום עד שיסעד בלילה. וכל אחר תרחק עת התפילה מהנפש היא הולכת וקודרת במה שפוגע אותה מעסקי העולם... ובעת התפילה מטהר נפשו מכל מה שקדם ויתקנה לעתיד עד שלא יעבור שבוע על זה הסדר עד שיתקן הנפש והגוף!" (ריה"ל, כוזרי, מאמר ג-ה בתרגום הרב גניזי).
התפילה היא עוגן הצלה מטביעה בים החומריות וההנאות הגשמיות בעולם הזה "והנה הכין הבורא יתברך שמו תיקון לזה והוא מה שיקדים האדם ויתקרב ויעמוד לפניו יתברך, וממנו ישאל כל צרכיו ועליו ישליך יהבו, ותהיה זו ראשית כללית ועיקרית לכל השתדלותו, עד שכאשר ימשך אחר כך בשאר דרכי ההשתדלות – שהם דרכי ההשתדלות האנושית – לא יקרה שיסתבך וישתקע בגופניות ובחומריות, כיוון שכבר הקדים ותלה הכול בו יתברך, ולא תהיה ירידתו ירידה רבה, אלא היסמך ע"י התיקון הזה שקדם לה!" (רמח"ל – דרך ה' – מאמר רביעי – פרק ה', ב).
ומוסיף הרמח"ל שזהו חסד הקב"ה שגמל עם האדם שיוכל להתקרב אליו "אע"פ שכפי שמצבו הטבעי נמצא רחוק מן האור ומשוקע בחושך והינו שנתן לו רשות שיעמוד לפניו ויקרא בשמו ואז יתעלה מן השפלות אשר לו בחוקו – לפי שעה!" (שם פ"ה, ג' וכן עיין במכתב מאליהו – ח"א עמ' 107).
התפילה נקראת עבודה, רק אחר שיכין ליבו יזכה להתעלות "עבודת לב – כעבודת שדה... תחילה תפתח בו חרצובות רשעת ימי ילדותך, ותשדד עליו צרורו חטאות ימי בחורתיך ותסיר ממנו כל קוצי מחמדי תבל לבבך, והכנות אותו לעשות ראוי לקבל זרע אמת זרע קודש, אז אם תיטע בו עץ דעת התורה וענפי המצווה תצליח בידיך, ויצמחו לך תבואת הלב – היא התפילה שנוסחה ע"י עובדי ה' האמיתיים – חז"ל. (הרב י.צ. מקלנבורג בפתיחה לפירושו עיון תפילה).
ג) חשבון הנפש ומשפט עצמי
מחובתו של האדם לשפוט עצמו, לערוך חשבון הנפש בינו לבין קונו. האם מקיים את ייעודו בעולם? האם מקיים כראוי את צו הבורא? וכו'. לאחר נתינת התשובה חוזר האדם לחיי המעשה ביחד עוז ואומץ לתקן את אשר עיוות ולשפר את הטעון שיפור. "המילה "להתפלל" – אשר ממנה גזורה "תפילה" – הוראתה לשפוט (עפ"י שמואל א', ב', כ"ה) לדון את עצמי – לשאוף למשפט אמת על עצמו פירושו, אפוא, פרישתי מחיי המעשה וחתירה לקראת משפט אמת על עצמי, על ה"אני" שלי, דהיינו על כל יחסי אל ה', אל העולם, ויחסי ה', יחסי העולם אלי, ע"י החדרת כוח המשפט הזה בליבי הנני חוזר לחיי המעשה צרוף מרומם ומחוסן!" (הרב ש. ר. הירש זצ"ל – הביאו בספר "נתיב בינה", עמ' 32, עיין שם). שעות התפילה הם השעות היחידות בחיי האדם שבהם יכול הוא להתייחד עם עצמו, להרהר ולחשוב בנושאים נעלים ונשגבים שאין באפשרותו לעסוק עקב טרדות הזמן. ברגעי התעלות אלו מחובתו לערוך מלחמה כנגד כוחותיו השפלים ומידותיו הרעות ולהידבק רק בטוב ובמועיל. "ואתה איש תפילה, בעמדך לפני אביך שבשמים להתפלל על נפשך אתה תעשה פלילים בין שני המריבים בחדרי לבבך תמיד. משפט צדק תשפוט פנימה בין שני יצרי הלב הפוגעים זה בזה כל הימים... לכן אתה בהתפללך, פלילה תעשה ביניהם ומישרים תשפוט לחייב בכניעה את המחויב להיות עבד ולזכות בממשלה את הזכאי להיות מושל!" (הרב י.צ. מקלנבורג במבוא לסידורו – הובא ג"כ בספר הנ"ל). ועל כך אמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע!" (ברכות ה'.)
ד) הצורך להודות למיטיב
רגש מוסרי עז טמון במעמקי נפשו של האדם. כל אחד ואחד יודע – וחייב לדעת – כי כל הצלחתו בחיים בכל תחום שהוא, עושרו, גבורתו, חוכמתו וכו' הכול הם מתנת הקב"ה ברחמיו ובחסדו לברואיו. – על כך מודה האדם ומבקש מהקב"ה שלא ימנע את טובתו גם בעתיד – וכל זאת באמצעות התפילה. "כי לא על צדקותינו אנחנו מכילים תחנוניו לפניך – כי על רחמיך הרבים!" (דניאל ט', י"ח). לולי רחמיו וחסדו של הקב"ה – אין תקומה לאדם – ועל כך מחובתו להודות! – וזהו עונג עצום לאדם שיש באפשרותו להודות לקב"ה! וכי אין האדם מאושר להיפגש עם המלך או הנשיא פעם אחת בחייו! והרי כאן ניתן לו האפשרות להיפגש עם מלך מלכי המלכים 3 פעמים בכל יום!
ה) בקשה והשתפכות הנפש
האדם אינו מחוסן מפני פגע ומחלה, צרה ומצוקה. טוב לו לאדם אך פעמים – ופעמים רבות – רע לו עד מאוד. בעסקיו ופרנסתו תמצא בשפע, שיזכה לבנים יראים ומשכילים, מתפלל הוא בעדו ובעד כל עמו שצרותיהם ומכאוביהם יפסקו הידיעה שיש אב בשמים הקולט את דמעות בניו – מעודדת ומחשלת אותו לעמוד איתן במאבקי החיים. האדם מעצם טבעו נברא חסר – ויש ביכולתו להשלים את אשר לא ניתן לו ע"י תפילה "כי התפילה היא להשלים את האדם מה שהוא חסר ואז ה' יתברך שומע תפילתו ובקשתו כאשר האדם הוא חסר וצריך אל ההשלמה!" (מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העבודה, פ"ב עמ' פא) ע"י התפילה מראה האדם את הקשר והתלות שבינו ובין קונו – ובוטח בו שימלא את חסרונו – וזו העבודה האמיתית "כל עניין התפילה שהוא מתפלל אל ה' יתברך לפי שהוא צריך אל ה' יתברך, נתלה בו יתברך ואין לו קיום בעצמו וכאשר האדם נתלה בו יתברך כאילו הוא נקרב אליו שכל אשר הוא תולה באחר הוא נקרב נמסר אליו ולפיכה התפילה היא עבודה גמורה (עפ"י תענית ב'.) אל ה' יתברך!" (שם, פ"ג עמ' פ"ב).
"והנה האדון ברוך הוא חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם והכין להם עבודה זו דבר יום ביומו שע"י ימשך להם שפע ההצלחה והברכה, כפי מה שהם צריכים לפי מצבם זה, בזה העולם" (רמח"ל, דרך ה', מאמר רביעי, פ"ה, א') אך כל זאת בתנאי אחד "והוא דבר ראוי ומחויב על כל מאמין בהשגחה שיאמין שהתפילה מועילה לא להצילו מרעתו, כי מי שלא יתפלל בעת צרתו הנה הוא אם מפני שלא יאמין בהשגחה, ואם שיאמין בה אבל יספק ביכולת ה' על הצלתו ושתיהן כפירה! (ספר העיקרים, מאמר רביעי, פט"ז) "ומזה יתבאר שהתפילה וכישרון המעשה מועיל לבטל את הגזרה בכל עת" (שם, פי"ח) וכן עלינו לזכור כי "ההתקרבות לה' היא עצמה מטרה ואלו חסרון הצרכים ובקשת מלווים אינם אלא אמצעים לה" (הרב בר-שאול זצ"ל – מצווה ולב – ח"א, עמ' 99). "במידה שאדם מישראל רואה את עצמו כבן לפני אביו, באותה מידה גם קרנו מאיר אליו פנים כאב אל בנו! (הנ"ל, מעינות מאסף לענייני חינוך והוראה – תפילה – עמ' 62).
ו) צמצום הפער בין הנברא לבורא
ועל כך וביתר אריכות בסעיף הבא
ד. המרחק בין המתפלל לבוראו
אחת התמיהות הקשור ביותר בנושא ה"תפילה" היא – כיצד יכול ומעיז האדם השפל להתפלל אל הקב"ה הנעלה שאינו נתפס בשכל אנוש? הרי ברגע שידע האדם את מצבו השפל יירתע מלהתפלל? "וכשמחשב בדברים האלו עצמם (נפלאות וגדלות ה' בבריאה) מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה ואפילה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות! (רמב"ם, מדע, הלכות יסודי תורה פ"ב, ה"ב)?
על פני פער ותהום עצום זה מגשרת התפילה. זהו המיוחד שביהדות היודעת לשמור מרחק נאות בין הבורא לנברא אך מאפשרת התקרבות אל הקב"ה הנקבעת על פי מעשיו והתנהגותו של האדם. "עובדי אלילים יכולים רק לגשת ברתת ופחד לאלים המדומים שלהם, המרחק הוא הקובע את היחס בין המתפלל ובין אלילו, בהשבעות ובכישוף מנסים להשפיע על העולם העליון. לא כן דרך עם הקודש. היהודי הוא יודע שרק בשינוי מעשי המתפללים יבוא עזרו או בהסתמכו על חסד בוראו שיתנהג עם בריותיו לפנים משורת הדין למען שמו שהוא אל רחום וחנון!" (הרב יעקובסון זצ"ל, נתיב בינה, עמ' 63). כעין מה שאמרו חז"ל "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" (עדיות פ"ה, מ"ז).
מצד אחד מחובתו של המתפלל לירא מפני מי שאמר "והיה העולם" עקב המרחק העצום שביניהם אך אל לו להירתע, לסגת ולהתייאש אדרבא עליו להתעודד ולשמוח שניתנה לו האפשרות לעבוד את מלך מלכי המלכים ולהתקרב אליו ואפילו במעט, וזאת ע"י התפילה!" בני כשאתם עומדין בתפילה הוו יודעים לפני מי אתם עומדין כדי שתעמדו באימה וביראה וברתת ובזיע לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר: "עבדו את ה' ביראה" (תהילים ב', י"א) (אך מצד שני) ויהא לבכם שמח עליכם שאתם עובדים לאלוה שאין כיוצא בו בעולם כעניין שנאמר "עבדו את ה' בשמחה" (שם ק', ב'). (מעלות המידות – מעלת התפילה – עמ' ק"ט – הוצאת אשכול).