ראשית חכמה - יראת ה' (תהילים קי"א) / משה טל הי"ד

אמר רבי יוחנן משום ר' אלעזר: אין לו לקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד! שנא "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה" – וגומ' וכתיב "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה". שכן בלשון יוני קורין לאחת – הן והן יראת ה' – יחידה היא הוראה בעולם. (רש"י) (שבת ל"א). "אמר רבה בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפו'ר, ציפית לישועה, פלפת בחכמה"? ואפ"ה אי יראת ה' היא אוצרו אין. אי לא - לא! משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעליה. הלך והעלה לו, א"ל עירבת לי קב חומטין? וארץ מלחמה המשמרת את הפירות מהתליע) א-ל לאו, א-ל מוטב אם לא העלית (שבת ל"א).

"ראשית חכמה - יראת ה'" מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חוכמה תשובה ומעשים טובים (ברכות י"ז).

יראת ה' היא התכלית לחכמה. והמעשים הבסים לחכמה. כמו שאומרת המשנה באבות (פ"ג מ"ט) "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חוכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקימת, וכל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת".

רש"י ממשיל אדם המחכים בתורה ללא בסיס של מעשים לאדם שהלך לו אצל חנוני. אמר לו תן לי רביעית יין אמר לו: הבא לי כלי, ופתח לו חיקו, אמר לו תן לי שמינית שמן. אמר לו הבא כלי. ופתח לו המשפלת אמר לו: בן אפלה, כלום אין בידך ואתה מבקש ליטול יין ושמן. והמהר"ל מדגיש ביתר חריפות את חשיבות ההכנה ל"חכמה"

משנה י"ז בפרק ג' אומרת: "הוא היה אומר, כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים והרוח בא, ועוקרתו והופכתו על פניו... אבל כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו".

מסביר המהר"ל: "כי יש לך לדעת, כי האדם בחכמתו הוא נכנס במדרגה העליונה, וכאשר האדם מצד עצמו דהיינו מצד המעשים אין ראוי לה, דהיינו כאשר מעשיו מועטים ואין ראוי לו אותה מדרגה עליונה שנכנס בה, וכל אשר יש לו מדרגה יותר מן הראוי אליו, הוא כמו אילן שיש לו שורש קטן וענפיו מרובים. והנה יש לו דבר ותאינו ראוי לו. ומפני זה האילן נוטה אל נפילה. וכאשר יבוא אליו רוח מעט הופכתו על פניו. כך כאשר יש לאדם חכמה יותר מן מעשיו נכנם במדרגה אשר אין ראוי לו, ובשביל כך התורה הותירה אשר יש לו לפי ערך מעשיו היא אליו סם המות! כמו שאמרו (יומא עב:) זכה, התורה אליו סם החיים, לא זכה, התורה אליו סם המות כי צריך שתהיה התורה ראויה אליו".

נמצא שלצורך קיום עיקר החכמה יש צורך בבסיס רחב של מעשים שהחכמה שאינה מתגלה במעשיו לא רק שאינה מתקיימת בידו אלא "היא אליו סם המות".

מהדברים הנ"ל נלמד שעיקר לימוד התורה חייב להיות הלכה למעשה. כמו שמדריך הרמב"ם (פ"א ת"ת הי"ב) שבתחילה האדם חייב להקדיש שליש לתושב"ע ורק אחר שידע מספיק יקדיש רוב זמנו לגמרא (ועוד יבואר).

לשון תורה - הוראה, וכמו שאומר המהר"ל באבות "ועיקר לימוד התורה היא הלכה". מכאן שלימוד התורה צריך בסיס רחב של מעשים, ותכלית - מעשים, לימוד התורה חייב להיות לשמה ע"מ לקיים מצוות הבורא, לאהוב אותו, ולהתדבק בדרכיו, ולא ח"ו לימוד כשאר חכמות, שעל כך אמרו חז"ל: "על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עזבם את תורתי". דבר זה נשאל לנביאים על מה אבדה הארץ, שישראל היו עוסקים בתורה. ומצינו שכל זמן שהיו עוסקים בתורה, ויתר הקב"ה על עוונותיהם ולכן לא ידעו על אבדם, והקב"ה בוחן לבבות ידע, כי אע"פ שהיו עוסקים בתורה לא היו עוסקים לשם לימוד התורה אלא כמו שלומדים שאר החכמות (משנה ברורה סימן מ"ז, והמהר"ל האריך על כך בהקדמה ל"תפארת ישראל")."והלומד ע"מ לעשות מספיקים בידו, ללמוד וללמד לשמור ולעשות" (אבות).

אדם המחכים בתורה יותר ממדרגתו הראויה לו מצד מעשיו, הרי היא לו סם המות, ודאי ובודאי שלומד לו בחלק הרוחני שבתורה, שכאן נכנס הוא לקודש הקודשים, לכאן אם אינו ראוי להכנס מצד מעשיו לבטח אומרים לו: בן אפילה, כלום אין בידך ואתה מבקש ליטול יין ושמן. על אדם זה אומר בעל "שמן המאור" (בפ' כי תשא) "אמרתי עם לבי לעורר ולהוכיח על דרכי בני אדם בדורותינו. ראיתי עוללים לא ראו אור. יאמרו חמותי ראיתי אור... אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם לא ידעו להשכיל דיני התורה בלימודיהם... יעשו להם כנפים לעוף בשמים באורח לא מלויה לדעת דרכי הקבלה".

על כל מדריך בעל "חוברת התלמידים" את הנער ראשית לתקן את מידותיו ומחשבותיו ורק אח"כ מצעיד אותו צעד קטן לעולמות העליונים.

כשם שלימוד התורה צריך להיות ע"מ לעשות ולא חלילה כשאר ידיעות, כך לימוד "האמונה" חייב להיות ע"מ לעשות. ואם ישאל אדם מה שייך "לעשות" בלימוד "האמונה", ובכן יש ל"חיות" אמונה ולא רק לדעת אמונה. כמו שכותב בעל "חובת התלמידים". גם בדברים העליונין יכולים אנו לעיין וללמוד, ובלבד שלא נחשב ח"ו שהוא לנו רק השגה כשאר השגות לעיין ולדעת בעולמות עליונים אשר חוץ ממנו בלבד. כי אז חוכמתו מרובה ממעשיו היא ולא טובה, רק בהשגתו... וממילא התלבשות אור העליון תהיה בו ממעל לראשו ועד רגליו, ובכל אבר מגופו, ובכל חלק מנשמתו יתוסף אור וקדושה, הגוף יתקדש, הלב יתפעל יותר באהבה וביראה, והמוח במחשבותיו ועיוניו... וזה בזה תלוי מי שעובד בגופו לקדשו ולזככו אז כיון שהמשיך תוספת אור בקרבו גם מוחו יקיים ברעיונות יותר עילאות וכו'.

עלול אדם לנכר, אם כך לא אטרח לעבוד על דרכי, ולא אלמד "קבלה". על כך אומר "חוות יאיר" "ומעתה מוצא מכלל דברינו שודאי הפורש לגמרי מחכמה זו כפורש מחייו". וכן כתבו האחרונים "כל המונע וחושך עצמו מלימוד הקבלה הוא נדחה ממחיצת הצדיקים ומפסיד עולמו, ואינו זוכה לראות פני מלך חיים שתברך (הוות יאיר ח"י).

חשיבות מיוחדת ישנה ללימוד פנסיות התורה בדורינו החולה ברוחניות כמו שכותב הרב זצ"ל: אין לשער כמה גדולה היא החובה עכשיו על גדולי ת"ח וכל מי שיש לו כשרון ונוטה לדברים רוחניים ונשגבים, לקבוע עיקר הלימוד והעיון במרומי החכמה האלוקית שהיא כוללת האגדה בכללה.

"משען לחם אלו הלכות ומשען מים אלו אגדות". העם צמא הוא מאד למים. יסודות ההלכות הינם ג"כ אגדות. האגדה הגדולה והאדירה, היא כוללת רזי תורה וכל מחקר נשגב וקדוש, ורק מי שמשים בה לימוד של קביעות מדי יום ביומו יזכה לבוא שעריה, ויבוא גם עד אותה מידה להיות דולה ומשקה לאחרים לכל דור ודור לפי צרכיו (עבו דת האלוקים).

בדורנו ודאי יש חשיבות ללימוד זה גם משום "דע מה שתשיב לאפיקורס" שחייב - אדם לשאוף לסלק השקר מן העולם.

בגלל גודל עניין לימוד נשמתה של תורה חשוב לנהוג ע"פ הדרכת רבותינו ז"ל ראשונים ואחרונים.

הרמב"ם פ"א מהלכות ת"ת הי"ב - היה בעל אומנות והיה עומק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע. אותן התשע, קורא בשלש מהן תורה שבכתב, ובשלש תושב"ע, ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב. ופרושן בכלל תושב"ע, והענינים הנקראים פרד"ס בכלל הגמ' הן. במה דברים אמורים בתחילת תלמודו של אדם, אבל כשיגדל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתושב"ע יקרא בעניינים מזומנים תורה שכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמ' בלבד לפי רוחב שיש בלבו ולפי יישוב דעתו.

הרב זצ"ל שרואה את לימוד ה"אמונה" כחובה גדולה בעיקר בזמננו מדריך אף הוא את הלומד ללכת בהדרגה:

(אגרת פ"ט 1) - "ע"כ כל ישעי וחפצי שיתרגלו הצעירים בעל הכשרון ללימוד בגירסא תחילה ואח"כ בעיון את החלק המוסרי והמדעי שבתורה. שהוא כולל תורת הלבבות שכללם החסיד בחובת הלבבות בכללים קצרים וכוללים בספרו. הלימוד המתרחב והולך בהדרגה בקביעות עת, ושעה או שעתים בכל יום עד כדי רכישת השקפה הגונה ורגש פנימי על חלק המוסרי והעיוני שבתורה וכו'.

אמנם מצאתי נכון להעריך על ההדרגה, דהיית לרכוש בקיאות הגונה בכל ספר מומרי שבא לידך, הקל הקל תחילה... ורבים מהדברים העיוניים א"א להבינם על בוריים אם לא יהיה הרגש גם כן מוכשר כראוי... ע"כ צריך להסתייע עם הכח המיוחד להרגיש דברי אלוקים חיים שאינם מתבררים כ"א ללב טהור. ועל זה מועיל הצד המוסרי שאינו מסור כ"כ למחקרים כ"א לבסס את הנפש על יסודותיה הפנימיות".

בפרק ט' ב"אורות התשובה" מדבר הרב על הנטיות השונות אצל בני האדם, יש אשר נפשו נהנית מלימוד העיון, יש מלימוד ההלכה, ויש מלימוד האגדה ו"כל אחד צריך לעסוק בעסק שלו, במה שיש לו ע"ז הכנה וביחוד הדבר נוהג בעניני הלימוד שאע"פ שלפעמים ע"י מאורעות המצב יהי' ה קשה לאדם להחזיק במה שלבו חפץ, מ"מ צריך שיהיה אמיץ ולא יעזב את מה שמכשיר ביחוד את רוחו. בהמשך מוסבר שאדם הכופה על עצמו לימוד שאינו מוכן לו יגרום אצלו סלידה מאותו לימוד.

אמנם יש אנשים שמחובתם לעסוק יותר בלימוד האגדה והמדרשים. אך גם להם אומר הרב "כיון שמהסתם בודאי יש לו לזה כשרון מיוחד ומזה עצמו מוכח שזה רצונו של הקב"ה שהוא יעסוק בידיעת שמו ית'. וזולת זה כל העניינים האלה נוגעים לידיעת שמו ית' כפי הצורך של קביעת היראה. כפי מה שהאדם מרגיש בו מה היא קביעת היראה, כיון שכבר חננו השי"ת דעה והשכל, שהוא מבין היטב שהם קובעים בו את היראה ובלעדם תחסר לו אצלו ודאי הם עצמם הבשר והלחם המה.

ואין זה כלל וכלל טיול בפרד"ס רק מה שהוא למעלה מכדי צורך קביעת היראה שעל טיול זה נאמר שלא יטיל אדם בפרד"ס אלא מי שמלא כרסו בשר ויין.

אנשים האלה הם במיעוט והדרך לרוב האדם: ואם.יראה שרב הלומדין אין הנהגתם כך, ידע שבאמת להם ראוי שלא יהרסו של הקדש! עד שילכו כפי ההדרגה.

כ"כ נאמר בסעיף ג' - "וכשילך בדרך זה בכל יום תמיד יחבר עם זה שעורים להקפה כללית בתורה שבכתב וזמנים הגונים מדי יום ביומו לקנין הידיעות של האגדות, המדרשים, ספרי המומר, המחקר והקבלה, בשמירת המדרגות ורוח זמן למחשבה עצמית להרחבת הרגשות הטובות ושיעור קבוע לתלמוד בגירסא מדי יום ביומו, וזמנים מפוזרים כדי להרחיב את הדעת ולהתעמק בעיון שהוא נצרך מאד לכל דורש תורה.

בפ"י סעיף י"ז: "רזי תורה מבארים על פי כל החכמות שבעולם וע"פ יראת שמים הטבעית שבספרים מבוארת היא יפה" וכו'.

היוצא מדברינו שלימוד התורה על כל שטחיה דורש הכנה מוסרית ובסיס של מעשים וכן דורש הלימוד תכלית שיהיה הלימוד ע"מ לעשות - ולא ח"ו כשאר חכמות. ע"כ חייב אדם לדעת את מקומות ודרגתו ולפי זה לקבוע את לימודו.

"אמר ר' פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות... יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקדש"