מכאובי החטא ויסורי התשובה ומרפא הארתה[1] / הראי"ה קוק זצ"ל

עולם כולו מלא הוא הרמוניה ההתאמה המאחדת, מפלשת בכל חדרי המציאות וחגויה. המוסר הפנימי ותביעותיו החזקות הינם נמשכים ובאים מהד קולם המאוחד של כל חלקי ההויה, שכולם חודרים זה בזה והנפש כלה היא מלאה בכלם ומאוחדת בכלם. כל קציצה מוסרית, ברעיון ובמעשה, בתכונה ובמזג, גורמת חתיכות רבות שמביאות יסורים רבים פנימיים לכל מערכי הנשמה, שיסודם של יסורי רוח אלה הוא כח המרעיד של סילוק אור החיים של הסידור הכללי של ההויה כלה מצינורי החיים של הנשמה החוטאת. וכל מה שהנשמה יותר טהורה היא מרגשת יותר את הרעדת מכאוביה, עד שתשקיט את כאבה בזרם של חיי תשובה, הנובעת ממקור העליון, שהיא מאחה את כל הקרעים כלם, ומזלת טל חיים ההולכים למישרים מכל שדרות ההויה, אחד באחד יגשו עד חלקי הנשמה השבה לתחיתה העליונה ברחמים רבים ובחדות עולמים.

העוונות הם עצם היגון, וכשהנשמה מטהרת היא מרגשת את העצמיות של העוונות ואז היגון של התשובה מתגבר עליה, ובוער בקרבה אש הצער של החרטה והבושה והפחד האיום, ובזה עצמו היא מזדככת ותוכל אחר עבור הזעם, לשוב לאיתנה, להיות עומדת בחסנה ובכבודה העצמי.

מאד צריכים להזהר מן העצבות אבל לא במידה גדולה כזו שתמנע את אור התשובה מלחדור אל עומק הנשמה, שאז העצבות מתפשטת היא כמחלה ממארת בכל קצות הגוף והנפש. מפני שהחטא מדאיב את הלב וגורם לעצבות להתאזרח על המרירות הקודחת של תבערת התשובה, שאף על פי שיש בה חלקים עצבניים הם כאש מטהר, מצרפים את הנשמה, מחזיקים אותה על בסים של השמחה הטבעית התמידית הראויה לה.

אין לשער את הצער של חסרון הרצון לטובה ולקדושה, ואין החכמה עולה אלא כפי ברכת הרצון שבה. והעוונות הם מעכבים בעד הרצון שלא יתעלה, וצריך לשוב בתשובה כדי לברר את הרצון, כדי שתתעלה החכמה כראוי. ביחוד צריך לשוב מעברות שבין אדם לחברו, וראש לכל - מהגזל שהוא מעכב את עילוי הרצון וצריך להתחזק בזה מאד ולקוות לתשועת ה' לזכות בשלמות לחדול מעשק ידינו.

היאוש שבו בתוך הלב. הוא בעצמו מורה על מרדות פנימית עדינה, הנובעת מתוך הכרה עליונה של מוסר ושל קדושה; על כן ראוי הוא שהיאוש בעצמו יחול לבו של האדם, שלא יפחד וישוב מכל חטא בתשובה מלאה שלוה ואומץ רוח.



[1] מתוך אורות התשובה פ"ח.