קדושים תהיו (ב)[1] / אמציה אילני הי"ד
ב. איסור ייחוד
רמב"ם פרק כ"ב מהל' איסורי ביאה הלכה א'. וכן בשו"ע סימן כ"ב סעיף א' אסור להתייחד עם ערווה מן העריות בין זקנה בין ילדה שדבר זה גורם לגלות ערווה, חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נידה.
מקור לאיסור זה לומדת הגמרא בקידושין דף פ'.
אמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל: רמז לייחוד מן התורה מניין? שנאמר: "כי יסיתך אחיך בן אימך!" (דברים י"ג), וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית? אלא לומר לך בן מתייחד עם אימו. ואסור להתייחד עם כל העריות שבתורה (ביאור דרשה זו עיין בפנ"י למסכת קידושין ובערוך השולחן סימן כ"ב שהביא בשמו).
איסור ייחוד אם הוא מדאורייתא או מדרבנן מחלוקת ראשונים היא: רש"י – במס' שבת י"ג ד"ה מה – כתב דאסר לן ייחוד מן התורה מ"אחיך בן אמך". ואילו הרמב"ם שם הלכה ב' כתב – ואיסור ייחוד עריות מפי הקבלה, וז"ל המאירי בקידושין שם. ואע"פ שאין הייחוד בכלל מניין המצוות מכל מקום איסור תורה הוא קרוי. כמו שהביאוה דין אסמכתא מדכתיב "בן אמך" כדאיתא בגמרא. וכן במסכת ע"ז הקשו ייחוד עריות דאורייתא הוא. ור"ל איסור תורה מדרך רמז ואסמכתא.
ייחוד פנויה
ברמב"ם שם הלכה ג' ובשו"ע שם סעיף ב': כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה, ואע"פ שאינה ערווה בכלל ייחוד עריות היא (ואפילו בקטנה, ערוך השולחן כ"ב ג') המקור במסכת סנהדרין כ"א: ובמסכת עבודה זרה ל"ו: אמר רב יהודה באותה שעה (לאחר מעשה אמנון ותמר) גזר על הייחוד ועל הפנויה. ייחוד דאורייתא הוא. דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: רמז על לייחוד מן התורה, מניין – ''וכי יסתיך וכו''. אלא אימא גזרו על ייחוד פנויה. ערוך השולחן מביא שם שייחוד פנויה גם בקטנה (ראוי להדגיש שגזרת בי"ד של דוד הוא לפני הגזרה על פנויות שלא יטבלו. היום פנויה בחזקת נידה היא. וייחוד עמה אסור מדין ייחוד עם הערווה).
ייחוד מוגדר להיות עם ערווה במקום שיש אפשרות לבוא עליה בלא הכרעה מצד אנשים זרים. כל מצב המאפשר ביאה אסור להימצא בו. המקורות להלכה בנושא זה הם: רמב"ם פרק כ"ב מאיסורי ביאה ובשו"ע אה"ג סימן כ"ב. מן הבעיות שיש לדון עליהם בייחוד בן ובת הם: ישיבה בבית נעול, טיול בואדיות שוממים שאין מצויים בהם אנשים וכן הליכה בלילה ביישוב במקום שאין אנשים רגילים לעבור באותן שעות. בשו"ע סימן כ"ב בסעיף ה': לא תתייחד אישה עם אנשים הרבה, עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם וכן לא יתייחד איש אחד אפילו עם נשים הרבה. וברמ"א שם: ויש אומרים דאישה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים אם הוא בעיר. וכ"ז בעיר אבל בשדה או בלילה אפילו בעיר בעינן ג' אפילו בכשרים.
ייחוד בבית נעול
מחלוקת אם האיסור הוא דווקא בבית נעול או אפילו דלת סגורה בלא מנעול. הרשב"א בתשובה (אלף רכ"א) כתב: והגפת דלתות שאמרתי אין זה ייחוד עד שיהא הבית נעול במנעול. ור' עקיבא איגר בתשובה ק' כתב עליו: אבל באמת זהו ליתא כדמוכח מש"ס, דדווקא פתח פתוח לרשות ישראל הוא דאין בה משום ייחוד. דאיכא למידק מיניה – הא פתח סתום אפילו אינו נעול והוא נעול והוא פונה לרשות הרבים, או פתוח לחצר והוא עימה בייחוד בבית הווי ייחוד. ועיי"ש עוד.
בית נעול ויש לעוד אדם מפתח, עיין שו"ת דובב סימן ה' שבמקום שיש לבעל ובני ביתו מפתח הווי כסתום ואינו סגור ומותר לדעת הרשב"א. ועיין עוד בערוך השולחן כ"ב ו' ובאוצר הפוסקים.
איש אחד עם שתי נשים
עיין באוצר הפוסקים סימן כ' (כ"ה ט') שמביא דברי אמרי כהן בסימן כ"ו דף נ"ד טור ב'. שרוצה להתיר כשיש שני אנשים בפנויה שאם ילך האחד ויתייחד, השני ליכא אלא איסור דרבנן ולא חיישינן לספקו דהוי דרבנן ולהקל. ועוד היה מקום להתיר איש אחד עם שתי נשים למשכ' בחו"י דבכה"ג אינו אסור אלא מדרבנן ולפי זה הא דבעינן ג' בדרך או בלילה היינו דווקא באישה אחת דאסור עם ב' אנשים משום שאם ילך אחד או ישן ויישאר השני עימה יעברו על איסור ייחוד דאורייתא וכו'. אבל מסתפינא לסמוך על זה להלכה. כייוון שלא מצאתי סיעתא לזה מדברי הפוסקים שסתמו ולא חילקו בין ייחוד לייחוד. ובאוצר הפוסקים ס"ק ח' אות ב' י"א ייחוד עם פנויה נידה הוא רק מדרבנן כיוון שיש היתר לאיסורה ומחלוקת גדולה מובאת בזה שם.
ובאגרות משה אה"ע סין ס"א נשאל בעניין שכירת חדר ע"י שניים אצל אלמנה. כשהכניסות נפרדות ואין עוברים אצלה דרך חדרה ודן אם צריך שלושה כדי למנוע איסור ייחוד או לא. ובאיסור דאורייתא החמיר, כגון אשת איש ופנויה נידה אבל ממקום שטבלה ואינה נידה ואינה אשת איש יש מקום להתיר לב' אנשים ולא להצריך שלושה כיוון שהייחוד הוא מדרבנן ועיי"ש לפרטי הדברים.
עלייה במעלית
שערים המצוינים בהלכה קצוש"ע סימן קנ"ב סעיף ק"ו. ולעלות במעלית שיש שם אישה לבדה נראה דלפי מה שהבאנו בפרק הקודם דפתח סתום ואינו סגור אין איסור ייחוד. והנ' יכולים אחרים להיכנס בו בכל קומה וקומה ובמשך הזמן ששוהה בין קומה לקומה אין כאן שיעור ייחוד. דהיא כדי לצלות ביצה ולגומעה חיה. ולפי הירושלמי המובא בתוספות (סוטה ד') שיעור זה לאחר התרת הסינר ועיין באה"ע (קע"ב ס"ד) וכן פסק בשו"ת אמרי אש (אה"ע סימן ק"ז) דאיסור ייחוד הוא בכדי שיעור טומאה ועיין בט"ז (יו"ד סימן מ"ה) דהניסיון מעיד יותר מכל הסברות הבנויות על ראיות ואין עניין זה דומה למש"כ הש"ק (סימן נ"ק פ"ק מ"ח).
דכל מה שאמרו חז"ל שהוא טרפה ואינה חיה אפילו רואים שהיא חיה אפ"ה טרפה דזה שאני. והביאור בזה עיין בספר תבואות שור (סימן ל' סעיף ק"ח) וקיבלתי ממורי מהר"ש ענגיל ז"ל שכל שאלה ובעיה צריך מקודם לדונו מצד המציאות והטבע ואח"כ לדונו אם גם ההלכה מסכמה לזה. עכ"ל.
ובספר נועם חלק י"ג כתב הרב עובדיה הדאיה בתשובה בעניין הזה. בתחילה הסכים דאין לאסור במעלית משום ייחוד משום דטרידי, בין האיש בין האישה ולא מסר אדעתיהו לדבר אחר. ובפרט שהשיהוי בין קומה לקומה מועט וע"כ מיוחא דלא שכיחא, ובסתם כשבעלה בעיר אנו מתירים שמרתתא וכאן במעלית החשש שיופרעו גדול יותר. אך בסוף דבריו כתב שנודע לו על מקרה שוד ואונס במעליות ע"י שהעמידו האנסים המעליות וע"כ סיים וכתב שמי שירא וחרד לנפשו לא ייכנס למעלית עד שיהיה איתו איש אחר שלא ייכשל באיסור ייחוד. ובפרט בשעות הלילה קרוב לחצות שלא נמצאים רבים במעלית ויזדמן לפעמים איזו אישה יחידה יש כאן איסור ייחוד.
ג. הסתכלות והרהורים
במדבר י"ח, לט: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". במסכת ברכות י"ב דרשו מכאן: אחרי עיניכם, זהו הרהור עבירה. הראשונים מנו לאו זה במניין המצוות. הרמב"ם בספר המצוות לאו מ"ז כתב: הזהרנו שלא לתור אחרי לבבנו עד שנאמין הפך הדעות שחייבתנו התורה. אבל נקצר מחשבותינו ונשים להם גבול ונעמוד אצלו. והיא מצוות התורה ואזהרותיה. והוא אומרו: ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות וכו', ואחרי עיניכם זה זנות. כעניין שנאמר ויאמר שמשון לאביו: "אותה קח לי כי היא ישרה בעיני''. רוצה לומר המשך אחרי התאוות הגשמיות והתעסק במחשבה בהן. ע"כ. וכן בחינוך מצווה שפ"ז.
איסור נוסף נלמד מן הפסוק (דברים כ"ג) "ונשמרת מכל דבר רע" מכאן אמר כ' פנחס בן יאיר: "אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה" (ע"ז דף כ'). עיין אנציקלופדיה תלמודית ערך הרהורי עבירה (וב"ש אה"ע סימן כ"א סעיף ב')(הרמב"ן בספר המצוות תוספת י"א למצווה ל"ח כתב שאיסור זה נאמר במחנה כי מלבד האזהרות שבאו באלה העברות החמורות יוסיף לאו במחנה שנשמר מכל אלו העברות שלא תסתלק שכינה מישראל אשר שם כאשר אמר כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך). למדנו איסור הסתכלות והרהור בתורה. ובגמרא ברכות ס"א: תר' המרצה מעות לאישה מידו לידה כדי להסתכל אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבנו לא ינקה מדינה של גיהנום שנאמר: "יד ליד לא ינקה רעה'' (משלי י"א).
הרמב"ם פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה ב' כתב: "ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עימה או להקל ראש. ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביופייה אסור. ועיין בטור ובשו"ע אה"ע סימן כ"א א' וברמב"ם שם הלכות כ' – כ"א בדברים האסורים מפני שמביאים הרהור.
באגרות משה סימן נ"ו דן אם בהסתכלות באופנים שונים יש גם איסור קרבה. ובמסקנה כתב: הסתכלות ליכא איסור קרבה אלא איסור "ונשמרת" מצד איסור הרהור בין במתכוון ליהנות שאסור אף במקומות המגולין, בין במקומות שדרכן לכסות שאסור בכל אופן אף בלא מתכוון ליהנות. ואיסור קרבה הוא רק בנגיעה.
ללכת ברחובות
במקום שנשים הולכות במלבושי פריצות אי אפשר לאסור וצריך להשתדל בכל האפשר שלא להסתכל והעיקר להסיח דעתו מכל הרהור וכו'. שאי אפשר לאסור דבר שאין יכול לעמוד בו (אגרות משה שם).
להיות בים
אם צריך לרפואה וסובר שלא יבוא לידי הרהור מותר להיות שם אם אין מוצא מקום וזמן שאין נשים שם, ואם אינו בטוח צ"ע לדינא (אגרות משה שם).
הסתכלות וראיה
אם יש הבדל ביניהם. עיין בשדה חמד חלק ב' עמוד 73 ב' ועמוד 285 א'.
קול באישה ערווה
קול אסור מפני שמביא לידי הרהור. עיין באו"ח הלכות קריאת שמע סימן ע"ה ובמשנה ברורה שם. אם האיסור מדרבנן או מדאורייתא. עיין נשמת אדם כלל ד' סעיף א' דהוי מדרבנן. ביביע אומר ח"א הביא מחלוקת לדינא. וכתב שיש לסמוך על האומרים דהוי מדרבנן. אם יש הבדל בין קול זמר לקול דיבור (רשב"א ברכות כ"ד וקידושין ע' במאירי שם; ועיין בבאר היטב). ומגן אברהם ע"ה סק"ו כתב קול זמר אשת איש לעולם אסור אבל קול דיבורא שאני. ועיין באוצר הפוסקים (סימן כ"א פרק כ' אות ב' מסיק שקול באישה ערווה דווקא בשעת זמרה. וברדיו מתיר כשאינה נראית ואינו מכירה. וביביע אומר ח"א ס"ו כתב כשמכיר את האישה ששומע קול זמרתה יש איסור, ואם ראה צורתה בתמונה אין להקל בזה.
להיזהר מדברי עגבים ומשכ' לקרות בספרי עגבים והמחברן והמדפיסן אין להם חלק לעולם הבא (ערוך השולחן כ"ב י"ח).
ואלו הם דברי הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה:
"יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה. וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד..."