אדברה נא שלום בך - עיונים במזמור קכ"ב / הרב יהודה שביב

א. שיר המעלות לדוד, שמחתי באֹמרים לי בית ה' נלך.
ב. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים.
ג. ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו.
ד. ששם עלו שבטים שבטי י-ה, עדות לישראל להודות לשם ה'.
ה. כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד.
ו. שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך.
ז. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך.
ח. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך.
ט. למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך.

א. קשיים ביחוס המזמור לדוד

מזמורינו הוא הראשון בשירי המעלות המיוחס לדוד. "שיר המעלות לדוד". התבוננות במזמור מגלה שני קשיים ביחוסו לדוד. האחד: בזמנו של דוד עדיין מוקדם לדבר על "כסאות למשפט כסאות לבית דוד" היושבים בירושלים. אמנם אפשר להבין את הדברים כחזיון לעתיד חזיון זה מעוגן בהבטחה אלוקית שאת האמונה בוודאותה וקיומה מבטא דוד בשימוש בלשון עבר. כל כך ברור שיתקיים הדבר עד שניתן לכתוב עליו כתופעה שכבר היתה והווה. (ראה בפירוש המאירי). הסבר זה לא יקשר לקושי השני, והוא: פעמיים נזכר במזמורנו "בית ה'" בראשית המזמור ובסופו, והרי בית ה' נבנה רק אחר פטירתו של דוד, ונבואה מיוחדת נאמרה לו לדוד כי לא הוא יזכה לבנות הבית אלא בנו שימלוך אחריו. תאמר: אף פסוקים אלו נאמרו על דרך חזון עתיד, אפשר לומר זאת על סוף המזמור. אך בפסוק הראשון מדובר על אירוע ממשי קונקרטי. "שמחתי באֹמרים לי בית ה' נלך" כיצד יכולים לומר לו בית ה' נלך שעה שאותו בית טרם הוקם?

ב. התעוררות לבניית הבית?

ניתן היה לפרש אמירה שבראן כמכוונת לא למקדש בנוי, אלא הליכה לקראת בניית בית ה'. דוד כאומר: שכחתי שעה שראיתי כי מתעורר רצון בקרב העם לילך לבנות הבית מכאן לפסוק השני "עומדות היו רגלינו...". כשהתעוררו הכיסופים לבית אומר דוד ידעתי כי עומדותרגלינו על הסף ופנויה הדרך לבנות הבית.

בבניין ירושלים ובית המקדש, לא רק המעשים עצמם קובעים אלא עוד יותר הכיסופים והתשוקות "כי ירושלים אמנם תיבנה, כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחננו אבניה ועפרה" (הכוזרי מאמר ה', כז) ומקור הרעיון בכתוב, אף הוא בתהילים.

"כי אתה תקום תרחםציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו" (ק"ב י"ד-ט"ו)

אלא שבמקרא אין סימנים כי אכן היחיתה התעוררות בעם לבניית הבית, אדרבא מתוך הכתוב נשמעת כאילו גערה נסתרת על אדישות וחוסר עניין.

"כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן. בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל, הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל, אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל, לאמור: למה לא בניתם לי בית ארזים?" (שמ"ב ו', ו-ז)

משמע הוא לא ביקש, וכאילו ציפה כי יבקשו הם למצוא משכן קבע לשכינה לבל תהיה נעה ונדה באהל ובמשכן, משהגיעה העת ועדיין לא ביקשו חרה בם אף ה' והפיל מהם אלפיים במגפת דבר (ראה סוף שמ"ב). "כך כל אותם אוכלוסים שנפלו לא נפלו אלא על ידי שלאתבעו בניין בית המקדש" (מדרש שמואל סוףפרשה ל"א וראה ילק"ש שם).

ג. שירתם של עולי רגלים

אפשר לראות את המזמור כאחד המזמורים שנתחברו לעולי רגלים. דוד שראה ברוח קדשו מקדש עומד על תילו וסביבו ירושלים על חילה ואמנותיה והמון עם מכל שבטי ישראל עולה לחוג, אמר שירה, אם בשמו ואם בשמם של העולים. המזמור פותח בלשון יחיד, כדרך שפתח המזמור הקודם. אך מצב רוחו של העתיד לעלות שונה לגמרי. אם במזמור הקודם היה העולה מלא דאגה, ובחרדה נשא עיניו אל ההרים לראות מאין יבוא עזרו, הרי במזמורנו המחשבה על העליה ממלאת את ליבו שמחה, ומיד כשאומקים לו "בית ה' נלך,- שמחתי". הבדל זה קשור בהבדל נוסף. במזמור הקודם רק המזמר עתיד ללכת בדרך העולה ציון, שאר המשתתפים רק מאחלים לו שמירה והצלה. לעומת זאת במזמורנו תיאור של רבים "נלך", "עומדות היו רגלינו". הליכת רבים זאת מזכירה עלייה המונית עוד יותר "ששם עלו שבטים שבטי י-ה...".

בנקודה זאת טמון גם הקושי. עלייה בהמון ודאי נעשית בזמן שחובה ומצוה לעלות, היינו בזמן הרגל, מעתה מדוע זקוק המשורר לכך שיעוררוהו ללכת "בית ה' נלך"? ועוד זאת מדוע מציין הוא רק את שמחתו שלו, "שמחתי"? תאמר: על לשון עצמו הוא מדבר, והרי בפסוק ב' עובר הוא לדבר בלשון רבים "עומדות היו רגלינו", מעתה מדוע לא יאמר "שמחנו באֹמרים", והרי ירושלים היא "משוש כל הארץ" (מזמור מ"ח)[1]

רד"ק הבין כי דוד אמר המזמור כעתיד להיאמר ע"י בני גולה עתיזכרו בגעגועים בעליה לרגל. אף כאן יהיה קשה המעבר מלשון יחיד לרבים. אכן ניתן להסביר: על עובדות אפשר לדבר בלשון רבים "עומדות היו רגלינו", אך תחושות הן עניין ליחיד, רק הוא היודע כי שמח הוא, אך, מהיכן יודע הוא את שבלב חבריו.

בדברי חז"ל מצינו שפסוקי מזמורנו נאמרו ע"י מביאי ביכורים. "בדרך היו אומרים: "שמחתי באמרים לי בית ה' נלך", בירושלים היו אומרים: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים". (ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ב). זמן ביכורים אינו זמן שוה לכל ישראל והוא נע משבועות ועד סוכות (ביכורים פ"א, מ"ו). יחיד היה יכול לומר "שמחתי באומריםלי בית ה' נלך" כלומר הגיעה העת להעלות ביכורים לירושלים. את התהלוכה היו משתדלים לעדות ברוב עם ככל שאפשר ולכן היו מזמנים אנשים רבים לכך. ויחד "בית ה' נלך" ו"עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", ואז אפשר להזכיר את העליה ההמונית יותר בזמן הרגל "ששם עלו שבטים" עליית כל ישראל, "עדות לישראל להודות לשם ה'".

* * *

ד. שמחתו של דוד

אפשר וקשיים אלו, היינו: המעבר מלשון יחיד לרבים וחזרה ליחיד, והדגשת שמחתי ביחיד דוקא, הביאה את חכמינו להבין הכותרת כפשוטה שיר הנאמר ע"י דוד. אף ההמשך מוסבר כפשוטו דוד נתן שמחה בליבו בעת שאמרו לו בית ה' נלך. אך אימתי אמרו לו דבר כזה?

"אמר רבי יהושע בן לוי... אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם! שמעתי בני אדם שהיו אומרים: מתי ימות זקן זה ויבוא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל". (מכות י' ע"א)

מניסוח דברים כאן ניתן היה לשמוע כי אכן מתוך מגמה חיובית נאמרו הדברים, כל כך חפצים הם לראות בית המקדש על תילו, עד כי לצודך זה מקוים הם שימות דוד וימלוך שלמה העתיד לבנות הבית.

בתלמוד הירושלמי מפורט יותר

"אין דור שאין בו ליצנין כדורו של דוד, מה היו פרוצי הדור עושין? היו הולכין אצל חלונותיו של דוד, אומרין לו: דוד, דוד, אימתי יבנה בית המקדש? אימתי בית ה' נלך? והיה דוד אומר אע"פ שמתכוונים להכעיסני..." ("שקלים סוף פ"ב)

יש לך רעי עין לב יותר מאלה? הן ידעו כמה משתוקק היה דוד לבנות הבית כמה יגע כדי למצוא מקום לה'. ידעו כי אך דבר ה' מנע בעדו מלבצע את אשר עם ליבו. ועתה הם שעד עתהלא שמענום מבקשים על הבית, פונים אל דוד בהתחסדות צבועה ואמרים לו: אימתי יבנה בית המקדש? יתירה מזאת הם כאילו מטיחים בפניו כי הוא, בעצם היותו, מעכב בעד הבית. כאילו כבר עומדים הם על סף הבניה ורק הימצאותו מונעת את תחילת העבודה. לפי זה אף פסוק ב' "עומדות היו רגלינו" נאמר על ידם.

כך עולה מדברי הזוהר:

"...פתח ואמר שמחתי באמרים לי... – האי קרא אוקמוה, דדוד היה עם לביה למבני ביתא כד"א: - 'ויהי עם לבב דוד אבי לבנות בית לשם ה' וגו" ולבתר מה כתוב: 'רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך היוצא מחלציך...' וכל ישראל ידעין דא והוו אמרי אימתי ימות דוד ויקום שלמה בריה ויבנה ביתא. וכדין עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים וכדין ניסק ונקריב תמן קרבנין" (בראשית קפ"ג ע"ב)

(מקרא זה בארוהו שדוד היה עם לבבו לבנות הבית... וכל ישראל היו יודעים זאת והיו אומרים מתי ימות דוד ויקום שלמה בנו ויבנה הבית ואז עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים ואז נעלה ונקריב קרבנות).

אמנם מדברי הזוה"ק נראה כי "עומדות היו רגלינו" יהיה אחר שיבנה שלמה הבית, אך לאור כל המהלך לא רחוק מלהבין זאת כחלק מטענתם כלפי דוד: -כבר עומדים אנו בשערי ירושלים ורק בשלך מנועים אנו מלבנות הבית ומהקריב בו קרבנות.

מעתה המילה הראשונה שבגוף המזמור, - "שמחתי" מבטאת את כל גודל נפשו של דוד, אף שאמרו זאת בלעג באירוניה כמתכוונים להכאיב לו, בנקודה הרגישה ביותר לו עם זאת התעלה דוד ושמח בשל עצם רעיון בניית הבית.

למהלך זה מתבהרים היטב פסוקים ח-ט, בהם חוזר במזמור לשון יחיד. אם דוד מבקש שלום וטוב אין זה למען עצמו, הרי הוא לא יזכה לראות בית על תילו. כל משאלתו תפילתו היא רק למען האחרים "למען אחי ורעי" ולמען עצם הרעיון של בית ה' "למען בית ה' אלקינו".

מעתה גם ברורה הזכרת "בית דוד" במזמורנו. שהרי אימתי הובטח לו לדוד כי בית יעשה לו ה'. בשעה שבא אליו הנביא להודיעו כי לא הוא יבנה הבית אלא בנו אשר יצא ממעיו, אז גם הודיעו: "והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'" (שמ"ב ו, י"א). בית דוד זה, בסיסו - משפט. ביטוי לכך: המשאלה במזמור לשלמה "אלקים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך ידין עמך בצדק וענייך במשפט... ישפט עניי עם..."(תהילים ע"ב א-ד) "כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד" (מכאן אולי קריאתו של ירמיהו "בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט" (כ"א, י"ב))[2]

ה.השלום, יסוד הבית

עתה יתבארו פסוקי הסיום של המזמור, בהם חוזרת כמה וכמה פעמים התפלה והתקוה לשלום ולאחוה בירושלים. משאלת שלום זו באה למטרה כפולה: 1. "למען אחי ורעי" 2. "למען בית ה' אלוקינו".

מדוע באמת מנע ה' בעד דוד מלבנות הבית. שלמה בנו מסביר בבהירות בדברו אל חירם מלך צור.

"אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכל לבנות בית לשם ה' אלקיו מפני המלחמה אשר סבבהו עד תת ה' אתם תחת כפות רגלי. ועתה הניח ה' אלוקי לי מסביב[3] אין שטן ואין פגע רע" (מל"א ה' יז-יח).

בצורה עוד יותר חריפה הסביר דוד עצמו את העניין לבנו שלמה.

"ויאמר דוד לשלמה בנו, אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה' אלוקי, ויהי עלי דבר ה' לאמר: דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי, כי דמים שפכת ארצה לפני. הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלוה ושקט אתן על ישראל בימיו, הוא יבנה בית לשמי" (דבהי"א כ" ז-י).

דמים ומלחמות הם ניגוד גמור לחזון בית המקדש, לא רק מן הבחינה הפשוטה שמזבח ומקדש נועדו להאריך חיי אדם ומלחמות מקצרות חיים (דברי רשב"י במכילתא סוף יתרו). אלא שמלחמות מלמדות כי עדיין אין שלום ושלימות בעולם עדיין קיימים ניגודים ומחלוקות, ובית המקדש צריך לשמש תל שכל פיות פונים אליו, (ראה ברכות ל' ע"א) מגדלור אליו נשואות עיני כל.

מכאן להלכה כי הכחדת עמלק קודמת לבניין היבמ"ק (רמב"ם מלכים פ"א ה"ב) וודאי שעובר להקמת הבית צריכיםבני ישראל להתלכד ולהתאחד שיהיה השלום שרוי בתוכם אף זו סגולתה של ירושלים.

"כעיר שחוברה לה יחדיו"

- אמר ריב"ל: "עיר שעושה כל ישראל חברים"[4] (ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו.)

מכאן אולי גם הגעה שנתקבלה להלכה כי "ירושלים לא נתחלקה לשבטים" (יומא י"ב, רמב"ם פ"ז מהלכות בית הבחירה הי"ד).

"ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל"

הוא השלום הרמוז בשמה "ירו שלם"

* * *

בכוחה של מלחמה ללכד ולאחד עם. בעת בואצר ואויב מלכד העם את שורותיו וכל ההבדלים והניגודים מטשטשים ונמוגים. אך ליכוד ואיחוד זה תלוי בדבר הוא, עדיין אין כאן שלום ושלימות של ממש. איזהו שלום? הוא אותו המפורש במשנת רבי אליעזר

"לא נתחברו בית ישראל זה עם זה אלא בשלום שנאמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (פרשה רביעית)

מכאן פירוש מעמיק גם מפתיע בכתוב. מדוע אדברה שלום בך? - למען אחי ורעי. כדי שיתאפשר להם להתחבר חיבור שלאמת שאינו תלוי וקשור בצר מבחוץ, חיבור של שלום.

דוד שהשכיל לדעת עתה על מה באמת אדני הבית הטבעו, מבטא את הדבר במזמורנו. אם אכן עומדות רגלינו בשעריך ירושלים, אם אכן כבר עומדים על הסף וחפצים להתחיל לבנות, כי אז יש לבקש שלום ושלוה לעיר ליושביה ולכל שבטי ישראל. ועוד יש לבקש כי כי יחוברו הם והיו לאחד, חיבור של אמת חיבור של שלום. ומכאן הקריאה:

"שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך"

ו. בעינינו ראינו

האבע"ז בפירושו מביא דעת יש אומרים כי זה המזמור מכוון "על הבית השלישי".

אכן אנו ש"עומדות היו רגלינו" בשערי ירושלים לעת גאולה שלישית הטבנו לחוש את משמעות הכתוב:

"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו"

פסוק זה נתלבטו פרשנים בפירושו (ראה רש"י אבע"ז רד"ק ומאירי שהעלו אפשרויות שונות). ודרשו בו חכמים דרשות (ראה תענית ה.' על ירושלים שלמעלה המכוונת כנגד זו של מטה). דור אחרון זה שראה את העיר חצויה וזכה לראות מחדש באיחודה הבין אל נכון פשוטו של מקרא.

ירושלים הבנויה והנבנית הפכה - עם עמדנו בשעריה, ועם הישמע הקריאה בית ה' נלך - לעיר אחת שחוברה לה יחדיו.[5] ואנו כולנו עת עמדנו נפעמים בשערי העיר, או גם ליד הכותל המערבי או למעלה בקודש על ההר עצמו, העברנו נגד עיני רוחנו את עברה המפואר של העיר ויחד עם המשורר קראנו:

"ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל להודות לשם ה' כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד".

וכאילו אלינו - הכוספים האוהבית הנושקים אבני הכותך המצפים והשמחים לקריאה בית ה' נלך - מופנית הנחייתו של המשורר

"שאלו שלום ירושלים"

אם אכן חפצים אתם בבית ה', בקשו טוב בקשו שלום בקשו שלוה, כי עליהם יכון הבית.

ויבוא היום ויבנה הבית ושוב תישמע הקריאה "בית ה' נלך"

"כי יש יום קראו נצרים בהר אפרים, קומו ונעלה ציון אל ה' אלוקינו" (ירמיהו ל"א, ה').



[1] כיון שהוזכר הביטוי מתהילים מ"ח ראוי להתבונן בכל אותו המזמור שאף הוא עוסק בירושלים, ולראות עד כמה יש בו פרטים החופפים את מזמורנו.

כאן על חיל וארמונות של ירושלים (ז) ואף שם "שיתו לבכם לחילהפסגו ארמנותיה" (י) וכאילו שם ביטוי להתגשמות המשאלה שבכאן "יהי שלום בחילך"כאן שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" (א) שם- "משוש כל הארץ" (ג) "ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה" (יב). כאן על המשפט שבה "כסאות למשפט" (ה) ושם - "למען משפטיך" (יב). במזמור שם הרבה פסוקי שבח והודיה לה' כאן רק בקצרה "להודות לשם ה'" (ד) וזה לעומת "כשמך אלקים כן תהלתך" (יא).

המיוחד בזאת העיר ובעיקר בהיכלה, - התגלות חסדו "כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות בעיר אלקינו..." (ט) "ע"י התבוננות בעיר חילה וארמנותיה יודעים "כי זה אלקים אלקינו עולם ועד" בחינת החסד הנצחי "לעולם ועד" (מזמור ק', ה') הוא הבחינה שבשם "זה שמי לעולם" (שמות ג', ט"ו) ועל כן היא משוש כל הארץ, כי בעת התגלות החסד ימלא הכל שחוק ושמחה. במזמור שם רואים במוחש בעליל כי העיר וההיכל בנויים, במזמורנו הכל עדיין בחינת חזון ולכן רק החוזה - דוד, הוא השמח.

[2] אצל הנביא הושע אין הדרישה מוגבלת דוקא לבית דוד "ובעת המלך האזינו כי לכם המשפט" (ה', א').

[3] אף דוד לא העלה את רעיון הבית רק אחר ש"ה' הניח לו מסביב מכל אויביו" (שמ"ב ז'). אך טעות היתה בידו והכתוב מדגיש כי לאחר שמסר לו נתן "את דבר ה' כי לא הוא יבנה הבית" ותגובת דוד, מיד "ויהי דוד אחרי כן ויך דוד את פלישתים ויכניעם" (שם פרק ח') ועוד הכה את מואב ואת מלך צובא ואת ארם דמשק" (שם).

[4] אמנם שם הכונה שנוהגים בהם כחברים לעניין הקפדה בטהרות. זה עצמו מלמד כי בירושלים בעת אסיפת כל העם היו במלות מחיצות בין חברים לעמי הארצות.

[5] מעין זה המאורע אפשר ועבר על דוד גם בזמנו ירושלים כחצויה ושנים רבות קיימת מובלעת יבוסית בירושלים והיא וצנינים בעיני דוד (ראה שמ"ב, ה') כל הארץ תחת ידו ורק בלב הארץ במקום המקודש אינו יכול לבוא. ושמה פסוק זה מכוון ליום בו זכה דוד והוכו היבוסים וירושלים הבנויה היתה לעיר שחוברה לה יחדו.