דיוק בקריאת התורה (א) / אברהם קופרמן
כשקוראים בתורה בשבת פרשת "תולדות", ובסוף הפרשה קורא הקורא: "אחי אמְך" בשווא, במקום "אחי אמֶך" בסגול, כל הקהל מחזיר את הקורא. אך כשבפרשת "ויצא" קורא הקורא: "והנה רחל בתו באה עם הצאן" במלעיל, במקום "באה עם הצאן" במלרע, ספק אם מישהו ירגיש וא"פ ירגיש מסתבר שלא יחזירו. ההלכה היא שאין צורך להחזיר את הקורא בפרשת "תולדות", והציבור יוצא ידי חובתו, אך בפרשת "ויצא" אין הציבור יוצא ידי חובתו.
המצב כיום בקריאת התורה הוא שישנה הדגשה על לימוד המנגינה מחד, ומאידך, חוסר לימוד של ההגייה וההטעמה המדוייקת. מצב זה נובע בעיקר משלושה גורמים:
א. לעדות השונות: תימנים; ספרדים, אשכנזים, המתפצלים לעוד קבוצות, ישנן דרכי הגייה שונות לנקוד העברי, בחלק בגלל מסורות הגייה שונות, ובחלק בגלל שיבושים.
ב. הלשון העברית - וכן כל לשון - התפתחה במשך השנים, ונוצרו שינויים בין הלשון המדוברת כיום ובין לשון המקרא. השוני מתבטא בכמה תחומים ביניהם: נתנו משמעויות חדשות למילים מקראיות; נוצרו מילים חדשות בעלות אותן המשמעויות של מילים מקראיות אחרות; נוצרו מילים שנצרכו לשם הגדרת מושגים שנוצרו בעקבות התפתחות העולם.
כן נוצרו שינויים בגלל אי שימוש במילים מסויימות בשפת היום-יום, או שימוש לקוי והגייה מוטעית. השינוים מקשים על הקורא לקרוא את המילים המקראיות בנקודם המדויק ובהטעמה - מלרע או מלעיל - נכונה.
ג. חוסר ידיעת מושגים וכללים בסיסיים הנוגעים לתחומים העיקריים שבקריאת התורה.
במאמר, שני חלקים: חלק הלכתי, הדן במקרים שבהם חייבים לחזור על קה"ת בגלל טעות, וכיצד לעשות זאת וחלק עיוני המנסה לתת כללים מעשיים הנוגעים לתחומים המרכזיים שבקה"ת. המטרה אינה ללמד את מנגינת הטעמים. ולהבנת המאמר, אין צורך בידיעת מנגינת הטעמים. אין גם בכוונת המאמר לסכם את הספרים והמאמרים שנכתבו בנוגע לנושא שלנו. המטרות הן מעשיות: לתת ידע הלכתי וכללים מעשיים לקוראים בתורה בצבא ובמקומכם אחרים בהם עול הדיוק בקה"ת מוטל על שכמם. כמו כן, לתת ידע דומה לקהל השומעים כדי לאפשר תיקון בעת הצורך, אפ" ללא שום ידע בנגינת הטעמים. ודבר שלישי וכאן נשתמש בלשון הרמב"ם הל' קריאת-שמע פ"ב ה"ח-ט: "וצריך לדקדק באותיותיו (של ק"ש), ואם לא דקדק יצא. כיצד ידקדק? ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה. ואם יניח הנד ולא יניד הנח...". חייבים לכתחילה - ולא בתור מידת חסידות - לקרוא ק"ש בדיוק מירבי.
החלק ההלכתי
מקורות
הרמב"ם בהל' תפילה פי"ב ה"ל כותב: "קרא וטעה אפ" בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק". לגבי מקור הרמב"ם מופיעים בכסף - משנה ארבעה מקורות. משנים מהם אי אפשר לדייק מאומה לגבי מהות השגיאות שבהם מחזירים. ומשנים אחרים ניתן לדייק ולנסות להגדיר למה התכוון הרמב"ם באומרו "אפי בדקדוק אות אחת".
א. כמקור ראשון מביא הכסף-משנה את הירושלמי מגילה פ"ד ה"א: אע"ג דאת אמר אין התרגום מעכב. טעה מחזירין אותו". וקל וחומר. אם בתרגום שאינו מעכב, טעה מחזירים אותו. קל וחומר שבקה"ת שמעכבת, שיחזירוהו במקרה שטעה.
ב. מקור אחר, הם דברי רבינו מנוח שכתב: "מדאמר פרק חלק כל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד, הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה. דכיוון שבדקדוק אחד יש לו שורש גדול, צריך שלא יניח הנד ולא יניד הנח. ולא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה".
מהמקור הראשון אין אפשרות לדעת מתי מחזירים. וגם מדברי ר' מנוח, כי הוא מתייחם לדין לכתחילה. ולא למקרה שטעה. לגבי הדין לכתחילה, נאמר בשם תשובת מהר"מ מינץ: "החזן צריך לחזור. מתחילה הסדרה. שההא שגורה בפיו כל הדקדוקין במתגין, לעיל ומלרע, ימין ושמאל ויקרא במתון ולא במהירות אולי יבליע שום אות או תיבה".
ג. מקור נוסף המופיע בכ"מ הוא הירושלמי מגילה פ"ד ה"ה (בסוגריים פירוש): "טעה בין תיבה לתיבה (קרא כבש במקום כשב) מחזירין אותו. אמר ר' ירמיה לר' זעירה, ועבדין כן (לביישו ברבים)?! אמר ליה: ואדיין את לזו?! אפ' טעה בין אם לואם מחזירין אותו!". מהירושלמי ניתן לדייק שבכל מקרה של החלפת תיבה, יחזור. וכן במקרה שהוסיף אות במקרים אלו חייב לחזור בגלל שינוי בטכסט.
ד. מקור אחרון המופיע בכ"מ הוא הירושלמי מגילה פ"ב ה"ב: "תני אין מדקדקין בטעויותיה (של מגילה). ר' יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוו יתיבין קומי רב. חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים ולא חזר חד מנהון" ואומר הכ"מ: "משמע שבספר תורה (בנגוד למגילה), מדקדקין" (ומחזירים). במקור זה יש חידוש לעומת המקור הקודם. במילה יהודיים אמנם נוספה אות אחת, וישנו שינוי בטכסט, אך ניתן לומר שישנה קריאה בסיסית של המלה יהודים, בשיבוש. בניגוד לקרא אם והוסיף "ו", ששם ה- ו' מהווה מושג חדש ושונה, ומשמשת כמילית עצמאית, ורק בגלל שבעברית אין מיליות - מילים בנות אות אחת - עומדות בפני עצמן, היא צורפה למילה הבאה. ובשפות אחרות ו' החיבור מהווה מילה עצמאית. אך היות והכ"מ מביא את הירושלמי לגבי שינה 'יהודים' ל'יהודיים' יוצא שלפי הירושלמי בכל שינוי טכסט, אפ' הוסיף רק אות אחת ואפ' אם לאחר השינוי ניתן לומר שהטכסט כלל רק את המילה המקורית, שנקראה בשיבוש, חייבים לחזור.
דיון בפוסקים:
לעומת ההנחות הברורות היוצאות מהירושלמי, נתקלים אנו בטור בסי' קמ"ב בדברי בעל המנהיג וזה לשון הטור:
"כתב בעל המנהיג, אם טעה הקורא או החזן המקרא אותו, טוב שלא להגיה עליו על שגגותיו ברבים, שלא להלבין פניו. דאע"פ שטעה בה יצא ידי קריאה. דאיתא במדרש שאם קרא לאהרן הרן, יצא. והרמב"ם ז"ל כתב: קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק".
ומקשה הבית-יוסף בשם ר' יעקב אבן חביב על הטור, מדברי הרא"ש שבטור הביא בסימן קמ"א, וזה לשונו:
"ומה שנהגו האידנא שש"ץ קורא, פירש א"א הרא"ש ז"ל, לפי שאין הכל בקיאין בטעמי קריאה, ואין הציבור יוצאין בקריאתו".
ישנם ארבעה תירוצים. הבית יוסף מתרץ: "וי"ל כי זה בדיעבד ודברי הרא"ש לכתחילה". לתרוץ זה, בכל טעות, אין מחזירים. אמנם מסתבר שבהחליף או שהשמיט תיבה, גם לתירוץ זה מחזירים, אך מתוך עיון בדברי הרא"ש שכתב: "ואין הציבור יוצאין בקריאתו", קשה מאד להבין כיצד הבין הב"י, שלשיטת הרא"ש רק לכתחילה צריך לדייק. וכשטעה, לא יחזירו.
ב. הבית יוסף מביא תרוץ נוסף: "עוד י"ל, כי זה שכתב בעל המנהיג, הוא בטעות שאיל בו שינוי ענין. ודברי הרא"ש בטעמים שהם פירוש הפסוק ממש". לתירוץ זה מופיע יסוד חדש: כאשר ישנה טעות המשנה את משמעות הענין, מחזירין. ואין הציבור יוצא ידי-חובה. בעל המנהיג דבר בטעות שאינה משנה את הענין. תרוץ זה, מקבל הרמ"א להלכה.
ובטעות שמשנה משמעות, אין הכוונה להוספת או הפחתת אותיות בלבד. מגן אברהם בסי' קמ"ב כותב: "ובנקוד נמי כשמשתנה הענין, כגון 'יַעשה' בפתח 'יֵעשה' בצירי, 'בחֲלב' בחטף 'בחֵלב' בציר"י, ובזה בודאי מחזירין אותו".
ובספר שולחן עצי שיטים (לבעל מרכבת משנה) מוסיף: "ויראה לי דהוא הדין בנגינות, אם קורא משרת במקום מפסיק והענין משמנה, מחזירין אותו. ודלא כמו שאומרים ההמון שאם קרא את השם אין מחזירין בטעה בנגינה". שינוי בטעמים הגורם לשינוי משמעות, נוצר לפעמים על ידי קריאת אתנחתא שלא במילה הנכונה, אך אפשרי כמובן בכל טעם.
ואם נדייק בלשון הרא"ש שכתב: "לפי שאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה. ואין הציבור יוצאין בקריאתו", ונזכור את תרוץ הב"י שמדובר בטעות המשנה משמעות, נראה שכבר ברא"ש נאמר שטעות אפילו בטעמים המשנה משמעות, מחייבת חזרה.
ובספר כף החיים לרב יעקב חיים סופר, הוסיף, שלעיתים שינוי בדגש גורם לשינוי משמעות ומחייב חזרה, כגון אם במקום ויוציאֵנוּ – הוציא אותנו - קרא ויוציאֶנוּ - הוציא אותו - וכן ב- 'ויביאנו', תשלחנו, ויקחנו וכו'.
והראה לי הרב לכטנשטיין שיש מקור לחזרה בטעות של שינוי משמעות. כי למקור הראשון בב"י, הלומד חזרה בטעות מק"ו מתרגום, קשה הרי התרגום אינו טכסט שחייבים לקראו ככתבו, אלא, שהוא חייב להיות פירוש מדויק לטכסט העברי, וכשטועה בתרגום משנה את משמעות הענין ואיך נלמד משם לטעה בטכסט של התורה ללא שינוי משמעות שחייב לחזור? מהעובדה שהב"י הביא את הק"ו מתרגום כמקור, רואים מקור לטעות בשינוי משמעות, ללא שינוי טכסט.
ג. ר' יחיאל מיכל אפשטיין בעל ערוך השולחן מקשה:
"ודברי המנהיג תמוהים מהירושלמי שהבאנו (האומר שאפילו קרא ואם במקום אם, חוזר) והראיה מהמדרש יותר תמוה. דמדרש זה הוא בשיר השירים על הפסוק הביאני אל בית היין. וזה לשון המדרש א"ר אחא. עם הארץ שקורא לאהבה איבה כגון ואהבת ואייבת אמר הקב"ה ודלוגו עלי אהבה. א"ר יששכר, תנוק שקורא... לאהרן הרן... אמר הקב"ה ולגלולו עלי אהבה"... ומה שייך בזה הלבנת-פנים. וא"כ גם בתפלה כשטעה לא נחזירנו מטעם הלבנת-פנים? ונראה לענ"ד דשניהם אמת. דוודאי אם בטעות בעצם התיבה כמו כבש כשב, אם ואם, וכיוצא בהם. אף שאין הענין משתנה מ"מ מחזירין אותו. אבל אם טעה בטעמים, אין מחזירין אותו. וזהו כוונת המנהיג. ומביא ראיה מאהרן הרן כלומר מדאמרינן במדרש באלו שקורין בפני עצמם אפ' בשינוי תיבות, חביב לפני הקב"ה. כל שכן בקורא בתורה וטעה בטעמים, וכוונת הרמב"ם הוא על שינויי תיבות..."
גם לפי ערוך השולחן, אין שום מחלוקת בין בעל המנהיג, הרמב"ם והרא"ש, כולם מסכימים שבטעות בטכסט אפילו ללא שינוי עניין, כגון הרן במקום אהרן. ובטעות שמשנה ענין אפילו ללא שינוי טכסט, חוזרים. המדרש עוסק בחנוק ועם הארץ שקוראים לעצמם. ובעל המנהיג מוכיח מהמדרש שכמו שתנזק טועה חביב לפני ה', כך קורא בטעויות שאינן משנות משמעות, חביב לפני ה'.
קושי מסויים לשיטתו הוא כיצד ניתן להוכיח מרקוק שקורא לעצמו, לקורא המוציא צבור. אך נקודה עקרונית יותר היא, שגרסתו של ערוך השולחן במדרש (וזו הגרסה שנמצאת גם במדרש לפנינו), היא לגבי תנוק ועם הארץ הקוראים בתורה. ואין לגרמה זו השלכה על קורא בתורה להוציא ידי-חובה. אך עיון בדברי המנהיג מגלה שהוא הבין שהמדרש מתייחס לקורא בתורה. כי הוא כותב: "שאם קרא לאהרן הרן. יצא".
בפני בעל המנהיג עמדה כנראה גרסתו של תוס' בע"ז דף כ"ב: המופיעה בעוד מספר ראשונים: "מנין לקורא בתורה שקרא לאהרן הרן שיוצא..." לגרסה זו אם טעה בטכסט והשמיט א', יצא ידי חובה. ונצטרך לדון באיזו טעות בטכסט חייב לחזור, ובאיזו לא.
ד. בניגוד לשלשת התירוצים הקודמים הסבורים שבעל המנהיג אינו חללק על הרא"ש והרמב"ם, סובר הב"ח שבעל המנהיג חולק עליהם. ולשיטתם בכל טעות בטכסט חייב לחזור והם חולקים על המדרש שהביא בעל המנהיג האומר שישנן טעויות בטכסט שיוצאים בהן ידי חובה. הב"ח הבין שהטור פסק כרמב"ם מהעובדה שהביאו שני, ומהעובדה שציטט בסי' קמ"א את הרא"ש שסובר כרמב"ם. הב"ח עצמו אומר שנהגו כבעל המנהיג בדיעבד. בכל טעות המשנה ענין ובטעות טכסט באותיות כגון שקרא הרן במקום אהרן. יוצא ידי חובה בדיעבד. ואינו צריך לחזור.
פסק-הלכה:
לא היה בכוונתי להורות הלכה בפני רבותי, ולכן את ההלכה פסק הרב לכטנשטיין. אני רק מקווה שלאחר הדיון במקורות ובפוסקים יובנו היטב הגורמים לפסקים דלקמן.
לכתחילה - ולא בתור מנהג יפה - "החזן צריך ללמוד הסדרה שתהא שגורה בפיו כל דקדוקיה, במתגיה, מלעיל ומלרע, ימין ושמאל ושאר כל הוגן הקריאה... וכן יזהר שיקרא במתון ואל יבליע שום אות או תיבה או אפילו דקדוק אחד" (תשובות מהרים מינץ סי' פ"א). במקרה וטעה, ניתך לדון על שלש קטיגוריות שונות: טעות בנקוד או בטעמים שאינה משנה משמעות; טעות בנקוד, בטעמים או בטכסט המשנה משמעות וטעות בטכסט אפילו ללא שינוי משמעות.
א. בטעות בנקוד או בטעמים שאינה משנה משמעות מסכימים כולם שאין מחזירים את הקורא.
ב. בטעות המשנה משמעות, לפי התרוץ הראשון בב"י, הב"ח, אליה רבה ודרך החיים אין מחזירין! את תירוצו הראשון של הב"י, שלרא"ש בדיעבד יוצא, קשה לקבל כי הרא"ש כתב שהציבור אינו יוצא ידי-חובה. הב"ח ובעקבותיו הא"ר ודה"ח סוברים שהמנהיג חולק על הרמב"ם והרא"ש. ושפוסקים כמנהיג שבדיעבד לא יחזור.
אך רוב מנין ובנין הפוסקים חלוקים עליהם, וסוברים שבעל המנהיג סובר כרמב"ם והרא"ש, ושבטעות המשנה ענין מחזירים. החל מהתרוץ השני בב"י, רמ"א, פר"ח, אשל-אברהם (לר' אברהם מבוצ'טש). פמ"ג, חיי-אדם, ערוך-השולחן, משנה ברורה, האומרים זאת בפירוש, וכלה במגן-אברהם, גר"א ובעל שולחן עצי שטים, שמהם ניתן לדייק זאת.
להלכה שמחזירים, ניתן לדון על שלשה מקרים שונים שבהם אבחנו את הטעות:
1. לפני שהעולה ברך את הברכה האחרונה, יהיה על הקורא לחזור ולקרוא מתחילת הפסוק שבו היתה הטעות ועד סוף ה"עלייה".
2. אם העולה כבר ברך "אשר בחר", אפילו עלו אנשים אחריו, במידה והעולה האחרון עדיין לא ברך את הברכה האחרונה, יחזור הקורא ויקרא את הפסוק שבו ארעה הטעות. לגבי מה שעליו לעשות אח"כ, תתכנה שתי אפשרויות: או שידלג עד למקום בו הוא עומד, ויקרא לפחות עוד שלשה פסוקים אחרים. וכן יוצא מלשון בעל חיי-אדם שכתב: "...שצריך לקרוא אותו פסוק עוד הפעם..." ומדברי בעל "אשל-אברהם". אך בסי' קמ"ב במשנה ברורה סק"ב ובשער הציון שם, כתב:
"...חוזר לאותו פסוק וקורא ממנו ולהלן עד סוף הפרשה, ועוד שלשה פסוקים מפרשה שאחריה"; "כך נראה לי לרווחא דמילתא שלא יהא מנכר כל כך לעיני הציבור השינויים שעושין אבל מדינא סגי אם יקרא הפסוק זה ושנים עמו וידלג עד סוף הפרשה, ויתחיל אחר-כך להעולה מתהילת הפרשה שקורא עומד עתה בה. ואפשר עוד דאפילו פסוק אחד סגי, כיוון שקורא אח"כ להעולה זה עוד פרשה".
וכן פסק ר' יעקב סופר "... כדי שתעלה למעלה כסדרה". שקול זה אינו לעכוב. כי במקרה ושכחו לקרוא פסוק בשבת, פוסק השו"ע בסל קל"ז, שאפילו לאתר מוסף יחזור ויקרא פסוק זה ועוד עתי פסוקים בברכה לפניה ולאחריה, ואין צורך לקרוא כסדר עד סוף הפרשה. ולכן פסק הרב לכטנשטיין, לקרוא כסדר, אך במקרה של טרחא דצבורא, כמן שיש מספר פסוקים גדול, ובכל מקרה בהתאם לתנאיו המיוחדים, ניתן לקרוא את הפסוק שבו היתה הטעות. ועוד שלשה פסוקים לפחות מהפרשה הנוכחית. (רצוי כמובן להסביר לשומעים מה מתרחש).
3. אם סיימו כבר את הקריאה. אומר בעל חיי-אדם שאין חוזרים לקרוא אה הפסוק המוטעה בברכות. כי יש השען ברכה לבטלה, וסומכים בדיעבד על הטור שסובר כמנהיג שאין מחזירין. אך בעל משנה ברורה מזכיר כמובן שכלל לא ברור שהטור סובר כך. כי ישנן הבנות אחרות בטור. הוא עצמו מגיע לאותה המסקנה, באמרו שאפילו לרמב"ם. שמחזירין אותו.
"...לא ברירא... דאפילו גמר כל הקריאה יצטרך לחזור, דלמא כוונתו דבשעה שעוסק באלו הפסוקים, יחזור. אבל לא דאינו יוצא אפילו בדיעבד. ואף דמהרא"י (תרומת-הדשן) כתב דמשמע קצת דאית יוצא, לא משום זה נסמוך לחזור ולברך".
אך דברי משנה ברורה וחיי אדם קשים מהרא'"ש ושכתב בפירוש שאין הצבור יוצאין בקריאת מי שאינו בקי. ולכן בהסתמך על דברי הרא"ש ועל דברי תרומת -הדשן, פסק הרב לכטנשטיין שאפילו אם אבחנו את הטעות רק לאחר מוסף, יחזרו ויקראו את הפסוק שבו ארעה הטעות ועוד שתי פסוקים בברכה לפניה ולאחריה.
ג. בטעות בטכסט אפילו ללא שינוי משמעות, במקרה והשמיט תיבה כותב בביאור-הלכה בסי' קמ"ב שלא יצא, וצריך לחזור ולקרוא בברכות.
אם השמיט אותיות, מהרמ"א משמע שחוזר רק בטעות שמשנה את הענין, ומבאור ההלכה יוצא שאפילו קרא 'ואם' במקום 'אם', אינו צריך לחזור. אך הגר"א והפר"ח מקשים ממקור הב"י - הירושלמי במגילה - שדוקא במגילה אם קרא יהודיים במקום יהודים, אינו חוזר, אך בס"ת חוזר. ושם הלוא מדובר כשהוסיף אות, לא שינה משמעות, וניתן גם לומר שקרא את המילה המקורית אם כי בצורה משובשת, למשנה ברורה קשה מהירושלמי שאומר שמחזירים אפילו כשטעה בין 'אם ל'ואם".
לכן פסק הרבכ לכטנשטיין – בהסתמך על שני המקורות שהביא הב"י וכגר"א, פר"ח וערוך השולחן – שאפילו טעה באותיות, ללא שינוי משמעות. חייב לחזור. אם נזכר לפני הברכה האחרונה של העולה, יקרא מתחילת הפסוק ועד סוף ה"עלייה", ואם נזכר לפני שגמרו את הקריאה, יחזור ויקרא מהפסוק המוטעה עד הסוף (וכדלעיל, בטעות המשנה משמעות), אם אם החזירו אה הספר, יהיה חלוק בין סוגי הטעויות:
אם קרא מצריים במקום מצרים" וכיוצא בזה, יוצא ידי-חובה בדיעבד, כמו שרואים במגילה, שבה אפילו לכתחילה אינו חוזר. וכן אם במקום אהרן קרא הרֹן (אם קרא הרָן, שהוא שם אחר, ושינוי משמעות גמור, ודאי יחזור) היות ולפי גרסת התוס' במדרש יוצא, ואפילו לתירוץ השני בב"י - שכמוהו נפסקה ההלכה - המחלק בין טעות המשנה משמעות (הרא"ש) לבין טעות שאינה משנה משמעות (המנהיג), כשקרא הרן במקום אהרן, יצא ידי חובה בדיעבד ואין חסרון של שינוי משמעות, ולא של שינוי הטכסט. בשני מקרים אלו יצטרך לקרוא את הפסוק המוטעה ועוד שני פסוקים ללא ברכה.
אבל אם במקום 'אם' קרא 'ואם', למרות שיתכן שאין שינוי משמעות, יצטרך "הוציא ס"ה ולקרוא אה הפסוק המוטעה, ועוד שני פסוקים בברכה לפניה ולאחריה. כי כשהוסיף ו' החיבור, הוסיף מושג חדש, שבשפות אחרות עומד בפני עצמו, ושאף בעברית היה עומד בפני עצמו, לו היו מילים בנוה אות אחת. אך כשקרא הרן במקום אהרן. למרות שלא קרא את השם כהלכת, לא הוסיף מושג חדש. ולא יצר שם חדש. אלא קרא אהרן בשבוש. ויצא בדיעבד.
לגבי קריאות-התורה שבהן שייכים הדינים שהובאו לעיל, מסתפק באור ההלכה בסי' קמ"ב האם יחזור מי שטעה בקריאת ימי שני וחמישי או במנחה של שבת. מפיקו הוא: הרי נאמר במי, קל"ז שאפילו אם דילג על פסוק שלם בקריאות הללו, יצא ידי חובה. במידה וקראו עשרה פסוקים מלבד הפסוק המדולג, ומקרה שטעה, אינו גרוע יותר ממקרה שלא קרא כלל את המילה, או הפסוק. או שלמרות שאם דילג על הפסוק יצא, כשקרא בשבוש יחזור, כמו שאפילו בתרגום שאינו מעכב, אם טעה מחזירים אותו.
ונראה לחלק בין שני סוגי הטעויות: בטעות בטכסט ללא שינוי משמעות, אפילו השמיט תיבה כגון שקרא "כי הכבדתי" במקום "כי אני הכבדתי", אינו חוזר, כי בקריאות הללו אין טכסט סמויים החייב להיקרא, העיקר שתהיה קריאת פסוקי-תורה כמו שרואים שיצא בדלג על פסוק שלם. אך כשטעה ושינה משמעות, יחזור בברכות, קל וחומר מתרגום שחוזר בגלל ששינה את משמעות הכתוב (לגבי השאלה האם קריאת-המועדים דינה כשבת או כשני וחמישי, עיין בדיון בסי' קל"ז).
ולסיום נזכיר את המנהג, שמביא ר' יעקב סופר ב"כף החיים", שיאמרו (אך בלי נדר) הקורא והעולה לפני קה"ת את הפסוק "ויהי נועם ה'... ומעשה ידינו כוננהו", "ולכוון שהשי"ת ברוב רחמיו יסדר הקריאה כפי סודותיה הראויים לה... וכן אם חס ושלום יהיה איזה שגיאה, השי"ת ברוב רחמיו יתקן אותה."