נר חנוכה, איש וביתו / הרב יהודה שביב

א. בין מצוות הדלקה לשאר מצוות

הברייתא קובעת:

"מצוות חנוכה נר איש וביתו" (שבת כ"א ע"ב.)

משונה מצווה זאת של נר חנוכה משאר מצוות. כל המצוות כולן נחלקות לשלושה סוגים.

האחד, מצוות מעשיות, הן מוטלות על כל אחד ואחד ואין האחד יכול להוציא את חברו ידי חובה[1].

השני, מצווה שבאמירה, כמו קידוש וברכת המזון בהם יכול האחד להוציא אחרים ידי חובה ובלבד שישמעו האחרים ויתכוונו לצאת, כי כלל הוא: שומע כעונה. נמצא כאילו כל אחד מהשומעים כאילו אמר את שצריך היה בעצמו.

השלישי, מצוות שאינן מוטלות על כל אחד ואחד בשווה, ועיקרן – השגת תוצאה כמו פדיון הבן, מילה וביעור חמץ. הללו אפשר להן שתעשנה על ידי שליח שכשלעצמו אינו חייב, והוא עושה זאת במקום החייב.

הדלקת נר חנוכה מצווה מעשית היא, מוטלת על כל ישראל ובשווה בעת ובעונה אחת, ובכל זאת לא מוצאים אותה קבועה על כל יחיד אלא איש מוציא את בני ביתו ידי חובת ההדלקה.

ביחודה של מצווה זו הרגיז בעל פני יהושע (חידושיו בסוגיא שם).

"נראה דמה שנשתנתה מצווה זו משאר מצוות שהן חובת הגוף שהיה חיוב על כל יחיד ויחיד... שאני הכא, שאין הכא עיקר המצווה אלא בסמוך לרשות הרבים (שהרי מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ). שהוא משום פרסומי ניסא, משום כך הטילו חובת מצווה זו כאליו היא חוברת הבית. ועדיין צ"ע".

הצורך בעיון הוא להבין מה ראו חכמים לקבוע כאילו חובה על הבית ולא הטילוה על כל יחיד ויחיד כשאר המצוות.

ב. ניסיונות להגדרת המצווה

בכלל יש להבין מה גדרו של בית כאן. האם הכוונה למבנה? מחקירתו של בעל שפת אמת נראה שהיה מקום להבין כך, וזו החקירה:

"ויש לעיין אי המצווה נר אחד בבית כמו מזוזה[2] וכמו נר שבת דכל שהדליק לשם שבת אף שהדליק מי שיהיה די. ולפי" אפשר דגם שני בעלים בתים הדרים בבית אחד די להם בנר אחד. והא דאושפיזא משתתף בפריטי י"ל שהוא כדי לעשות המצווה בממונו אבל, מדינא יוצא. או נימא דהמצווה על כל אדם אלא דבעה"ב מוציא כל בני ביתו. אבל אם כן קשיא: פשיטא דכל המצווה יכול להוציא חברו" (חידושיו על שבת).

האפשרות השנייה שהוא מעלה נראית קשה מאוד, וכי היכן מצינו שיכול להוציא אחרים ידי חובה, שאינם בני ביתו (אורח המתאכסן בביתו יוצא כי בהשתתפות בפרוטה הופך לאחד מבני הבית).

גם האפשרות הראשונה לראות בזה חיוב על הבית נראית קשה. ומה עוד שניתן להוכיח ששני בעלי בתים בבית אחד חייב כל אחד בנר בפני עצמו. זאת מהגמרא בדף כ"ג ע"א האומרת: חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות. הסביר רש"י:

"שיש לבית שני פתחים פתוחים לחצר צריכים שתי נרות, נר לכל פתח... משום חשדא שהרואה יהא סבור שהבית חלוק והרי הוא של שני בני אדם, ויאמרו האחד אינו מקיים מצוות נר"

משמע מפורש שכל אחד חייב, למרות שהם דרים באותו בית.

ברמב"ן והר"ן בפסחים פ"א מבינים בפשטות שמצווה זאת היא מהמצוות שאפשר לעשותן ע"י שליח[3]. אך יש לשאול היכן מצינו מצווה המוטלת על כל אחד ואחד ואיינה מצווה שמדיבור אלא במעשה ואפשר יהיה להוציא אחרים ידי חובה? והרי כשמוציא אחרים מקיים מצוותו שלו? באמת מסכמים הם שכיוון שהיוצא ידי חובה משתתף בפרוטה אין זה כבר בגדר יכולה להתקיים ע"י אחר[4].

אך מהו הגדר?

ג. חובת הבית

נראה שבית כאן מובנו משפחה. חובת ההדלקה לא הוטלה על כל יחיד אלא על כל יחידה משפחתית. זאת מדוע?

במדרש מעשה חנוכה מסופר[5]:

"בימי יוונים... הערימו סוד על ישראל אמרו בואו ונחדש עליהם גזירות עד שיבעטו באלוהיהם ויאמינו בעבודה זרה שלנו. עמדו וגזרו; כל בן ישראל שעושה לו בריח או מסגור לפתחו ידקר בחרב, וכל כך למה? כדי שלא יהיה לישראל כבוד ולא רשות. שכל בית שאין לו דלת אין לו כבוד ואין לו צניעות וכל הרוצה ליכנס נכנס בין ביום ובין בלילה. כיון שראו ישראל כך עמדו וביטלו כל דלתות בתיהם ולא היו יכולים לא לאכול ולא לשתות ולא לשמש מיטותיהם...[6]

עמדו וגזרו: כל מי שאשתו הולכת לטבילה יידקר בחרב, וכל הרואה אותה הרי היא לא לאישה ובניה לעבדים...

עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיוון ששמעו ישראל כך רפו ידיהם ותשש כוחם ונמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות שהן בתולות..."

מכנה אחד משותף לאותן גזירות – מגמה להרוס את הבית היהודי, את התא המשפחתי. תחילה היטפלות לבית כמקום רשות היחיד. ביטול ההתייחדות המשפחתית. אחר, פגיעה בטהרת המשפחה. ואחרונה, מרה ועכורה, הגורמת לביטול אירוסין. התפוררות מוחלטת של המשפחה. מעתה מתחוור הדבר. משניצחו החשמונאים וביטלו גזירות (ופתיחת המערכה היא בשל גזירה זאת, ראה שאם בהמשך המדרש), קבעו חכמים לפרסם הנס בצורה שיהיה בו מעין המאורע. לכן הטילו החוברה לא על היחידים אלא על הבתים. איש וביתו. כי על הבתים-המשפחות ניתכו הגזירות והם שנושעו.

ומדוקדקים לפי זה מאוד דברי הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ז, א')

"כמה נרות הוא מדליק בחנוכה. מצוותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא איש אחד".

ד. שה לבית

כשאמרנו שמצווה זאת מיוחדת באופייה, לא היו הדברים מדויקים לגמרי. קיימת מצווה דומה, והיא הראשונה שמצטווים עליה ישראל.

"ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו בהם" שמות י"ב, ז'.

מדוע שם החובה המשפחתית? דברי אגדה יבהירו:

"תנא, עמרם גדול הדור היה, כיוון שראה שגזר פרעה הרשע, כל הבן הילוד היאורה השליכוהו, אמר: לשווא אנו עמלים... עמד וגירש את אשתו. עמדו כולם וגרשו את נשותיהן" סוטה י"ב ע"א

גזירות פרעה מביאות למצב של התפוררות המשפחה. אף אותם שנישאו, גירשו נשותיהם. הביטוי לקץ הגזירה ולפדות צריך להיות כרוך בבניין התא המשפחתי וליכודו. זאת, על ידי 'שה לבית אבות שה לבית'. ונתינת הדם על הפתח, כשמירה על הליכוד בתוך הבית.

ה. על פתח הבית

המצווה עצמה באה לפרסם הנס ובהתאם לזה נקבע גם זמן ומקום ההדלקה. אך בקביעת שיקול המקום שיקול נוסף והוא הבלטת הצד המשפחתי-ביתי.

על פי זה ניתן להסביר שיטת רש"י בעניין מקום ההנחה. בגמרא כ"א ע"ב מובא:

"ת"ר נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים"

אומר רש"י:

"מבחוץ – משום פרסומי ניסא. ולא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחים לחצר".

ומקום יש לתמוה, אם כן משום פרסום הנס, וכי לא עדיף שיניח על פתח החצר לרה"ר וכשיטת תוס' (שם ד"ה מצווה). ועוד: אנשי העלייה מחמת הכרח מדליקים בחלון הפונה לרה"ר, וכי לא עדיף לעשות כן לכתחילה ויהיה זה פרסום גם לאנשים שבמחוץ וגם לבני הבית.

אך אם מבינים שהחובה היא חובת הבית יובהר היטב מקום ההנחה הטבעי הוא פתח הבית. אלא שיש להניח על הפתח מבחוץ משום פרסום הנס. אך אם יניח בפתח החצר שוב לא יובלט עניינו של הבית כאן והבלטה זו חשובה היא כדברי רש"י (כ"ב, ע"א):

"מצווה להניחה בחצר או ברה"ר[7] בטפח הסמוך לפתח שאם ירחיקנו מן הפתח אינו ניכר שבעה"ב הניחו שם[8]"

לפי"ז מקום ההנחה על הפתח לא בא כדי לפרסם את הנס (לכך משמע ההנחה על הפתח מבחוץ). אלא לבטא שהבית כולו הוא שהדליק. מעתה יובנו דברי הפוסקים שאף בזמן הזה כשמדליקים בתוך הבית פנימה יש להניח בטפח הסמוך לפתח. וכך מביא הדרכי משה (על הטור סימן תרע"א):

"וכתב המהר"ל שהיה נזהר להניחו בטפח הסמוך לפתח אע"ג דהאידנא מדליקין בפנים. וכ"כ מהרא"י בת"ח סימן ק"ו דאף בזמן הזה ידליק בטפח הסמוך לפתח בשמאל אם יש לפתח מזוזה, ואם אין לה ידליק בימין. והביא ראיה מהמרדכי".

וכתב הרמ"א (תרע"ז ס"ז) שכן המנהג.

בשל כך לא נקבע לבני העלייה שידליקו לכתחילה בחלון הפונה לרה"ר. רק לבעי עליה שאינם יכולים לקיים פרסום בדרך אחרת נקבע כך (ודוק: וכי אין בעל העלייה יכול לבקש רשות בעל הבית להדליק בחצר. אלא שאם כך יעשה לא יהיה ניכר שהתא המשפחתי של אנשי העלייה הדליק. והרי על המשפחה כיחידה אחת הוטלה החובה).

לכן לא נקבע לאנשי הבית שידליקו בחלון הפונה לרה"ר כדרך שעושים אנשי העלייה – ולכאורה הא עדיפא, כי פרסום כפול יש כאן, גם לבני הבית וגם לבני רה"ר – כי הבית כולו כיחידה אחת מקיים המצוות והוא הצריך פרסום.