בדין מוציא ממקום פטור דרך רשויות (א) / הרב יהודה עמיטל

הטור בסי' שמו' כ': "ונ"ל אבל דבר שהוא מקום פטור מותר להוציא ולהכניס ממנו לרה"י ולר"ה ומהם לתוכו ובלבד שלא יוציא וכו'". וכ' הב"י דלפי הנוסחא שבידו המשך דברי הטור הוא כך: "ובלבד שלא יוציא מר"ה למקום פטור דרך רה"י" ומוסיף הב"י שם: "...דלפ"ז צ"ל שאע"פ שפסק בסמוך דמהלך לאי כעומד דמי וא"כ כיון שלא עמד לפוש בר"ה הוא מוציא מרה"י למ"פ דשרי, מ"מ כיון דאם עמד בר"ה חייב גזרינן שמא יעמוד" עכ"ל. והב"ח שם כ' דנוסחא זו מוטעית והגרסא הנכונה כפי שמצא הב"י כתוב בספר ישן ובלבד שלא יוציא מרה"י למ"פ מעברינו דרך מ"פ לר"ה או איפכא ועל מה שכ' הב"י דגזרינן שמא יעמוד לפוש כי הב"ח:

"...ודאי ליתא דלא נזכרה גזירה זו לא בתלמוד ולא בפסקי הגאונים". עיי"ש.

והט"ז בסק"ב כ' על הב"ח דתמוהין מאוד דבריו דודאי גזירה זו נכללת במ"ש דגמרא "ובלבד שלא יטול מבע"ה ונותן לעני" וכדפירשי שם: "דמזלזל באסורי שבת לכתחילה לגרום הוצאה מרה"י לר"ה ודברי הט"ו במה שתמה על הב"ח תמוהין מאוד דאיך נכללת גזירה זו דשמא יעמוד בהא דנטל מבה"ב ונתן לעני, שמה נעשתה הוצאה גמורה מרה"י לר"ה אלא שנעשתה באופן המותר דרך מקום פטור וחוששין דלמא יבוא בפעם אחרת להקל ולהוציא להציא בלי מ"פ, משא"כ כאן הרי לא הוציא לרשות אחרת אלא למ"פ, והאיך שלא יוציא למקום פטור לא יעבור על אסור הוצאה, וע"יש. עוד בט"ז בהמשך דבריו דכ' וז"ל: "ותו נ"ל ראיה ברורה לאסור בזה דאם נתיר מרה"י למ"פ דרך ר"ה מטעם דמהלך לאו כעומד הכי נמי נתיר מרה"י לרה"י דרך ר"ה דאין כאן עמידה בר"ה ועקירה והנחה הוה מר"ה לרה"י." ובסי' שמ"ח בטור מבואר שאסור, "אלא פשוט דאף דמהלך לאו כעומד היינו לענין חיוב אבל לענין היתר ודאי אסור" עכ"ל. ודבריו משוללי הבנה לכאורה, הרי העברה מרה"י לרה"י דרך ר"ה אינה אלא גזירה וכ"י גזרינן לגזירה לגזירה? אלא כוונתו להוכיח דאסור דרבנן יש בהעברה מרשות לרשות גם ללא הנחה ברשות אחרת. ואם נאמר דגם לאסור מדרבנן יש צורך בהנחה ברשות אחרת אלא שהיא יכולה להעשות גם ע"י אחר אחר כמשנתנו בריש מכלתין, א"כ צריכים היינו להתיר גם בהעברה מרה"י לרה"י דרך ר"ה. וע"כ דלגבי אמור דרבנן מגי במה שעברה לרשות אחרת אעפ"י שלא היתה הנחה שם.

וכענין זה כ' הפרמ"ג במשבצות זהב דע"כ יש אסור בעקירה ללא הנחה מדין חצי שעור, אכ"פ מדרבנן. והמקור הוא משנתנו: "פשט העני את ידו לפניו ונטל מבעה"ב מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורין" והיינו פטור אבל אסור והנה הב"י והט"ו שלא מזכירין את המשנה, ע"כ דשאני התם דאתעביד מלאכה מבינייהו וכלשון רש"י שם ד"ה עשתים וז"ל:

"ושתיים מדבריהם כשהמלאכה נעשית על ידי שנים זה עוקר וזה מניח לכתחילה אסור, ואי עשה פטור כדיליף בגמ': שנים שעשאוה פטורים"

עכ"ל. והפרמ"ג בעצמו מעיר על אפשרות חלוק זה אלא שכ' קז"ל: "ולומר במשנה איתעביד מלאכה מבינייהו מנ"ל הא' עכ"ל. ולעד אדרבה על דבריו יש לשאול מנ"ל לא לחלק בכך דלדעת כמה ראשונים ע"כ עלינו לומר דטעם האסור במשתנו משום שאתעביד מלאכה מבינייהו דהוה בהא דאיתא שם בדף ג': "פטורי דאתיו בהו לידי היום חטאת קחשיב דלא אתו בהו לידי חיוב חטאת לא קא חשיב". מצינו לרבותינו הראשונים ד' פירושים:

א. פירוש רש"י - דעבירות שהן תחלת מלאכה קא חשיב דאיכא למגזר דומא גמור לה.

ב. פירש"י בשם רבותי - פשוטות יד לפנים בין מלאה בין ריקנית היא תחילת מעשה.

ג. פ"י ריב"א בתוס' - דפשיטת יד מלאה קא חשיב.

ד. פ"י הר"ן ועור ראשונים - דהנחות קא חשיב.

והנה לרש"י דעקירות קא חשיב כי דתרתי דעקירה דפטורא היינו פשט העני ידו מלאה לפנים - הא חדא, או שנתן לתוכה בע"ה וידו של עני היתה ריקנית - היינו תרתי ועי"ש. בתוס' - דמקשים דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל. וע"כ צ"ל דהואיל ואתעביד מלאכה מבינייהו אין זה טלטול אלא עקירה אעפ"י שלא עקר מרה"י, וע"כ לאו מדין חצי מלאכה אסור, דעקירת החפץ ללא עקירה מרשות לרשות אין בה אסור כמו שאין אסור בעקירה מרה"י למקום פטור כשמקים הפטור הוא סמוך וצמוד לרה"י.

וכן מה שפרשו רבותיו של רש"י דפשיטת יד בין מלאה בין ריקנית קא חשיב הקשר ע"ז הרמב"ן הרי הוא פטור ומותר בהכנסת יד אם לא עשה דבר אחר? וע"כ צ"ל דהואיל ואתעביד מלאכה מבינייהו גם הפשיטת יד אסורה. יוצא לדעת רש"י ורבותיו דהמשנה משמיעה לנו דהיכא דאתעביד מלאכה מבינייהו יש אסור גם על חוקי מלאכה כאלה כשלעצמם אין בהם אסור וא"כ דבאופן שעשה חצי, חצי מלאכה ממש כמו עקירת רשות יש אסור גם מבלי שאתעביד מלאכה שלימה.

ונראה להוכיח דינו של הב"י מהא דמבואר בדף ג: לגבי היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ ובעי שם אביי: "מי קנסיה רבנן לאהדורה לגביו או לא". וברש"י שם: "מי קנסיה הואיל והתחיל בה באסור הרי שיש אסור בעקירה לבד אע"ג דלא אתעביד מלאכה". ואפשר שהטעם כמו שכתב הב"י דלמא יעמוד ה"נ אסור דלמא יניח. ואפשר דאביי מיירי כגון שפשט ידו ע"מ לתת לעומד בחוץ דפשטות דברי אביי על המתניתין קאי, ובאופן כזה הואיל ודעתו היתה למלאכה שלימה גם עקירה אסור דלמא יגמור לבד, משא"כ בעניננו דאין דעתו למלאכה שלימה דהוציא ע"מ להניח במקום פטור וכל החשש רק משום שמא יעמוד - אין להוכיח משם. אלא שלפי"ז נצטרך דגם דברי הברייתא דנאמרו מתם הייתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ אסור ג"כ מיירי בהוציאה ע"מ לתת לעומד בחוץ - וזה דוחק.

ועיין במאמר מרדכי דפשיטא לי' דאסור כדברי הב"י. ועל הב"ח כתב דחלילה חלילה לומר כל וישתקע הדבר ולא יאמר. ומקורו מהא דאמרינן דף צט: "בור ברה"ר במופלגת מן הכתל ארבעה. וטעמא דאיכא חוליא עשרה. הא ליכא חוליא עשרה קא מטלטל מרה"י לרה"י דרך ר"ה". והתם ע"כ הטעם משום שמא יניח. וכ"כ הב"י בסימן שנ"ד. וטעם זה הוא כעין הטעם השני שבט"ז הנ"ל ולע"ד עדיין יש לפקפק ולדעת הב"ח אין להוכיח כשם דסוף סוף אתעבידה מלאכת עקירה והנחה והיתה גם העברת רשות אלא גם שגם העקירה וגם ההנחה היא ברה"י, משא"כ מקום פטור דאין לו דע"ד, לא רק שלא נעשתה הנחה המחייבת אלא שלא נעשתה הנחה כל עיקר, על מקום פטור מדע"ד לא נחשבה הנחה כלל. אלא שדבר זה תלוי בעיקר גדר הוצאה אם זה תלוי בעקירה והנחה או בהעברת רשות ואכמ"ל. ועיין עוד ברשב"א דף ג' ד"ה כאן. ולהלן לגבי למעלה סי' נביאו בע"ה.

וע"י בתוס' שבה הקשה על הב"י שכ' דהאסור בהוצאה מרה"י דרך רה"ר למ"פ משום שמא יעמוד, דסו"ס אין כאן חיוב כיון שלא היתה עקירתו הראשונה לשם כך, דהא קיל"ן המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאם פטור. ועיין בפרמ"ג המסתפק אולי אין זה דומה למפנה חפציו מזוית לזוית דעקירה ראשונה לא היתה עקירה כלל, משא"כ כאן זה נתכון לעקור עכ"פ מרה"י. ועיין בהוצאות חיים סי' ט' אות י"א דדבר זה מחלוקת אמוראים, ומתוך דיוק ודקדוק לשונות הראשונים בסוגין נראה דגם הם חלוקים בדבר והדברים עתיקים ואכמ"ל. מה שראוי לציין שלפי"ז כל דינו של הב"י שנוי במחלוקת מצד העקירה הראשונה וע"ע בפרמ"ג הנ"ל.)

לסכום אעפ"י שהב"י לא כתב בשלחנו את הדין הזה מ"מ להלכה נתקבלו דבריו וכן פסק המצ"ב ושו"ע הרב. ביסוד האסור אנו מוצאים כמה דעות כפי שבררנו.

א) לפי הפרמ"ג - אסור זה נכלל במשנה יציאות השבת שתיים שהן ארבע, והארבע כוללים שני אסורי דרבנן באופן שעשה רק חצי מלאכה, ולדעת הפרמ"ג אין הבדל בין אתעביד מלאכה מבינייהו בין לא אתעביד.

ב) לפי הט"ז - אסור זה נכלל במה שאסרו חז"ל לעומד במקום פטור ליטול מבעה"ב וליתן לעני דנראה כמזלזל באסורי שבת.

ג) לפי הט"ז והמאמר מרדכי - אסור זה נכלל בכלל מה שאסור חז"ל להעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר מחשש שמא יניח. וטעם אחרון זה הוא אשר תואם את לשונו של הב"י במה שכתב דגזרינן שמא יעמוד לפוש.