תשובה על חטא מסוים ותשובה כללית - עיון באורות התשובה פרק ג' / אהרן קופרמן
יש תשובה שהיא מכוונת כנגד חטא מסויים שהאדם נוקש בו, או אולי בחטאים רבים – אשר הוא יודע את אותם שנכשל בהם.
והאדם שם חטאו נוכח פניו ומתחרט עליו ומצטער על אשר נוקש בפח החטא, ונפשו מטפסת ועולה - עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית...
עבדות חטאית מהי? - יש על האדם מעין הרגשה של לחץ מתמיד - גובר והולך. הוא מרגיש שהוא משועבד לעול שאין לו רצון בו - והרי זהו אותו חטא שבפתחו הוא מקש. זאת ועוד - מרגיש האדם שהוא ריק על כך שנכשל בחטאו ואין הוא יכול להשתחרר מהחטא, והרי זה בבחינת "יבש חציר נבל ציץ" - זהו יובש רוחני אשר גורם לו לאדם לשקוע בקדרות וגורם לו להרגיש שאין טעם בעולם כולו ולסובב אותו וממילא אין טעם לחייו בעולם כשכל כלו עבד לאותם חטאים שבהם נכשל האדם ואין לו יכלת להשתחרר מלהנקש בפחם.
בפרק ק"ב בתהילים מתואר מצב של עבדות חטאית. כבר בפתיחת הפרק רואים מהי ההרגשה לשעבוד ולעבדות החטא - "תפילה לעני כי יעטוף..." "אל תסתר פניך ממני ביום צר לי הטה אלי אזנך ביום אקרא - מהר ענני!"... "כי כלו בעשן ימי ועצמותי כמוקד נחרו, הוכה כעשב ויבש לבי" - "כי שכחתי מאכל לחמי"..., "דמיתי לקאת מדבר הייתי ככוס חרבות"... "ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש..." "המה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם".
ההרגשה העכורה בולטת לאורך כל הדרך, וזה בא לידי ביטוי בעוני - "תפילה לעני". הסתרת הפנים לא נותנת מנוח - "אל תסתר פניך ביום צר לי" ולכן - "הטה אלי אזנך - מהר ענני". כבר אין סבלנות לסבול יותר מהרגשה נוראה זו - "עצמותי כמוקד נחרו" - הוכה כעשב ויבש ליבי" - ליבו יבש עד כדי שמדמה עצמו "לקאת מדבר ככוס חרבות" - הכל שמם וחרב כעשב יבש. והנה הגיע הגרוע מכל - "וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם"... - פשוט אין טעם לעולם הסובב אותו. אין גם טעם בחייו שלו - הוא כעשב יבש כקאת מדבר והעולם בלה כלבוש אדם שבלה ומתחלף - הכל חסר משמעות אין קשר לו ולעולם, כל דבר הוא פרט בפני עצמו היום חי ומחר מת כעבד שאין טעם בחייו והוא גוף ללא נשמה. כל זאת על אשר נוקש בפח החטא והוא עבד לחטא.
כשהאדם מתחרט על אותו חטא שנכשל בו והצער הוא רב אזי נפשו מטפסת ועולה עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית - משתחרר מאותו יובש הלב. משתחרר הוא מאותה הרגשה קודרת שאין לו ולעולם כלום – "שכלם כבגד יבלו".
אז הוא מתחיל להרגיש בקרבו את החרות הקדושה הנעימה מאד לנפשו העיפה, והוא הולך ומתרפא וזהרי אורה של שמש החסד - חסד עלייך - שולחים אליו את קויהם והוא הולך ומתאשר.
כשההתחלה באה בצורה הבריאה אז ההמשך המוצלח בא יבא. עם התחלת הצער העמוק האדם משתחרר מהעבדות החטאית, קרי - מאותו יובש הלב. וכך הוא מתחיל להרגיש את החרות הקדושה שבאה לנפשו כסם חיים.
הוא כבר מתאשר, הולך ומתמלא ענג ודשן פנימי יחד עם לב נשבר ונפש שחה מדוכאה - שהוא מרגיש בקרבו, שגם רגש זה עצמו מוסיף לו ענג רוחני פנימי ושלמות אמיתית.
במצב כזה הגיע אותו אדם לשלב חדש - בו הוא מרגיש שמתקרב הוא למקור החיים. הוא כבר יכל להסתכל אחורה על עת החטא – שבו אל-חי הי'ה לא מכבר כל כך רחוק ממנו.
נפשו הכמהה זוכרת בששון לב את עוניה ומרודיה הפנימיים ומתמלאת הנפש ברגשי תודה בהלל וזמר - היא נושאת בקול: "ברכי נפשי את ה, ואל תשכחי כל גמוליו"...
מצב זה של התחלת המחילה והסליחה מתואר בפרק ק"ג לאחר שבפרק הקודם תואר מצב של עוני הנפש ויובשה. אם מקדם היה האדם רחוק מה' בחטאיו - עתה בהווה עוונותיו מתחילים להימחק. הלחץ והעבדות שהיה נתון בהם. עתה מהחיל להשתחרר מהם, ואי אפשר שהנפש לא תשא קולה ובגאון - "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו"... "הסולח לכל עוונותי המעטריכי חסד ורחמים". התחלה על דרך המלך מביאה להמשך ראוי לשמו והקערה נהפכת על פיה - בעבר - "וכלם כבגד יבלו - כלבוש החליפם" ועתה - "תתחדש כנשר נעורייכי" - הנה חייו מתחילים להתרענן - רוח ה' נושבת בו ומרעננת את הלב, לכן - "אל תשכחי כל גמוליו"... עושה צדקות ה' ומשפטים לכל עשוקים"...
יודע האדם איזה חסד גדול עשה ה' עמו - שלא מכבר היה האדם רחוק מאור ה' כרחוק מזרח ממערב, וראה עצמו כעשוק - ועתה - זהרי אורה של שמש החסד שולחים אליו קויהם וכלו עונג מדשן ה'. עשה הקב"ה חסד שנתן לאדם למחוק פרק חיים ולהתחיל בדף חדש. בפרק מפואר שיביא ברכה לעורם.
כמה עשוקה היתה הנפש, בעוד משא החטא, גסותו, קדרותו וסבלו האיום מנח עליה.
כמה היתה ירודה וסחופה, גם אם עושר וכבוד חיצוני היו מנת חלקה מה יועיל כל הון אם התוך הפנימי - תור החיים מדולדל ויבש?
ומה מאושרה היא כעת בהרגישה בקרבה כי הוקל משאה הפנימי, כי היא כבר שלמה נשיה - שלמה חוב גדור של צער ויסורים, ועתה אין עוד היא מעושקה בעשק וטירוף פנימי.
במאמר צמאון לאל חי באורות מרחיב הרב את ענין הטרוף הפנימי -
אי אפשר למצוא מלמד מבוסס לרוח כי אם באויר האלוקי. הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ - כלם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלוקיים דוקא.
הביסוס הטבעי לרוח האדם חייב שיהיה באויר אלוקי דוקא משום שאם אדם מחפש לו מעט פחות מגדולה זו, הרי מיד הוא טרוף כספינה המטורפת בים. יצלח לו לאדם למעט את אור חייו לאיזה משך זמן ובלבו אף ידמה שמצא מנוח - אבל לא יארכו הימים, הרוח הפנימית - שהיא "נשמת חיים" שהיתה צריכה להתבסם מאויר אלוקי - תחלץ ממסגרותיה, שהסגיר האדם בחפש לו דרך מעטה מזו של האויר האלוקי.
הרוח יחלץ ממסגרותיו והטירוף הקטעי יחל את פעלו בכל תוקף - מקום מנוחתנו הוא רק באלקים.
משל לטירוף פנימי - סיר אטום שמתחתיו בוערת אש - האדים מנסים ליצור פרצה ולבסוף בוקעים בעצמה רבה - והלחץ משתחרר. כך הוא הנפש אשר מסמרים אותה במסגרת שלא לפי המידה, המאבק מבפנים איתן ובמהרה הנפש תחלץ ממסגרותיה.
----------------
יש והאדם מרגיש ריחוק מהאויר האלוקי לא מחטא מסויים, אלא הרגשה כללית מדכאת וחייו קודרים עד כדי שאין הוא מוצא טעם בהם, כפי שכותב הרב:
ישנה עוד הרגשת תשובה - שהוא מרגיש בקרבו שהוא מדכא מאד, שהוא מלא עוון, שאין אור ה' מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום, מדותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישרה והרצויה – הראויה למלאה חיים הגונים לנפש טהורה, השכלתו היא גסה. רגשותיו מעורבים בקדרות וצמאון שמעורר לו גועל רוחני.
רגשות המעורבים בקדרות המעוררים לבחילה רוחנית קיימים אצל אדם. לא פעם שואלים אדם להרגשתו והוא משיב - לא טוב, הרגשה של יובש פנימי אופפת אותי! וזאת על שום שגסות הרוח שולטת בו מכל עבר, ופתאום הוא מרגיש שבעצם במצב זה אין כל הבדל בין אדם לבהמה. ה"נשמת חיים" אינה נושבת בו אע"פ שהיא המבדילה בין האדם ובין שאר יצורי חיים. אותו אדם מרגיש שאין ה' בקרבו, הוא רחוק ממקור החיים - שזוהי בעצם צריכה היתה להיות דרכו הטבעית.
מתבייש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין אלוה בקרבו, וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום, מתמרמר הוא על עצמו, אינו מוצא מנוס מפח מוקשים שלו שאין לו תכן מיוחד, רק הוא כל כלו נתון בסד.
מתוך הכרה של הרגשה זו ומתוך ידיעה למצב כושל זה – לבו נשבר ונפשו מדוכאה - הרי זה נאה לו לפי מצבו.
מתוך מרירות נפשית זו באה התשובה כרטיה של רופא אומן. הרגשת התשובה ועמק ידיעתה וסמיכותה הגדולה בעומק הנפש בסתר הטבע - בכל כוחה היא באה וזורמת בתוך נפשו. בטחון עז ברפואה ובתחייה שהתשובה מושיטה לכל הדבק בה - מעביר עליו רוח חל ותחנונים - "כאיש אשר אמו תנחמנו כל אני אנחמכם - " מרגיש הוא ובכל יום ויום שעובר עליו בהסכמת תשובה וכוללו זו. הרגשתו נעשית יותר מחוורת, באור השכל ויותר מתבארת על פי יסודי תורה.
עם התחלת הזרימה של רוח ה' בקרבו של האדם - עצמותיו מתרעננות רוח חדשה נכנסת בקרבו והוא מרגיש פנימה שהוא צועד בדרך חדשה כאילו בריה חדשה באה לעולם.
מצב זה מתואר בפרק ק"ד בתהלים. לאחר שבפרק ק"ג הרגשת הסליחה החלה לבוא. וכיצד היא ההרגשה לאחר שנמחלו עוונותיו של האדם? - "ברכי נפשי את ה', ה' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת" - "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, המקרה במים עליותיו השם עבים רכובו..." מצמיח חציר לבהמה ועשבה לעבודת האדם" - ... הרים הגבוהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים"... - "תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון" - "מה רבו מעשיך ה' , כלם בחכמה עשית" תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה"... "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם..."
עם הרגשת הדכאון על החטאים או ההרגשה הכללית הגרועה - בא השלב של זרם אור ה' הזורם באדם בהדרגה. נפשו חוזרת ושואבת רוח ממקור אל-חי, וזה לו כרטיה של רופא. ההרגשה העכורה שאין לו טעם לחיות ושאין לו קשר לעולם - סרה כלא היתה, עכשיו הכל מתבהר לו. לכל דבר יש תפקיד בעולם כל דבר מתרענן ומתחדש בעולם, בבחינת המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. שמלתו של הקב"ה זה האור - שבא לאחר חשך, העבים - נושבים וכסא ה' עמם. החציר - משמש כאוכל לבהמה. אפילו מסלעים באה התלהבות, והוא רואה בהם כמחסה לשפנים, וכדי לא להחסיר אף פרט מתמונה שלימה של העולם הוא חוזר ואומר: "כלם בחכמה עשית"...
ואם כשהיה שקוע ברפש החטא הכל נראה לו בלה כפי שהדגיש בפרק ק"ב - "וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם" - עתה לאחר חורה בתשובה כשאור ה' ממלא את כלו - הכל נראה לו בעל ערך, הכל מתרענן ומתחדש. כל היצורים משלימים למעגל שלם של עולם - פורץ מלבו הפסוק "כלם בחכמה עשית" - וכך בשלבים הוא מטפם ועולה.
והנה הוא הולך וזוהר - פני הזעם חלפו, אור רצון בא וזורח, הוא מתמלא עז ועיניו מתמלאות אש קדש... קדושה וטהרה חופפות עליו... נפשו צמאה לה'... רוח הקדש מקשקשת לפניו כזוג, והוא מבושר שנמחו כל פשעיו הידועים ושאינם ידועים. הוא מבושר שהוא נברא מחדש, בריה חדשה - שכל העולם כלו וכל העולמים התחדשות עמו "ותחדש פני אדמה" - והכל אומר שירה חדות ה' מלא כל.
גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, ואפילו יחיד שתעשה תשובה מוחלים לו ולעולם כלו ובמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.
גם מתוך החול יגלה הקודש, וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב. עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החפשית. ותשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החצונית זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה. יגמל זה הציץ, יפרח הפרח. יבושל הפרי, וידע העולם כולו. כי רוח הקודש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה, וסוף הכול הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם. (אורות התשובה פי"ז ג')