"בסוגיית מקודשת לי לאחר שלושים יום" / משה פולק

במשנה בקידושין נח מצינו:

"...וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום אחר וקידשה בתוך שלושים יום מקודשת לשני... מעכשיו ולאחר שלושים יום ובא אחר וקידשה בוך שלושים יום מקודשת ואינה מקודשת..."

בגמרא נט ד"ה מקודשת לשני מצינו:

"אמר רב מקודשת לשני לעולם 1) ושמואל אמר מקודשת לשני עד ל' יום ולאחר ל' יום פקעי קדושת השני וגמרי קדושת ראשון יתיב רב חסדא וקא קשיא קדושי שני במה פקעי? אמר ליה רב יוסף מר ארישא מתני לה וקשיא ליה רב יהודה אסיפא מתי ליה ולא קשיא ליה.

מעכשיו ולאחר שלושים יום וכו'- אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם ושמואל אמר מקודשת ואינה מקודשת אלא עד ל' יום - לאחר ל' יום פקעי קדושי השני וגמרי קדושי ראשון. לרב מספקא ליה אי תנאה הואי אי חזרה הואי 2) לשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי".

עיין רש"י ד"ה 1) ושמואל אמר - "אינה בספיקא אלא עד שלושים יום שמא ימות הראשון ולא יגמרו הקידושים ונמצאו קדושי שמי חיילי למפרע".

עיין רש"י ד|ה 2) לשמואל פשיטא - הלכך כל ל' יום הוי קידושין תלויין שמא יחזור בו - מל' ואילך גמרו".

א. וקשה למה בהתחלה כאשר העמדנו את מחלוקתם של רב ושמואל במקרה הראשון שאותו הזכרנו החשש הוא "שמא ימות" ואילו כאשר העמדנו את מחלוקתם במקרה השני החשש הופך להיות "שמא יחזור בו"? אם ע"י חזרה ניתן לבטל מה שנעשה, ע"י מיתה לא כ"ש!

ברי"ף כ"ד. באלפס (סוף העמוד) ד"ה מקודשת לעולם (וכאן ברור שהכוונה היא למקרה הראשון שהזכרנו - מזה שבד"ה הבא - הוא מעמיד אותה מחלוקת) מצינו דלהלן:

"אמר רב מקודשת לעולם, ושמואל אמר מקודשת לשני עד ל' יום, לאחר ל' יום פקעי קדושי השני וגמרי קדושי ראשון והלכתא כרב".

הר"ן על אתר ד"ה לאחר ל' פקעי קדושי שני מעיר את השאלה המתבקשת וז"ל:

"בגמרא פרכינן עלה קדושי שני במה יתפקעו ומהדרינן דאסיפא מתנינן לה... ואעפ"כ הביאה הרב אלפס ארישא לאשמעינן דמאי דתנן מקודשת לשני לעולם"

קושיית הר"ן היא ברורה, למעשה הרבה יותר מתשובתו. השאלה היא כך: אם הגמרא דחתה מכל וכל העמדת מחלוקתם של רב ושמואל על המקרה הראשון שהזכרנו - למה הרי"ף בכל זאת התעקש יותר מהגמרא.

תשובתו היא: בכדי להבהירנו שזה שכתוב במשנה מקודשת לשני- הכוונה היא מקודשת לעולם.

ב. התרוץ הזה קשה מכמה סיבות:

1. אם זאת הייתה כוונת הרי"ף היו דרכים קצרות ישירות ויעילות יותר.

2. אם הגמרא דחתה העמדת המחלוקת עם כל הסכנות העומדות הכרוכות בכך (של הרי"ף) למה הרי"ף היה צריך להתעקש יותר.

כנראה שהסכנה היא לא כ"כ גדולה. למעשה, הייתי לומד מהמקרה הראשון שמוזכר במשנה ששם הכוונה היא ברורה, ואם לא שנתה את לשונה כנראה שקיים אותו דין.

בעקבות הקשיים האלו נדמה לי שנדחק מאוד לקבל נימוקו של הר"ן והדרא קושיא לדוכתיה. למה הרי"ף התעקש לאחר שהגמרא הורידה את ההצעה מעל סדר היום.

א"כ עומדים לפנינו שני קשיים מרש"י ומהרי"ף;

אלא שניתן ליישב:

אם מעיינים היטב ברש"י הראשון שהזכרנו רואים שתי מילות מפתח:

א. אינה בספיקא.

ב. ונמצאו קדושי שני חיילי למפרע.

אם מבינים "שבמקודשת לאחר ל'"(דהיינו המקרה הראשון) חלות הקידושין היא לגמרי ביום השלושים אזי קשה להבין איזה ספק יש כאן, הרי היא מקודשת לשני לגמרי.

יתר על כן מה פשר הדבר "חיילי למפרע" הרי באותו רגע השהוא ביצע את מעשה הקידושין שלו לא הייתה שום תפיסה מצד ראשון.

אלא על כורחנו להגיד שכבר בשלב מוקדם זה- רש"י הבין בשמואל כהבנת רב משרשיא ברב יוחנן (עיין ס.) דהייננו שהתפיסה של הראשון הייתה תפיסה בשלבים - שהחלות היתה חלות בשלבים. ומילא מבינים שכאשר אישות מתחילה לפעול ולקבוע עובדות אפילו בצורה חלקית, לא ניתן לעקרו בלי גט.

(עיין תוס' ר"י הזקן על אתר בפירושו המוצע - שהוא מבין שגם כאשר מדבר בתנאי וכשמעמידים מחלוקת רב ושמואל על הסיפא- אע"פ שלא נגמרה חלותם לא ניתן לחזור בהם).

כנראה שרש"י הבין בשמואל בפירושו עליו בהא של הגמרא בדיוק כמו שהבין תוס' רי הזקן בשמואל לפי מסקנת הגמרא. ממילא רש"י נוקט בלשון "שמא ימות" כי רק ע"י כל או ע"י גט ניתן לבטל חלות קידושין אפילו חלות חלקית.

אבל כאשר מדובר על תנאי, ברש"י השני שהזכרנו, שם הרי לא היתה שום חלות וממילא הוא יכול לחזור בו בלי להזדקק לבטול פורמלי ע"י גט או מיתה.

ובעזרת היסוד הזה, דהיינו: שקידושין שחלו בצורה חלקית לא ניתן לבטל בלי בטול פורמלי הלכתי נוכל לפתור את הקושי שמצאנו ברי"ף.

מה שאלנו על הרי"ף? למה הרי"ף העמיד את המחלוקת של רב ושמואל על הרישא לאחר שהגמרא דחתה את זה?

אלא י"ל שהגמרא הקשתה על זה לפני שידעה מדינו של ר' יוחנן, וחשבה שאין מצב כזה של קידושין חלקיים ולמעשה צריכים שאפילו אחרי שהגמרא מחדשת דינו - הוא נשאר בגדר חידוש גדול שקשה לעכלו.

וממילא היה קשה לגמרא "קדושי שני במאי פקעי לה" - אבל לאחר שיודעים דינו של ר' יוחנן אז ניתן לחזור ולהבין דינו של שמואל על המקרה הראשון לאורו.

אבל אז עדיין נשאר קשה קושיית הגמרא "קדושי שני במה פקעי ליה" - באמת נניח שיש קידושים חלקיים - אבל איפה מצאנו שהקידושין החלקיים של הראשון דוחים הקידושין החלקיים של השני- אם הם אמנם קיימים כפי שמסתבר.

את זה ניתן להבין אם מתבוננים שוב בתוס' רי הזקן על אתר בפירושו של האורימתא השני "דה"ק לה קדושי נתחלי מהאידנא מיגמר לא מגמר עד לאחר ל' יום" והם עוקרים את השניים.

היסוד שיוצא הוא א"כ לא רק שקידושין חלקיים חלעם בצורה כזאת שא"א לעוקרם בלי ביטול פורמלי אלא שיש בכוחם לבטל או לא לתת לחול לכתחילה, לקידושין אחרים שמנסים לחול במשך חלותם של הראשונים. כמובן שר' יוחנן דוחה את החלק השני של היסוד אבל כנראה שהרי"ף הבין כך את הה"א של הגמרא וממילא מבינים למה הוא התעקש יותר מהגמרא עצמה, והעמידה מחלוקתם של רב ושמואל גם של המקרה הראשון.