שתי זקנות / יוסף אביב"י
שלא כגוף, הברור והמוגדר במצביו, חפשית היא הרוח ואינה מסומנת. זקנה שבגוף מורגשת לבן הגיל ומתוארת בפרטיה לרואה, זקנת הרוח - תחושותיה מאופקות, מתחמקות מעין המסתכל, ומתבלטות למול החושד.
יש ואדם מנסה לחמוק מן הזקנה הרוחנית, אינו מודה בה כי אינו יודע כיצד להתגבר עליה. מרגיש הוא בשיגרה, בדריכה, ביובש ואינו מצליח להשתחרר, וכופר. יש ואתה עוטה עליו זקנה רוחנית. בדברים שיצר הרע מונה אותו, מחמת יאושו לכבש מטרות שהוצבו לפניו, והוא מתגדר בה כתרוץ לחולשתו הרצונית.
החסידות נאבקה בזה ובזה. חשפה את השגרה שמאחורי הפעלתנות ותבעה התחרות פנימית, חשפה את הרעננות והתקוה שמאחורי הזקנה המדומה והורתה את רפויה.
כך שנו חסידים:
"מי שמוציא מפיו ח"ו דברי תורה או תפלה בלא דחילו ורחימו שהוא מחשבה זכה וטהורה ובינת הלב, הוא בחייו קרוי מת, וזה שבקש דוד המלך ע"ה: 'לא אמת כי אחיה', פירוש, כל זמן שאני בחיים לא אהיה חי' חשוב כמת, אלא אהיה מל אותם המטהרים מחשבותם ורעיונם ומדברים מעמקי הלב".[1]
ובגערה שיש עמה מן הלעג: "עד מתי עצל תשכב, שיש כמה בני אדם שיושבים ושונים כל היום מעוטפים בטלית ותפילין, אך הוא רק מצוות אנשים מלומדה. וזה כמעט גרוע מבעל עבירה, כי בעל עבירה פתאום יכולה לבא לו התעוררות גדולה ויעשה תשובה גמורה ויתחרט על מה שעבר ויעבוד לה' ית' בעבודה גמורה והתלהבות גדולה. אבל זה האדם אשר הוא צריך בעיניו ודומה לו כאילו עשה כל העבודה המוטלת עליו, וזה האדם לא יכול לבא לעולם לידי מדריגה גדולה וטובה כי הוא חושב שעבודתו הוא, בשלימות ובאמת הוא רחוק מאתו ית' ומעבודתו כרחוק מזרח ממערב".[2]
אמנם לא יחידה היתה החסידות במלחמתה נגד השגרה, אבל - ראשונה בתקופתה היתה, ומיוחדת בהדרכה להתחדשות הפנימית ולכוונות הרצויות בעבודת ה', ועל כך יש ליחד את הדבור בנפרד.
נגד הזקנה המדומה, זו שמפילה את האדם כדי למנעו מעבודת ה' יצאה החסידות בהסברה עמוקה, בה הראתה את גורמיה וממילא נובע רפויה וחידוש מאור פני האדם שני תהליכים הראתה, הראשון - בברות שאחר הילדות, השני - התבססות ועמל מתמיד אחר ההעפלה החד-פעמית. הגעגועים לאותה הראשוניות שעמה ההתלהבות מציירים את ההווה וזקנה דבוקה בו, ואך ידע האדם כי תהליך לפניו ולא סתירה בין עבר והווה, ויחוש כי טוב היום מל האתמול וצעירות בו.
ר' אורי פייבל, תלמיד המגיד ממזריטש, כתב ב"אור חכמה": יש בריות קטנות שפסיעותיהן קצרות מאד, ומהלכין במרוצה גדולה,והגם שרצים מאד, אינו דומה לפסיעה אחת שלא במרוצה מהבריות הגדולות וכמו כל לענין עבודתה, לפעמים האדם הוא מבחינת מוחין דקטנות ומתמרמר בנפשו מאד על אשר נפל ממדרגתו בקטנות המוחין וחוזר בתשובה, ומתחזק והולך יותר במרוצה לעשות רצון קונו ואעפ"כ הוא ע"י מוחין דקטנות. מש"אכ כשזוכה לגדלות המוחין הוא הולך לאט ומשיג יותר. וכמו שאני בעצמי, פעם אחת ראיתי את ר' ישראל בעל שם ז"ל בחלום, ושאלתי אותו מפני מה בתחילת עבודתי כאשר נכנסתי אל הצדיקים ללמד ממעשיהם והרגלתי את עצמי לעבוד ה' ית', הרגשתי בעצמי שנוי לטובה מיום אל יום בעסק התורה לשמה ובכוונת התפילה ובשאר מעשים, ועתה אינני מרגיש כלל השנוי ונדמה לי כמו יום אתמול כן היום, וכמו כן יום מחר? והשיב לי בדרך משל, כשהתינוק לומד א' ב' או סדור או חומש מדי יום ביומו ניכר השנוי בו שלומד יותר ממה שלמד אתמול, למשל: בשבוע העבר למד פרשה אחת חומש ועתה לומד שתי פרשיות וכיוצא בו. מה שאין כן, אם הולך ומתגדל ולומד בעצמו גפ"ת ופוסקים והוא מפולפל גדול אין ניכר שנוי יום מיומו אמנם לפי ראות עיני השכל, בודאי מה שהאדם נעתק בגדלותו יום ביומו בדרגה הוא גדול אלף אלפים ככל המדרגות שהתינוק נעתק בכל השנה כי המה בקטנות.
משל אחר של הבעל שם טוב: משל נאה שאמר מרן הקדוש הריב"ש טוב, כשאדם בא לחנות שיש בה כמה מיני מטעמים ומעדנים, מתחילה נותן לו בעל החנות לטעום מעט מכל מין, שידע מה לקנות, ואחר-כך כשהוא טועם ורואה שהוא מתוק וטוב, ורוצה לטעם עוד, אומרים לו קנה לך בדמים כי בחנם אין נותנים כאן כלום, והנמשל הוא על האור שמרגיש האדם בתחילת החסידות, שעל ידי טעם ואור זה יכול לרפות כל הרע ולהחזיר הכל לתכלית הטוב, ונותנין לו זה כדי שידע טעם עבודה ויהיה נשאר בו רשומו כשמסתלק ממנו בחינות אלו, שידע מה לחפש."[3]
כפי נסוחו של ר' צדוק הכהן מלובלין: "והנה האדם החפץ לקרב עצמו לקדושת ה' ית' מאיר לו הקב"ה מאור הקדושה שלמעלה מהשגת השכל האנושי ומשיג חיות הקדושה בלא שום מסך מבדיל ומתמלא האדם כולו אורה. וזה שאמר בספר הרוקח: אין חוזק בחוזק החסידות בתחילתו, כי ע"י האור הגדול בוער בלבו חשק ורצון לקדושה בכל תוקף ועוז. אך האור הזה הוא רק לפי שעה, כדי שיראה האדם שיש אור אלוקותו ית' בעולם ואח"כ נתעלם ממנו אותו האור ורואה האדם כל מה שפעל ועשה נגד רצון ה' ית' בכל הזמנים שעברו עליו, ואז נשבר לבו בקרבו ולא נשאר בו רוח ומתפלל להקב"ה בכל לבו ושב בתשובה שלימה."[4]
המשל שהביא ר' אורי רואה את הראשוניות כגדולה בהתלהבותה וקטנה באיכות השגתה, ואת המשכה - כעליה במושג אם כי קטנה ההתרגשות, מחמת ההרגל. קטנות הרגש, הגם שנראית ממבט שטחי כזקנה וירידת החיות הנשמתית הרי היא נובעת מגדלות ההשגה, שהרי השגה ורגש אינם עולים בד בבד, וגם אם יתאחדו, בשעה שפועל האחד בכל כוחו, מוכרח חבירו להצטמצם. כאן באה התמידות ומראה כי הזקנה אינה אלא בגרות, התקדמות רצויה בעבודת ה', והיאוש אינו אלא פרי געגועי ילדות, שנדמית כאידיאלית ברגעי חולשה.
משול החנות רואה בזקנה תקופה של עמל עצמי כדי לקנות אותה הופעה חד-פעמית שבמתת אלוקי אין אדם מכיר את הטוב. אינו יודע את שמסוגל להגיע, ולכן מאיר לו הקב"ה במתנה ומעלהו לפסגה. אבל, אין היא שלו, ומסוגל הוא לאבדה. מורד האדם משיאו, ומלמטה יעפיל בכוחותיו שלו. ההשגה הראשונה - גזולה היא, אחריה – הירידה, שלשם עליה היא, כדי לחזור לאותה ראשוניות כבעלים.
משל הילד רואה את הזקנה כבגרות לעומת הראשוניות שעמה הילדותיות ומשל החנות רואה בראשוניות גדלות שעמה חסרון - המתנה, ואת הירידה שבאה להשלימו, בעמל שעמה. הראשון ראה את תחלת החסידות כהשגה קטנה ורגש גדול, והמשכה - השגה גדולה ורגש קטן, וכך גדלותה עם התרחקותה מראשיתה . השני ראה את תחלת החסידות כהשגה ורגש גדולים, (כאן דוקא חוברים השניים, ככל הופעה חד-פעמית), והמשכה - הסתלקות שעניהם, וסופה - שיבה להתחלה, לפי עמל האדם. עתים חוזר גם הרגש וההתפעמות, עתים - נחלשות אלו בעקבות העמל המפרך והאיטי להגיע אל הפסגה, אבל - ההשגה שבה כתחלתה.
ר' צדוק הרחיב את מוטל החנות. אין הירידה באה רק כדי לקנות את ההשגה שהטעימוהו, אלא - גורמת לתשובה כללית, התמרמרות המוסקת מתוך ההשוואה שבין רגעי ההשגה המרומם לבין ההווה הרדוד. אין הירידה רק זמן לעמל, אינה רק סלוק המוחין כאפשרות מעבודה עצמית, אלא - היא מלאכה לעצמה, השפלת רוח האדם עד העפר. וערעור השאננות שבו כפתח לתשובה.
הזקנה בזקנת ההרגל והנטיה אף לחולי הזקנה המדומה חוברות כאן יחדיו. הזקנה המדומה, חודרת באדם, נפשו מתמרמרת מתפלות ושבה לה' ומערערת את ההרגל, הזקנה האמיתית ומשתחרר האדם משתיהן כאחת.
שתי זקנות, שתי רָעוֹת בנפש, והאחת מרפאת את רעותה. כאלישע: "ויאמרו אנשי העיר אל אלישע, הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה, והמים רעים והארץ משכלת. ויאמר קחו לי צלוחית חדשה ושימו שם מלח, ויקמו אליו. ויצא אל מוצא המים, וישלך שם מלח, ויאמר כה אמר ה' רפאתי למים האלה, לא יהיה משם עוד מוות ומשכלת. וירפו המים, עד היום הזה, כדברי אלישע אשר דיבר". (מלכים ב', ב יט-כב).