"קדושים תהיו" (א)[1] / אמציה אילני הי"ד

באביב תשל"ג שוחח אמציה הי"ד במסגרת "חבורה" על הנושא דלהלן. הדברים נערכו מתוך רשימות, ומראי מקומות מסודרים לפי נושאים שנמצאו במחברתו של אמציה הי"ד.

עיון בפסוקי התורה, בגמרא, ברמב"ם ובראשונים מראה שישנה מגמה ברורה בהלכה לגדור את האדם ממתן פורקן ליצרים הטבעיים שלו ומהתנהגות חופשית עם נשים. אנחנו גדלנו בחברה מעורבת של בנים ובנות והשלכות רבות יש לכך. עלינו לבדוק את דרכינו האם אנו נוהגים כפי שצריך לנהוג מבחינת ההלכה. אין בדעתי להביא במסגרת זו את כל ההרחקות המובאות בהלכה. אבל רצוי שנדע ונקיים את ההלכות הבסיסיות. אנו נמצאים בישיבה כבר כמה חודשים טובים וחשוב שסתירות פנימיות ותסכולים שונים לא יפריעו לנו ללמוד ולהתקדם. נרגיש שחודשים אלו בישיבה דורשים שינוי. כשנבין היטב את המגמה הכללית של ההלכה בגדרים אלו של הגבלת היצר אפשר יהיה בקלות רבה יותר לקבל את פרטי ההלכות.

על הפסוק "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'" (ויקרא י"ט, ב'). כתב רש"י: "הוו פרושים מן העריות ומן העברה שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". והרמב"ן שם חלק עליו וכתה שמצווה זו לא באה לחזק את הלאווין של עריות אלא להוסיף עליהם שאל יהא האדם נבל ברשות התורה. אלא יקדש עצמו ויפרוש מן המותרות. בפרשת אחרי מות אנו לומדים על איסורי ביאה בעריות שהם קרובי משפחה ונדה. בטעמי איסורי הקרובים (י"ח, ו'): "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה", כתב הרמבן שלא התירה התורה קירבה זולתי לקיום המין ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו אותו תאסור התורה. וכן באיסור נדה: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרבו וגו'" (פס' י"ט). האריך הרמבן להסביר שטובתו ובריאותו של הולד דורשת הרחקה מן האשה בזמן הנדות.

אל איסורי עריות אלו נלווים איסורי הרחקה. נביא פה בקיצור האפשרי את המקורות וכן הלכות מועטת המוכיחות על הכיוון הכללי של שאר האיסורים ניתן לחלק את איסורי הרחקה לשלושה חלקים: א. נגיעה. ב. יחוד. ג. הסתכלות והרהור.

א. איסור קירבה, נגיעה

בפרשת אחרי מות (פרק י"ח) נאמר "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה" ובהמשך "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה" (פסוק י"ט). בתורת כהנים דרשו על הפסוק האחרון: אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב ת"ל לא תקרב אין לי אלא נדה בבל תקרב ובבל תגלה מנין לכל העריות בל תקרב בל תגו ת"ל לא תקרבו לגלות (פס' ו'). הרמב"ם בסהמ"צ מצוה שנ"ג למד מדרשה זו לאו חדש של לא תקרב. וז"ל: הזהיר מהקרב אל העריות ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונשיקה והדומה להם מן הפעולות הזרות והוא אומרו באזהרה מזה. "איש איש אל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה". וכבר נכפלה האזהרה באיסור אלו הדמיונות ואמר לבלתי עשות מחוקות התועבות", (פס' ל'). וכן ביד החזקה בהלכות איסורי ביאה פרק א הלכה א כל הבא על ערווה מן העריות דרך אברים או שחיבק ונישק דרך תאה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר: "לבלתי עשות מחוקות התועבה וגו'" ונאמר "לא תקרבו לגלות ערווה". כלומר לא תקרבו לדברים המביאים לגילוי ערווה. העושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות.

לדעת הרמב"ם הקרב אל אחת מכל העריות אע"פ שלא בעל עבר על שני לאווין: האחד נלמד מ"לא לעשות כחוקות בתועבות" והאחד מ"לא תקרבו". בקירבה החיוב הוא לאו בלבד ובביאה כרת. וכן דרשו בתורת כהנים בפסוק כט' ונכרתו הנפשות העושות מה ת"ל לפי שנאמר לא תקרבו, יכול יהיו חייבים כרת על הקירבה, ת"ל העושות ולא הקרבות.

הרמב"ן בסהמ"צ על הרמב"ם וכתב שם כפי העיון בתלמוד: אין הדבר כך שיהיה בקירבה שאין בה גילוי ערווה, כגון חיבוק ונישוק לאו ומלקות, ולדעתו איסור קרבה הוא מדרבנן. ראית הרמב"ן ממסכת שבת דף י"ג. שאלו שם בנדה אם מותר שישכב בעלה עמה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו והיו מהם מי שאסר והעלו ופליגא דר' פדת. דאמר ר' פדת לא אסרה תורה אלא קרבה של גילוי עריות שנאמר "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו" לגלות ערווה. הנה אין לא תקרבו לדרוש להם לאו בפני עצמו כבריתא השנויה בספרא אבל ידרשוהו בקירבה של גילוי ערווה בלבד. וגם החולקים על ר' פדת לדעת הרמבן סוברים שהאיסור הוא מדרבנן או יהיה מן התורה דכל דמתהני מאיסורה איסור כעניין בחצי שיעור. הרמב"ן מסכם שאין עיקר מדרש בלאו הזה אלא קרא אסמכא בעלמא (משום חשש ביאה). גם לשון קירבה מוכיח הרמב"ן שהכוונה לביאה. הרמב"ן מוכיח שטתו מתנא רבי אליהו פרק ט"ו המופיע במסכת שבת שם: מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפילין ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואמרה להם: כתיב בתורה "כי הוא חייך ואורך ימיך", בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר. ואמרתי לה: בתי ליבונך (שבעת ימי נקיים) מה הוא אצלך? אכל עימי ושתה עימי ולא עלתה על דעתו דבר אחר. ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב".

ומלשון משוא פנים לתורה מבין הרמב"ן שהאיסור הוא דרבנן שאם היה האיסור דורייתא היה אומר ברוך המקום שהרגו, שעבר על דברי תורה. ואותו תלמיד עבר על גזרת דבריהם ונענש שכן הפורץ גדר ישכנו נחש. באבות דרבי נתן פ"ב למדנו: "ואיזהו סייג שעתה תורה לדבריה, הרי הוא אומר "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" – יכול יחבקנה וינשקה וידבר עימה דברים בטלים, ת"ל לא תקרב וכו'". (הרמב"ן מוכיח מכאן שאיסור חיבוק ונישק מדרבנן שהרי מדבר דברים בטלים עם אשתו נדה, לא לוקה מן התורה ובאבות דר"נ נזכר דיבור עם חיבוק ונישוק).

במדרש רבה שמות פרק ט"ז: וכן האשה נקראת גפן, שנאמר: "אשתך כגפן פוריה" (תהילים קכ"ח). אמר הקב"ה אל תאמר הועיל ואסור לי להשתמש באשה הריני תופסה ואין לי עוון או שאני מגפפה ואין לי עוון, אני נושקה ואין לי עוון אמר הקב"ה: כשם שאם נדר שלא לשתות יין אסור לו לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר. (לכאורה ראיה לרמבם שגם הסייג לאיסור הוא איסור מהתורה שהרי לנזיר גם ענבים אסורים מהתורה). ועיין בחינוך קפ"ח שמנה המצוה כדעת הרמב"ם והביא השגת הרמב"ן.

האם האיסור בקרבת נגיעה הוא כשעושה דרך חיבה או איסור מצד עצמו?

בית יוסף סימן קצה הביא דעת הרמבן בתשובה קכ"ז (תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן): שאסור לרופא לשמש דופן אשתו נדה ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו של הרמבן דשרי משום פיקוח נפש. אלא מוסיף הבית יוסף דאיכא למימר שהרמב"ן לטעמיה אזל דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן אבל להרמב"ם דנגיעת ערווה אסורה מהתורה היא אע"פ שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזריהו דגילוי עריות וצ"ע. ע"כ לשון בית יוסף. וכתב הנודע ביהודה על דברים אלו: א"כ סובר הב"י דלדעת הרמבם הנגיעה מצד עצמה היא איסור דאורייתא א"כ אין חילוק בין הוא צורך טבילה או לא שהרי אין טעם הנגיעה משום שמאיבוא עליה אלא הנגיעה מצד עצמה קריבה מקרי. והיא בכלל לא תקרבו. ואמנם הש"ך בסימן קצ"ה ס"ק כ' שדי נרגא בדברי הב"י: דגם להרמב"ם ליתא איסור תורה אלא כשעושה דרך חבה ביאה ותאווה ע"ש. וכבר פשט המנהג כדבריו וא"כ נגיעת אשתו נדה כשאינה דרך נידה אינו אלא מדרבנן וא"כ הטעם שמא יבוא לידי הרגל דבר כדרך שאסרו שאר ההרחקות עכ"ל הנודע ביהודה.

אם איסור קרבה גם לא של חיבה דווקא באשתו נדה או בכל עריות עיין ברמבן פי"ד מאיסורי ביאה הלכה י"ט, שכתב מפני הרגל עברה לכאורה דין מיוחד באשתו נידה, עיין בית שמואל אהע"ז שיש לאסור בכל עניין ובשדה חמד מערכת חתן וכלה אות יב הביא שיטות הדנות בכך וכתב לאסור אפילו נגיעה בעלמא.

אך באגרות משה סימן אהע"ז סימן י"ד (חלק שני) מבאר דברי הב"י הנ"ל ומסיק דווקא באשתו נדה אסרו כל מגע של קירבה מפני שלבו גס בה אבל בסתם ערווה דווקא דרך חיבה אסור אפילו לדעת הרמבם והוכיח כן מדברי הש"ך.

הש"ך ביו"ד קנ"ז כתב לגבי עריות שאף הרמבם לא קאמש אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה שהרי מינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מנשקים לבנותיהם ולאחיותיהם. ולגבי אשתו נדה כתב בסימן קצה שאסורה במקום שאין סכנה אפילו נגיעה לשם ריפוי. ובמקרה זה בודאי לא הוי נגיעה לשם חיבה.

לפ"ז כתב שם באגרות משה שלא לחוש ללכת בסאבאווי ובאוטובוסים שבעת עבודה שדחוקים ודחופים אנשים ונשים אף שלא יכול להיזהר מנגיעה ודחיפה בנשים. דהנגיעה בלא מתכוון, מחמת שאי אפשר להיזהר, אין זו דרך תאווה וחיבה. ועיין אוצר הפוסקים סימן ס"ק פרק ג'.

בתשובות ריב"ש סימן תכ"ה היבא דברי רמבן שבטלו טביל פנויות בדורות האחרונים, משום דהוי חומרא דאתי לידי כולא. שיבואו בה לידי מכשול להקל באיסור דרבנן. עיין שו"ע יוד קפג בבאר היטב שהביא דברי ריב"ש ומהר"י מינץ.

לפ"ז כל הפנויות הן בחזקת נידות ויש עליהן דין ערווה דאורייתא. הבא על נידה חייב כרת (סהמ"צ שמ"ו) וחלים עליהם איסורי קרבה כבכל העריות וע"כ כל מגע של חיבה בפנויה יש בו איסור. מכאן נבוא לשאלת הריקודים המעורבים של בנים ובנות. כמו"כ נתינת יד לאשה האם הם אסורים או מותרים.

נתינת יד - בשדה חמד חלק ה', מערכת ו', כלל ז', עמ' 272 הביא דעת הב"ש הנל שיש לאסור מגע בכל מקרה ולפ"ז מחמיר מאוד במה שנהגו הנשים לנשק ידי הגדולים. ומנהג רע ומר הוא. וכתב דאם על נישוק היד יש קפידא ק"ו בתקיעת כף יד אל יד, דרך חיבה ורעות. ולזה לא יועיל אפילו אם יעטוף ידיו בבתי ידיים. וכבר ידוע מה שכתבו חז"ל יד ליד לא ינקה זה המרצה מעות מידו ליד אשה. ובאגרות משה אהע"ז סוף סימן נ"ו כתב ובדבר שראית שיש מקילין אף מיראי ה' ליתן יד לאשה כשהיא מושיטה אולי סוברים דאין זה דרך חיבה ותאווה. אבל למעשה קשה לסמוך על זה.

בעניין ריקודים מעורבים. בבאור הלכה סימן של"ט הביא תשובה בה נכתב בחריפות רבה נגד הריקודים המעורבים. וכתב שם ולדעת הרמבם וכמה פוסקים ראשונים ואחרונים הנוגע בהם לשם חיבה וקרוב בשר עובר על לאו ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ואפילו קרובה בעלמא אסור. והמחבקנה והמנשקה לשםט הביא תשובה בה נכתב בחריפות רבה נגד הריקודים המעורבים וכתב שם ולדעת הרמבם וכמה פוסקים ראשונים ואחרונים הנוגע בהם לשם חיבה וקרוב בשר עובר על לאו ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ואפילו קרובה בעלמא אסור והמחבקנה והמנשקה לשם תאווה היה לוקה (בימים קדמונים) כמש'כ הרמב"ם בכ"ב מאיסורי ביאה וסמ"ג מצווה שנ"ג ואפילו לרמב"ן הרי היא אסורה עליו מ"מ מדרבנן וכו' ולעניין איסור ערוות נידה אין חילוק בין נשואה לפנויה כלל וכו'. כללו של דבר אין לך גדר ערווה גדול מזה לבטל המחולות והריקודים של אנשים ונשים יחד בין נשואות בין פנויות (וסיים שם בהביאו תקנה שתקנו בבקהילות שונות שלא יחללו הבחורים עם הבתולות אפילו בחתונות אלא הבתולות יחוללו בפני עצמן והבחורים בפני עצמם).

בשדי חמד מערכת הה"א חלק ב' עמוד 43א' כתב מראות נגעים אשר עינינו רואות וכלות כי בעוונותינו מנהג הרע הזה לרקוד בחורים עם בתולות הולך ומתפשט, יד ליד לא ינקה מדינה של גיהנום ושטן מרקד ביניהם רחל, וכן בחלק ה' עמוד 272 כתב בחריפות רבה לאסור. מה עוד שהיום אפילו פנויות נידות הם כי בזמן הזה אין מניחים אותם לטבול. וכשם בנגיעה שהיא דרך חיבה חיבוק יד ליד רחל. ובהערות בסוף ספר עזרת כהן הביא הרצ"י קוק את השל"ה בעניין זה וסיים בדברי הכל בו בשם מהר"ם מרוטנברג שהטילו חרם שלא יהיו אנשים ונשים במחול.

ובערוך השולחן אעה"ז סימן כ"ב סעיף ג' כתב שבפסוק בתהילים נאמר "בחורים וגם בתולות" ולא בחורים עם בתולות. וכן בסוף שופטים (כ"א, כ') כתיב: "ויצאו את בני בנימין לאמור לכו וארבתם בכרמים וראיתם והנה אם יצאו בנותשלו לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם וגו'". ולמה לא ציווה אןתם שילכו במחולות אלא דזהו איסור גמור הוא. (בפסוקים מדובר לפני התקנה על בתולות שלא יטבלו, וא"כ כאן אוסר אפילו לא במקום שאין איסור ערווה והסיבה דומה לאיסור ייחוד עיין להלן בנושא זה).

מרן הרב קוק זצ"ל בספרו עזרת כהן בתשובה לאנשי פלוגת ההכרשה של תנועת תורה ועבודה בפרשבורג כותב בחומרה רבה נגד הריקודים וז"ל: על דבר הריקודים הם מלהזכיר פריצת גדרי תוה"ק ודרכי הצניעות והטהרה שהם מוחזקים בין שלומי אמוני ישראל מעולם. וחלילה לחקות את פורקי עול התורה ויראת שמיים ולהיכשל אפילו בשמצא דשמצאדאביזרא האסורה ומגונה. הרגש החברותי, וכבוד בנות ישראל מתחזק ומתפאר הוא דווקא עם ידום חיי הקודש וכו'. והייתם קדושים, ותזכו לעלות על אדמת הקודש ולבנותה ולהבנות בתוכה בקדושת ישראל האמיתית עפ"י התורה והמצווה.

בריקודים מחוץ לדין קירבה עובר גם על ונשמרת מכל דבר רע (ערוך השולחן כ"ב י"ח אגרות משה).



[1] חלק ב' התפרסם ב"עלון שבות" שנה ו' גליון ב'.