מאי "חנוכה" / ג' דוד, צבי טהורי

גמ' שבת כ"א:

"מאי חנוכה? דתנו דרבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של שמן שהיה מונח בחתמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה.

* * *

"אותו כ"ה בכסלו שניטל כתר חנוכת המזבח בימי החשמונאים כבר היה מוכן לגדולה זו עוד מימות משה רבינו, וחזר ונועד לגדולה שנייה בימי חגי הנביא. אלא שזכו החשמונאים ונתגלה אורו וישעו של יום זה בימיהם".

"אמר ר' חנינה בכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן כמו שכתוב: "בחודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד". והיה ישראל ממלמלין על משה לומר: למה לא הוקם מיד, שמא דופי אירע בו? והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק ומעד הפסיד כסלו שגמרה בו המלאכה. אמר הקב"ה: עליי לשלם. מה שילם לו הקב"ה? חנוכת חשמונאי (ילקוט מלכים קפ"ד).

כשחזרו עולי בבל והתחילו בבניין בית המקדש, ונפסקה העבודה בגלל המשטינים למשך 22 שנה, ואח"כ נתחדשה המלאכה והקימו יסודותיו של היכל ה' ביום כ"ד בכסלו. ובלילה שלאחריו – הוא כ"ה בכסלו, שמחו בשמחת היסוד. וזו שאומר חגי הנביא: "שימו נא לבבכם, מן היום הזה ומעלה מיום עשרים וארבעה לתשיעי (כסלו) למן היום אשר יוסד היכל ה' – שימו לבבכם! (חגי ב') "שימו נא לבבכם, מן היום הזה ומעלה", אל תחוגו אותו ביום זה שהוא כ"ד, אלא ומעלה – למחר מיום כ"ה והלאה, וסימן לדבר – שלבבכם, וחנוכה בגימטרייה 94.

יש לחנוכה רמזים מן התורה:

בפרשת אמור מנה הכתוב את כל מועדי השנה שבת, פסח, שבועות, ראש השנה, יו"כ וסוכות. ואחר כך כתוב: "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" מה עניין נר תמיד למועדים, אלא שבא הכתוב לרמוז שעתיד יום הדלקת נר תמיד להיעשות יום טוב מידי שנה בשנה אחר חג הסוכות.

וכן, למה הסמיך הכתוב פרשת המנורה: "בהעלותך הנרות'', לפרשת הקרבת הנשיאים בחנוכת המזבח? כותב הרמב"ן בפר' בהעלותך: ''וכלשון זה מצאתיה במגילת סתרים, לרבנו ניסים שהזכיר האגדה הזו ואמר: ראיתי במדרש כיוון שהקריבו שניים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה: דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת נרות, ואני עושה בה לישראל ע"י ניסים ותשועה. וחנוכה שנקראת על שמם – היא חנוכת בני חשמונאי ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח".

ומובא במדרש רבא על אתר:

"אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לאהרן: אל תתיירא לגדולה מזו אתה מוכן. הקרבנות – כל זמן שביהמ"ק קיים – הם נוהגים. אבל הנרות – לעולם 'אל מול פני הנרות'. וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינם בטלים לעולם. והנה דבר ידוע. כאשר אין בית המקדש קיים, והקרבנות בטלים מפני חרבנו, אף הנרות בטלים, אבל לא רמזו אלא לנרות של חנוכת חשמונאי שהם נוהגם אף לאחר חורבן"

* * *

לכאורה, מדוע קבעום חכמים ועשאום לשנה אחרת, ולא באותה שנה? אלא, ימים רבים קרו לישראל שבהם יש זכר לניסים גדולים וישועות שעשה עימנו הקב"ה, אולם אין קובעים ימים אלה כימים טובים בכל שנה ושנה חוץ מחנוכה ופורים, מפני שאין יום הישועה נעשה יו"ט קבוע אלא אם הישועה הזו פתחה בשעתה שער של רחמים, שממנו שופעת אותה הישועה בכל שנה ושנה ובכל דור ודור – באותו היום שנעשה בו הנס, והישועה אכן מאירה בכל דור ודור באותו היום – עושין בו יום טוב. ואם לאו – אין עושין. ודבר זה מסור בחנוכה:

"שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". כלומר אותם ניסים מאירים, בימי חנוכה ופורים גם בזמן הזה באים לידי ביטוי. ולפי זה נבין מדוע לא קבעום כימים טובים מיד באותה שנה. כאשר קרה הנס לא הייתה נבואה קיימת, וחכמי הדור נתייראו לקבוע יום טוב לכל שנה, שמא לא יהיה רישומו ניכר גם בשנה הבאה, לשנה האחרת. – כשראו בנפשותיהם את אור הימים האלה – שהוא מאיר בקרבם כמו בשנה שעברה, כשהרגישו בנפשם חירות אמת, ושבחו והודו לה' – קבעום כהלל והודאה לדורות עולם.

''קבעום בהלל והודאה'' – הלל שלם הנאמר בכל ימות החנוכה. והודאה – על הניסים. וע"י תיקונים אלה נקבעו הימים בנפשות ישראל, שיכולים להרגיש בחנוכה, באימרתם זו, - מאור הימים הראשונים.

גם פורים וגם חנוכה הם ימי משתה והלל לה' על הניסים שעשו לעמו – עפ"י התורה שבע"פ. אלא שהבדל אחד עקרוני מבדיל ביניהם. נס פורים ופרטיו נכתב במגילת אסתר, ז"א הועלה בכתב ונכנס למקרא. ואילו נס חנוכה – כלל לא נכנס למקרא. ומכאן משמע לכאורה על שתי דרגות בתורה שבע"פ: הכתובה (פורים), ושאינה כתובה (חנוכה).

הגמ' דורשת את הפס' "למנצח על אילת השחר" ביחס לנס פורים, ואומרת כי כשם שהשחר מהווה סוף כל הלילה, אף נס פורים מהווה סוף כל הניסים. והגמ' שואלת "והאיכא חנוכה?", שהוא לאחר נס פורים. אלא הגמ' עונה שנס פורים הוא סוף כל ניסים שניתנו להיכתב. ולפי זה אין בעצם הכתיבה בפורים חשיבות על חנוכה שלא נכתב.

ולמעשה, אפשר לציין בנושא זה גורם נוסף המצביע על נקודת המאבק בין יוון לישראל. התנגדותה של יוון אינה לדברי המקרא הכתובים, שבהם נמצאים גם דברי תורה שבע"פ (פורים), אלא דווקא התנגדות לתורה שבע"פ הבלתי כתובה שיש לה כוח אלוקי של תורה. כי על פי תורה זו מסתבר שאלוקים ממשיך לגלות תורתו דרך השכל האנושי של החכמים, וזהו למעשה התגלות הרצון האלוקי המשתמש בכלים אנושיים לגלות תורתו. יוון מכירה בשכל האנושי כאמצעי להשגה אנושית (מדע, טכנולוגיה וכו') אך לא כאמצעי להשגת השפעה אלוקית מלמעלה למטה!!

נשאלת השאלה מדוע נס חנוכה התבטא בשמן עצמו שהספיק ל – 8 ימי, ולא במנורה, שהרי המנורה בבית המקדש עשויה הייתה זהב טהור. והגמ' אומרת כי החשמונאים השתמשו במנורת עץ (או שיפודין של ברזל) ולכאורה הדבר מפליא מדוע לא נעשה נס במנורה עצמה?

אלא, ישנו רעיון בסיסי ויסודי המבדיל את עם ישראל משאר אומות העולם בכלל, ומיוון בפרט. המנורה היא אמצעי דרכו מגלים את השמן, כך גם המוח והשכל הם מגלים את הרוח. לפי התפיסה היוונית העיקר הוא הכלי שדרכו מתגלית הרוח, או היצירות התרבותיות שהן פרי שכלו של האדם. ואילו אצל עם ישראל העיקר הוא הרוח, הבאה מלמעלה, ואילו הכלים הם אמצעי לגילוייה. לפי זה הרוח היא הבונה את הכלים ולא להיפך. ולכן נס פח השמן הוא יסוד לבנייה מחודשת גם של המנורה. ז"א הרוח האלוקית – השמן, האור הוא היסוד לבניית האומה מחדש בכל כליה החומריים, לכן התגלה נס חנוכה דווקא ע"י השמן וללא מנורת זהב אלא מנורה פשוטה – של עץ...

* * *

גמ' שבת כ"א:

תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל - כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל - דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו - כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו - דמעלין בקדש ואין מורידין.

כל המצוות חייבות בהידור, שנאמר "זה אלי ואנוהו" – התנאה לפניו במצוות. ומדוע שונה נר חנוכה שנאמרו בו דינים של הידור. והידור מן ההידור, ורוב העולם נוהגין כמהדרין מן המהדרין דווקא? אלא, מפני שכל עיקר הנס הוא על הידור מצווה. שהרי טומאה הותרה בציבור, דהיינו רשאים לעשות כל עבודות המקדש גם בטומאה, אם נטמא רוב הקהל. ומדוע א"כ המתינו שבעת ימים עד שיטהרו וכתשו זיתים למנורה רק ביום השמיני? אלא שאע"פ שיכולים היו להדליק המנורה גם בשמן טמא הידרו ולא עשו כן. מפני שהייתה הדלקה זו ראשונה לאחר הפסקה – והייתה הדלקה של חינוך. וכל דבר שצריך חינוך נוהגים עליו כל חומרי הטהרות. וזהו אחד מענייני השם ''חנוכה'' – מלשון חינוך.

ועניין זה של החינוך מתבטא באור של הנרות, שמסמל את הרוחניות של ישראל, וכנגד אור זה, דלקו נרות התמיד. והיוונים שניסו להשבית את נר התמיד הן במקדש והן ברוחניות עם ישראל, הביאו לחשמונאים להרים את נס המרד. ונס הנרות מראה לנו, ומחנך אותנו לאור הגאולה העתידה לבוא, שאז יתגלה לנו האור הגנוז בשלמות. כמו שמפורש בבראשית שגנזו הקב"ה לצדיקים. וכן כתוב: "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך, והיה לך ה' לאור עולם". וזה יהיה לאחר שתשלם הגלות, ותחל מלכות רביעית, שהרי בסוף מלכות יוון שהיא המלכות השלישית פסקה הנבואה האיר לנו ה' במעט מן האור הגנוז הזה כדי שיעמוד לנו האור בגלות במקום הנבואה שבטלה. מפי שאור זה האדם מביט בו מקצה העולם עד סופו וע"כ נקראים הנרות הללו נרות חנוכה, דהיינו נר חינוך והרגל לאור העולם בגאולה העתידה לבוא

ולפי זה אפשר להבין את שאלת הגמ' "מאי חנוכה?" דהיינו מהו השם הזה חנוכה? ומשיבה הגמ': דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא... לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", שבשנה הראשונה סברו שהאור הזה היה לנס לאותה שעה. מפני שהיוונים, רצו להשכיח את חכמת התורה ולהגביר את חכמתם, ע"כ בשעת הישועה האיר לנו הקב"ה באמצעות המנורה והשמן. אבל לא ידעו בברור שהאור הזה ישוב מדי שנה. אבל לשנה אחרת כאשר ראו חכמי הדור שהאור הזה מתגלה שוב בגבהי מרומים, ויש הארה גם למטה מהאור הכנוז, הבינו שנקבע הדבר לדורות, שיתגלה בשמונה ימים כל שנה ושנה, והוא חינוך לגאולה העתידה לבוא, ולכן קראו לימים אלה "חנוכה''.

טעם נוסף להידור מובא באחד התירוצים לקושייה המפורסמת מדוע חוגגים את הנס שמונה ימים, הרי היה שמן ליום הראשון, והנס התבטא רק בשבעה ימים? אלא, שבלילה הראשון עשו פתילות דקות כדי שלא ישאבו אלא שמן מועט, וגם חילקו את השמן ונתנו במנורה מעט כדי שיספיק לשמונה ימים, ונעשה נס ודלקו המנורות באור גדול כל הלילה, ומשום ההידור בנס, שנעשה האור גדול, יש בחנוכה עניין של מהדרין מן המהדרין, שעיקר הנס לא בא אלא על הדור. ולכן נוהגים כמהדרין מן המהדרין.

נביא עוד תירוץ לאותה קושייה.

היוונים רצו להוציא מבני ישראל את האמונה שהקב"ה מנהיג את העולם בהשגחתו, אלא שהכול מתנהג בדרך הטבע. רואים זאת בגזרות שגזרו היוונים על העם: שבת, ר"ח ומילה.

שבת – השבת מזכירה לשומריה שיש מנהיג לעולם, אשר במאמרו הפך את האין ליש וברא את הכול, ז"א שיש הנהגה לעולם, והם רצו לבטל את השבת ולומר שאין הנהגה אלא הכול בדרך הטבע נוהג, והאדם אדון בארץ.

ראש חודש – עניין זה מזכיר למקדשיו שכוח אלוקים פועל בזמן. והכול תלוי בקדוש שמקדשים יראיו את הזמן. אם קידשו בד' את החודשים מקודש הוא ומקודשים המועדות שבו. לא קדשו – הכול חולין. באו היוונים ורצו לעקור החודש, דהיינו שלא ינהגו לפי שנת ירח, אלא ינהגו לפי חלוקת השנה הנהוגה אצלם, וזה כדי לומר שהם הקובעים את הזמנים והמועדים, ולא הקב"ה שאין כוחו פועל בזמן.

מילה – המילה מזכירה למקימיה שהגוף והנפש שניהם כאחד. כשם שהנפש יש לה אחיזה בעולם התחתון והיא מושפעת ממנו, כך הגוף יש לו אחיזה בעולמות עליונים, דהיינו כל העולמות עולם אחד הם – עולמו של הבורא. וכל הנמצאים בעולמו, עבדיו הם ועושים רצונו. רצו היוונים לבטל מילה זו המראה את הקשר בין הגוף לנפש. וכל העולמות אחד הם. ולומר כי הגוף שולט בעולמו והנפש בעולמה. א"כ רצו היוונים שיהא עולם ללא בורא, שנה בלי קדושה, וגוף בלי רסן. דהיינו עולם המתנהג בדרך הטבע בלא הנהגה נעשה הנס. וכיוון שראו שהנס שלא כדרך הטבע, ראו שהכול נעשה בהשגחתו. ואפילו בשעה שהעולם מתנהג בדרך הטבע גם אז הכול מאת ה' ובהשגחתו. וזהו שאומרים ''בני בינה – ימי שמונה קבעו...'' כלומר מתוך שהיו בני בינה, הבינו דבר מתוך דבר, ומהנס הבינו שהשמן הרגיל הבא בדרך הטבע – אף הוא נס ועל ביטול רצונם של היוונים – קבעו שמונה ימים.

* * *

חסרון ברוחניות כלל ישראל גורם במישרין לגזרות שמד. וגזירת השמד הראשונה הייתה בימי היוונים, שרצו להשפיע על ישראל בהשכלתם, בתורתם, ובאורח חייהם, ולהחשיך – אור תורת ישראל. מסופר על ר' יוסי בן קסמא שהיה מהלך בדרך (יש הרואים בהליכה זו, ניסיון להתרחקות ממקום תורתו) ופגשו אליהו הנביא, ניסה לשדלו בהבטחות של כסף וזהב לבוא לישב במקום מגוריו. ר' יוסי אמר לו: אפילו נותן אתה לי כל זהב וכסף שבעולם אין אני דר אלא במקום תורה. חשש שמא יושפע מהם. אדם ישאף תמיד להישאר במקומו, מקום התורה, וח"ו לא ילך אליהם, אל הרחוקים ע"מ להשפיע עליהם, אלא יחכה, שהם יתקרבו אליו, כי באותה נקודה שאין אדם נקי וזך לגמרי, שם יש מקום לכניסת השפעת הרע, ויגרום לחילול שם שמים ח"ו.

תפקיד של ישראל הוא ללמד את העולם כולו דרכי ה', ובכל אחד מישראל יש את הכוח לתקן אחרים, ואפילו באומות העולם יש במידה מסוימת כוח ורצון להשפיע ולקרב אחרים לדתם, כי זה מתכלית הבריאה. ומכוח רצונם של האומות לתקן את ישראל, גוזרים עליהם שמדות, וכאשר חסר בישראל באמונתם, וחסר השלמות בשאיפתם להשפיע, אז גובר הסטרא אחרא כנגדם, ומצליח להחשיך אור תורת ישראל ע"י חכמת הגויים. ולאור ההצלחה ניתנת להם, לגויים, הרשות לגזור שמדות ח"ו וללכד ברשתם גם צדיקים שמנסים להתקרב אליהם כדי ללמדם דרך האמת, אלא שחסר להם השלמות ברצון להשפיע.

כזאת הייתה גזירת השמד בימי היוונים. אך במסירות נפשם של החשמונאים הצליחו לעלות ולהגיע למדרגת השלמות וזו הייתה הסיבה הרוחנית שזכו להתגבר על היוונים. וזהו לימודה של חנוכה, שאפשר להינצל מהשפעת הרע מגזירות שמד, רק בחיזוק פנימי בתורה ובעבודת ה'. ועיקר הנס היה כזה שהטהורים נשמרו בטהרתם וצדיקים בצדקתם. ואור פנימי זה קנוי לעולמים וזהו מה שאנו אומרים ב''על הניסים'. מסרת טמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים.

ואכן, ניצחון המעטים על הרבים היה נראה נמנע בדרך הטבע, למרות זאת התחזקו החשמונאים, מתוך החלטה של "אין ברירה", שזהו יסוד גדול בעבודת ה', ובדרך זו תלויה כל הצלחתו של האדם. ורק דרך זו יכולה לשבוע את הקשיים העומדים בדרך, בסייעתא דשמייא. החשמונאים עשו ופעלו נגד חשבונות השכל, ולכן זכו לנס השמן שלא היה הכרחי. כי עפ"י הדין אפשר היה להדליק גם בשמן טמא, הם עשו מה שנראה למעלה מכוחותיהם ולכן זכו גם במידה גדולה של סייעתא דשמיא וניסים. ונס חנוכה מורה לנו שאין מקום לייאוש במקום שנראות הדרכים הסומות בדרך הטבע, אלא עלינו להתאמץ ביותר, כיוון שאין ברירה, ואז ייפתחו לנו שערי שמים חדשים.

שמונת ימי החנוכה מלמדים אותנו שההארה העליונה המאירה אל תוך ליבותינו ע"י השתדלותנו במה שביכולתנו. בדרך נס באה לנו, למעלה מטבעתנו. ואכן, לא היה מספיק שמן, וכן לא הייתה מספיק טהרה עבור 8 ימים, והיות שעשו את המוטל עליהם השלים הקב"ה מלמעלה בדרך נס וזכו להארות עליונות שבאומות, עזות דקדושה היא הדרך להצלחה בעבודת ה'.

* * *

בהגיע חג מסוים, הננו שמחים כל אחד כפי ערכו בשמחת החג. ושמחה זו אינה מתווספת כל יום ויום, אלא ככל שאנו מתרגלים למאורע, כך הולכת ופוחתת שמחתנו. לא כן דרך גדולי תורה, שמחתם פנימית, לאחר שמתבוננים הרה בעניין החג, וככל שיתווספו ימי החג, יוסיפו להרגיש גדולות ונפלאות בתורת החג, ואז תתווסף שמחתם.

היסוד להבנת הרעיון נעוץ בדרגות בעבודת ה'. יש העובדים את ה' בצורה חיצונית שלא לשמה – עבודת הנפש. וטבעי הדבר כי ההתלהבות בעבודת ה' תלך ותפתח ככל שילך ויתרגל לרעיון או לעבודה מסוימת. אבל ישנם בעלי מעלה שעבודתם פנימית – עבודת הנשמה. עבודה הקשורה עם הלב, ואז שמחתם בעבודת ה' הולכת וגדלה ככל שמרבים לעסוק בה'.

מחלוקת ב"ה וב"ש בנוגע לנס חנוכה, האם פוחתין והולכין או מוסיף והולכין, קשורה ברעיון הנ"ל. לפי בית הלל תקנת חכמים מתייחסת ליחידי סגולה העובדים את ה' בפנימיותם, והיינו כנגד הימים היוצאים שבכל יום ויום מתווספת ע"י ההתבוננות המעמיקה שמחה ויראה, ולכן מעלים בקודש. ואילו לפי בית שמאי התקנה היא בעד העם כולו, שעבודתם חיצונית ועיקר ההתרגשות וההתלהבות ביום הראשון, ואח"כ פוחתת והולכת וזהו כנגד הימים הנכנסים, ולכן סברו שיש לפחות נר כל יום ויום.

לגבי המחלוקת בעניין מהדרין מן המהדרין, שוב אפשר לקשר ולייחס המחלוקת עפ"י הרעיון הנ"ל.

בעבודת ה' יש לאדם שתי אפשרויות:

א. האם יחקה במעשיו את מנהג היחידים, המעולים בעבודתם הפנימית, אעפ"י שיודע כי בפנימיותו לא הגיע למדרגתם

ב. ידקדק לעשות ולהתנהג עפ"י מדרגת ליבו בדיוק. ויש בכל אפשרות מעלה וחיסרון. אם יעשה כמעשה המהדרין, יטעה בהערכת עצמו, כי יחשוב עצמו כאחד מהמעולים שעבודתם פנימית. ואם לא יעשה כמהדרין, לא ישתדל לעשות לכל הפחות בהידור המעשים הרי שע"י רפיון זה עלול למשוך אחריו גם מידות מגונות אחרות.

ומאידך גיסא אם ידקדק לעשות עפ"י מדרגת ליבו בדיוק, עלול להטעות את עצמו, כי הרי על האדם ללמוד עצמו ולדעת פחיתות ערכו. וישתדל תמיד להתחזק ולהגיע מעלה, בדרך האמת, וח"ו לא להטעות עצמו ובזה חולקים ב"ה וב"ש. אדם שרוצה להדר בבחינת מהדרין מן המהדרין, סוברים ב"ש שעליו להעיר ולדעת פחיתות ערכו, ואם לא ירבה לשאוף להגיע למדרגה של עבודה פנימית, יהיה פוחת והולך בדרך כל אדם העובד עבודה חיצונית, ובדרך עבודת הגויים. וב"ה סוברים אדרבא, יעשה כמעשי הצדיקים, וידע כי צריך להיות מוסיף והולך, וזה אפשר רק בעבודה פנימית. ובד בבד חייב ללמוד מוסר, לחזור וללמוד, ויידע כי מדרגתו פחותה. אבל לעניין מעשה לא ימעיט כי עבודתו צריכה להיות באופן החיובי בלי שליליות כלל. כי הצד השלילי בעבודתו עלול להביא לידי חסרונות, מה שאין כן הצד החיובי שמסוגל למשוך אותו מעלה!!