הירא ורך הלבב (א)[1] / יחיאל קפלן
כאשר ציבור הלוחמים מתכנס לפני היציאה למלחמת רשות, פונה משוח המלחמה אל הלוחמים מעודד אותם, ומכריז כי כל איש אשר בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו או ארש אישה ולא לקחה, ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנוך את ביתו, יחלל את כרמו או ישא את אשתו. השוטרים מוסיפים על דבריו ומכריזים וז"ל: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ', ח'). בהכרזתם מציינים השוטרים שתי תכונות אופי המאפיינות את הסוג הרביעי של החוזרים מעורכי המלחמה. הראב"ע בפירושו לפסוק הנ"ל מסביר מה הן שתי תכונות אלה וז"ל: "הירא – להכות אחר. ורך הלבב – לסבול מכת אחרים". הרמב"ן מסביר בניגוד לכך, כי "הירא" ו"רך הלבב" הם סוגי אנשים שונים החוזרים לבתים מסיבות שונות. לפי הסבר הרמב"ן, "הירא" הינו איש חסר אמונה, שאינו מאמין ובוטח שדברי הכהן שהבטיח שלא יאונה כל רע לכוחות הלוחמים, אכן יתקיימו, לכן הוא חוזר לביתו "מפני מיעוט בטחונו"; בעוד ש"רך הלבב" הינו איש חלש אופי, שאינו מסוגל לחזות במראות המלחמה ונס מהמערכה או מתעלף, לכן הוא חוזר לביתו "מפני חולש טבעו". מלשון הכתוב משתמע, כי הירא ורך הלבב חוזר לביתו כדי שפחדו לא יתפשט בין הלוחמים האחרים, "ימס את לבב העם" ויגרום לתבוסה.
אולם גם כאשר הוא חוזר לעורף, אינו משוחרר מכל עזרה ללוחמים, ויחד עם שאר החוזרים מהמלחמה מחויב לספק מים ומזון ולתקן הדרכים כדברי התנא במשנה (סוטה מ"ג.) בניגוד לבונה בית וחנכו, נטע כרם וחללו, נושא את ארוסתו והכונס את יבמתו, שלא חוזרים מעורכי המלחמה; אלא אינם הולכים מבתיהם כלל, ואף אינם מספקים מים ומזון ומתקנין את הדרכים.
מהסיפא של המשנה (סוטה מ"ד.) הדנה בירא ורך הלבב משמע, כי הירא ורך הלבב חוזר לביתו רק במלחמת רשות ולא במלחמת מצווה. וז"ל המשנה: "בד"א במלחמת הרשות אבל במלחמת המצווה הכול יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן כתב הרמב"ם פ"ז מה' מלכים ה"ד בקשר לארבעת החוזרים מעורכי המלחמה וז"ל: "במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצווה הכול יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". לדעת רוב הראשונים, הירא ורך הלבב חייב לחזור לביתו במלחמת רשות, ואסור לו להישאר עם הלוחמים. ואף שניתן לחלוק על הוכחת המנחת חינוך בסי' תקכ"ו, שהוכיח מסברה, שירא ורך לבב חיבב לחזור כדי שלא ימס את לבב אחיו, בגלל שרואים שבמלחמת מצווה לא מתחשבים בגורם זה ואף ירא ורך הלבב יוצא למלחמה, הרי שמכל מקום נשארת ראיית המנ"ח מדברי רב שמעון בתוספתא (סוטה ז', י"ד) וז"ל: "כל השומע דברי כהן במערכות ישראל ואינו חוזר, לסוף שהוא נופל בחרב ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם". החוזרים מעורכי המלחמה רשאים לחזור לפני שהכהן והשוטרים מסיימים את דבריהם, ולאחר שסיימו, "ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקבו של עם. מעמידין זקיפין לפניהם, ואחרים מאחוריהם, וכשילין של ברזל בידיהן וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו" (משנה, סוטה מ"ד.).
לגבי מהותו של הירא ורך הלבב, נחלקו תנאים במשנה (סוטה מ"ד.): "רבי עקיבא אומר: הירא ורך הלבב כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר: הירא ורך הלבב זה המתיירא מן העברות שבידו; לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן. רבי יוסי אומר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ונתין – הרי הוא הירא ורך הלבב". במשנה זו נמצאות שתי שיטות עיקריות: שיטת ר"ע שהיא הירא ורך הלבב ירא מהמלחמה עצמה, ושיטת ריה"ג שהירא ורך הלב ירא מהעבירות שבידו. הגמרא (סוטה מ"ד.) מבארת, שרבי יוסי מסכים באופן עקרוני לשיטת ריה"ג, שהירא ורך הלבב ירא מהעבירות שבידו, אלא שהוא סבור, כי אדם חושש מהעבירות שבידו רק אם הן עבירות דאורייתא אך לא אם הן עבירות דרבנן, ולכן הביא דוגמאות של עבירות דאורייתא כאלמנה לכה"ג וכו'; בעוד שריה"ג סובר, שאדם חושש מעבירות שבידו גם אם הן עבירות דרבנן בלבד. המנ"ח סי' תקכ"ו ותויו"ט על המשנה הקשו על הדוגמא, שר"י הביא מחלוצה לכהן הדיוט, שהאסור לכהן לשאתה הוא איסור דרבנן בלבד. ולא הבינו מדוע ר"י הביא דוגמא זאת אם רצה להביא דוגמאות של עבירות דרבנן, כפי שהסבירה הגמרא, וחרצו, שאגב ששנה גרושה שנה גם חלוצה. לפי מסקנת הגמרא שם ריה"ג מודה ב"שמע קול קרנות והרתיע הגפת תריסין והרתיע צחצוח חרבות ומים שותתין על ברכיו" (סוטה מ"ד:), שחוזר, מפי שכתוב "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. ולפי גמרא זו ר"ע חולק על ריה"ג, אך ריה"ג אינו חולק על ר"ע.
מפרשי התורה מביאים מספר הסברים כדי לבאר מדוע ריה"ג לא קיבל את דרך הפשט של ר"ע, והביא את שיטתו, שהירא ורך הלבב ירא מהעבירות שבידו. הרב אליהו מזרחי בביאורו לפסוק הנ"ל מסביר, שמכיוון שאין מיתה בלא חטא, הבין ריה"ג שאין כל הצדקה להחזיר אנשים מהמערכה רק עקב פחדם, אם לא חטאו; ולכן פירש, שהירא ורך הלבב הינו בעל עבירות, שאותו מחזירים מן המלחמה מפני שעלול למות בגלל חטאיו. הרא"ם מפרש שכוונת המילים "ולא ימס" היא, שלוחמים אחרים, שאינם יודעים שהוא ירא בגלל חטאיו, יתחילו לירא, כשיראו שהוא ירא. לפי הסבר הרא"ם הבונה בית, הנוטע כרם והמארס אישה – לא עברו כל עבירה, והם חוזרים לביתם, כדי שהירא ורך הלבב לא יצטרך לבזות עצמו ולפרסם חטאיו ברבים. הכהן מזכיר את המילים "פן ימות" באזהרתו לשלושת האנשים הללו, ולכאורה אין הם מתיישבות עם שיטת הרא"ם; ולכן מסביר הרא"ם, ששלושת אלה עלולים לחשוב שאין להם ממה לחשוש אם לא יחזרו לבתיהם מפני שלא חטאו, ולהישאר עם הלוחמים ועקב חטא זה ימותו. הרא"ם שהסביר, שהבונה בית, נוטע כרם ומארס אישה חוזרים שמא יגרום חטא אי חזרתם למותם, חולק על הרשב"ם, שהסביר ששלושת סוגי אנשים אלו חושבים שמזלם הרע גרם לכך שיצאו למלחמה, ולא חנכו את ביתם, כרמם ונשותיהם, וכתוצאה מכך יראים שמא מזלם הרע יגרום לכך שימותו במלחמה; ולפי שיטת הרשב"ם שלושת סוגי אנשים אלו הם בעצם יראים ורכי לבב. גור אריה עה"ת, בביאורו לפסוק הנ"ל מקשה על הרא"ם שהסביר שאין מיתה בלא חטא, מפני שבמסכת שבת רואים שיש מיתה בלא חטא; ואמנם בגמרא כתוב במסקנה שם (שבת נ"ה:) "ש"מ יש מיתה בלא חטא ויש ייסורים בלא עוון" יד המלך בפ"ז מה' מלכים הט"ו מקשה אף הוא על הרא"ם שהניח שפחד המלחמה נובע מפחד העבירות מגמרא בסוטה מ"ד: שבהו"א שלה הבינה, שהברייתא "הרתיע לקול קרנות" – חוזר ממלחמה אינה מתאימה לשיטת ריה"ג, והריצה שריה"ג לומד שאיש זה חוזר, מהמילים "ולא ימס"; והרי לפי הרא"ם, פחדו במלחמה מגלה שיש עבירות בידו, ואם כן ברור מדוע הוא חוזר, ומדוע הגמרא שם צריכה לתרץ, שריה"ג לומד, שהירא ורך הלבב חוזר במקרה זה, מהמילים "ולא ימס"?! וכמו כן הוא מקשה על פירוש הרא"ם למילים "ולא ימס", העומד בסתירה לפשטות הגמרא שם, ש"לא ימס" בא ללמד, שאף אדם, שלא יכול לעמוד בקשרי המלחמה, חוזר לביתו. ומסביר שהרא"ם למד את שיטתו מכך, שהגמרא בסוטה מ"ד: הסיקה, שריה"ג מודה לר"ע שכל מי שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה חוזר לביתו; ובכל זאת כתוב במשנה לפי ריה"ג, שהתורה תלתה לבעל העבירות את סיבות הבית, האישה והכרם שיחזור בגללן, ולא תלתה לו את הסיבה, שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה. ומכאן הבין הרא"ם שכנראה מי שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה, חוזר משום העבירות שבידו, ואם יתלה בסיבה זאת יתפרסמו חטאיו, ולכן תולה בסיבות אחרות.
גור אריה מסביר את שיטת ריה"ג בדרך שונה. מהמסקנה הנ"ל של הגמרא בסוטה מ"ד: הוא הבין, שמחלוקת ריה"ג ור"ע היא רק לגבי אדם הירא בלב, ולא לגבי אדם הירא בפועל ומרתיע, שאף ריה"ג מודה שחוזר לביתו. ולגבי היראה בלב אומר ריה"ג שהוא חוזר, מפני שלדעתו המלחמה אינה זמן סכנה, ואינו מקבל את חשש ר"ע האומר שאיש זה חוזר, משום שזו שעת סכנה והשטן מקטרג אז ולכן מישהו אחר עלול לזכות באשתו, ביתו, או כרמו; או משום שעקב חששו של האדם שאיש אחר יקח את ביתו, כרמו או אשתו, מורע מזלו והוא ימות. אולם הוא מסכים, שהתורה הביאה דווקא את שלושת סוגי האנשים הללו, שהייתה סיבה הגיונית שיחזרו לביתם, אם מלחמה הייתה נחשבת שעת סכנה.
הט"ז בספרו דברי דוד (דברים כ', ה') אומר כי ריה"ג רצה להסביר את הקשר בין הבונה בית, הנוטע כרם והמארס אישה, הרשאים לחזור לביתם, לבין הירא ורך הלבב החייב לחזור לביתו. ולכן ביאר, שמדובר ברורה על הירא מעבירות שבידו, שהרשות שהתורה נתנה לשלושת סוגי אנשים אלה לחזור, גורמת לחובה שלו לחזור לביתו, כי הוא יוכל לומר, שהינו אחד משלושת אלה, ולא יצטרך להתבזות ולפרסם חטאיו.
הגמרא בסוטה מ"ד: מביאה דוגמא של עבירה דרבנן שריה"ג סובר, שחוזרים עליה מעורכי המלחמה והיא: "השח בין תפילה לתפילה". רש"י שם מסביר, כי העבירה שהוא עבר עליה הייתה, שסיפר בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, ולא חזר ובירך. הגהות מיימוניות בפ"ז מהלכות תפילה, מביאה גרסה בגמרא בירושלמי, השונה מהגרסה המקובלת אצלנו בירושלמי וז"ל: "המספר בין ישתבח ויוצר אור אבירה היא בידו, וחוזר עליה ממערכי המלחמה". וכן כתוב בשו"ע או"ח סי' נ"ד ס"ק ג'. הקרן אורה (סוטה מ"ד: ד"ה "וביקרא") מסיק שריה"ג סובר, שעל ביטול מצוות עשה הירא אינו חוזר מעורכי המלחמה, ומוכיח את דבריו מכך, שר"י הביא דוגמאות של ל"ת כמו אלמנה לכה"ג וכו', ולא של מצוות עשה, ומכיוון שהגמרא לא הביאה את המקרה של ביטול מצוות עשה כנפקא מינא בין ר"י לריה"ג, ברור שריה"ג לא חולק על ר"י בדין זה. הקרן אורה מסיק מההוכחה שלו לגבי ביטול מ"ע, ומעוד מספר מקורות בגמרא, שהשיחה עצמה היא עבירה ולא ביטול הברכה, וההסבר הנכון הוא הסבר הירושלמי ולא הסבר רש"י. הרא"ש מסביר את עבירת השיחה כמו רש"י, אולם מביא גם נימוק, מדוע דווקא חסרון ברכת תפילין גורם לכך, שמחזירים אדם מהמלחמה, וז"ל בהלכות קטנות הלכות תפילין: "תניא סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה כעורכי המלחמה, שעל שם קיום מצוות תפילין שתקנו יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקוד". תורת קנאות מסביר, שעל פי דברי הרא"ש על הסגולה המיוחדת שיש לתפילין בזמן מלחמה, יתורצו קושיות הקרן אורה על הסבר רש"י מפני שלפי הסבר הרא"ש יש הבדל ברור בין חסרון ברכת תפילין לבין חסרון שאר ברכות המצווה וביטול עשה.
מהירושלמי (סוטה י, ט.) משמע, שלפי שיטת ר"ע הירא ורך הלבב לא צריך להביא ראיה לדבריו, מפני שפחדו ומוראו ניכרים ומשמשים כעדות לכך שהינו ירא ורך לבב; בעוד שריה"ג סבור שהוא צריך להביא ראיה לדבריו וז"ל הירושלמי: "תני כולהן צריכין להביא ראיה לדבריהן חוץ מזה שעדיו עימו. ואתייא כמאן דאמר שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה וחרב שלופה, ברם כמאן דאמר שהוא מתיירא מעבירות שבידו צריך להביא ראיה". קרבן העדה על אתר מסביר, מדוע ריה"ג מצריך הבאת עדים וז"ל: "גם הירא צריך להביא ראיה דשמא לא חטא והוא מבקש עילה לשוב לביתו". גם הרמב"ן בפירושו עה"ת (דברים כ', ח.) מסביר באופן דומה וז"ל: "וכן אמרו גם לדעת ריה"ג שצריך להביא ראיה על העבירה שבידו, ולולי כן היו מרבית העם חוזרים בטענות שקר". ב"פנים יפות" מובא הסבר אחר לגבי הצורך בעדים. לפי הסבר זה, ריה"ג סבור שהירא צריך להביא עדים, מפני ש"אין אדם משים עצמו רשע". יד המלך על הרמב"ם פ"ז מה' מלכים הט"ו ממסקנת הגמרא בסוטה מ"ד:, שהסיקה שריה"ג מודה לר"ע, שכל מי שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה חוזר לביתו. ומדברי ריה"ג במשנה האומר, שהתורה תלתה לבעל העבירות את סיבות הבית, הכרם והאישה שיחזור בגללן, ואינו אומר שהתורה תלתה לו את סיבת פחדו במלחמה; שריה"ג מבין, שהירא ורך הלבב צריך להביא עדים ואינו יכול לתלות בפחד המלחמה, כי המפחד במלחמה אינו מביא עדים מפני שעדיין עימו, ולכן יכול לתלות רק בבונה בית, נוטע כרם, ומארס אישה המביאים אף הם עדים להוכחת דבריהם. וכאשר יביא עדים כדי להוכיח שהינו ירא, יחשבו שהוא אחד משלושת אלה ולא יתבייש.
הרמב"ם והחינוך לא הזכירו את הצורך להביא עדים, ויד המלך תמה עליהם ובמיוחד על הרמב"ם הנוהג להביא להלכה את דברי הירושלמי כאשר אינו חולק על הבבלי; יתכן שהרמב"ם התקשה להבין כיצד יתכן שהירא צריך להביא עדים על עברותיו אם יתכן ועשה תשובה, והעדים לא יכולים להיות בטוחים, שמאז שראו שהוא חטא, לא חזר בתשובה (קושיה זו מופיעה ב"ויצבר יוסף" סימן מ"ו) ולכן הבין שאם הבבלי לא הזכיר דין זה, כנראה לא הסכים עם הירושלמי עקב קושיא זו. הרב פערלא בביאורו לסה"מ של הרס"ג פרשה ה' כותב שכשהרס"ג כתב באזהרותיו על עשה"ד (דבור לא תשא) "ורך הלבב במערכה לא יבדק" התכוון לומר בדברים אלה, כי כולם צריכים להביא ראיה לדבריהם חוץ מהירא ורך הלבב שעדיו עימו.
התוספתא והספרי מביאים את המחלוקת בין ר"ע וריה"ג, אולם דברי ר"ע בתוספתא ודברי ריה"ג בספרי שונים מדבריהם במשנה בסוטה. בתוספתא כתוב: "ויספו השוטרים וגו' הירא ורך הלבב שמהירא מן העבירה שבידו שנאמר: "למה אירע בימי רע" – דברי רבי יוסי הגלילי. ר"ע אומר מי האיש הירא מה ה"ל שוב ורב הלבב שאפילו גיבור שבגיבורים וחזק שבחזקים והיה רחמן היה חוזר שנאמר "ולא ימס לבב אחיו כלבבו" (סוטה ז', יד). אין דברי ר"ע בתוספתא סותרים את דבריו במשנה, אלא משלימים אותם. במשנה ר"ע אומר שה"ירא", דהיינו איש שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה, חוזר לביתו; ובתוספתא למד מהמילים "רך הלבב", שרחמן חוזר לביתו. המסקנה הנובעת משתי המקורות היא, שר"ע סובר שאדם שהינו פחדן או רחמן, נכלל בגדר הירא ורך הלבב, וחוזר לביתו.
בספרי (דברים כ', ח') כתוב: "הירא ורך הלבב שיש עבירה בידו בסתר ילך וישוב לביתו. רבי עקיבא אומר הירא ורך הלבב כמשמעו. רבי יוסי הגלילי אומר הירא זה בן ארבעים שנה". מכאן רואים, שריה"ג חולק על שיטתו במשנה שהירא ורך הלבב ירא מהעבירות שבידו, ומפרש שהירא ורך הלבב הינו זקן שתש כוחו ואינו מסוגל להילחם. הסמ"ג בעשה ק"כ עומד על תסירה מפורשת זו בדברי ריה"ג, ואומר שמדובר על הרי תנאי אליבא דריה"ג. הנצי"ב ב"עמק הנציב" מיישב את הסתירה ע"י שינוי הגרסא בספרי. הוא גורס: "ר"ע אומר הירא כמשמעו ורך הלבב זה בן מ' שנה". דהיינו ר"ע הוא האומר שרך הלבב הינו בן מ' שנה ולא ריה"ג. לפי פירוש הנצי"ב בן מ' שנה הוא רחמן, כי בגיל זה יש לאדם ילדים קטנים. הנצי"ב מביא כראיה לדבריו את דברי הגמרא שאין מושיבים זקן בסנהדרין, ואת הסבר רש"י על הגמרא, שאין מושיבים את הזקן בסנהדרין, כי אין לו ילדים קטנים וצער גידול בנים ואינו רחמן. לפי ביאור זה דברי ר"י בתוספתא ובספרי זהים. המלבי"ם בפירושו על הספרי מסביר שר"ע וריה"ג חולקים בקשר לאדם שאין עבירות בידו: ר"ע אומר, שיש לו ממה לפחד, היות ששיטתו ביבמות מ"ג. היא, שכדי שאדם יזכה שישלימו לו את שנותיו, הוא צריך זכות. וריה"ג סבור שלאדם כזה אין ממה לפחד, כי הוא סובר כרבנן שם, שאין פוחתין לאדם משנותיו, אם לא חטא, אף אם אין לו זכות, ורק כשיש עבירות בידו פחותין לו. לכן כדי להסביר לשיטתו מדוע בכל זאת אדם זה ירא, אומר ריה"ג, שאדם זה הוא זקן אשר תש כוחו, ואינו ראוי לצאת למלחמה. הזית רענן בפירושו על הילקוט שמעוני מזכיר שיטה שאינה מסבירה את המילים "בן ארבעים" כמשמעם, שמדובר על אדם בן ארבעים שנה. לפי פירוש זה "בן ארבעים" הוא אדם החייב מלכות ארבעים. אולם הזית רענן דוחה הסבר זה, מפני שמהגמרא משמע, שריה"ג סובר שגם על עבירות דרבנן חוזר, ולכן הוא מסביר ש"בן ארבעים" קרוב להיות רך לבב, וריה"ג מודה שגם רך לבב חוזר מעורכי המלחמה.
במחלוקת בין ר"ע לריה"ג פסוק הרמב"ם בפ"ז מה' מלכים הט"ו כר"ע, מאידך המאירי בפירושו לסוטה מ"ג. והחינוך מצווה תקכ"ו פסקו כריה"ג, כנראה משום שהם סבורים, שהלכה כר"ע מחבירו ולא מחבריו, ובמשנתנו הן ריה"ג והן ר"י חולקים על ר"ע. ייתכן שהרמב"ם סובר, שהלכה כר"ע ואפילו מחביריו בשיטת השאילתות (פרשת שלח שאילתא מ"ה), או שהוא מסכים באופן כללי שהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו, אך איפה שמסתבר טעמו של ר"ע, פוסקים כמותו, כפי שכתב הרדב"ז (הל' נדרים פ"א הכ"ד).