ירושת אבות / גרשון הכהן

גמרא בבא בתרא קיז. מעלה את הבעיה כיצד נחלקה הארץ? ליוצאי מצרים, לבאי הארץ או לשניהם יחד. וזה לשון הגמרא. " מאי משמע דהאי לשמות מטות אבותם כתיב דלמא לשבטים קאמר להם:

ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'.

ירושה היא לכם מאבותיכם וליוצאי מצרים קאמר" הגמרא מוכיחה מהפסוק ונתתי אותה לכם מורשה" ומוסיפה ירושה היא לכם מאבותיכם.

ליוצאי מצרים נאמר שהארץ ירושה להם מאבותיהם. מכאן משתמע שהארץ קנויה כבר מזמן האבות, ויוצאי מצרים הם יורשים בנחלת האבות אברהם יצחק ויעקב. וכן בגמרא שם קי"ח: - קיט. מובא דיון על נחלת מנשה ושם קמ"ל דבנות צלופחד נטלו שני חלקים. חלקם שירשו מאביהם וחלק בכורה.

הגמרא קובעת "אלמא א"י מוחזקת היא", שהרי אין הבכור נוטל בראוי אלא במוחזק וארץ ישראל היתה עדיין בראוי.

ובהמשך הגמרא שם "אלא אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא".

שיטה זאת שארץ ישראל מוחזקת ליוצאי מצרים מוצאת ביטוי במקומות אחרים בש"ס, שאינם קשורים אך ורק לנחלת הארץ.

בגמרא ע"ז נג: "ואשריהן תשרפו באש.

מכדי ירושה היא להם מאבותיהם. והרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו"? רש"י שם ד"ה ואשריהם תשרפו: "אלמא אילנות נמי אסירי ומכדי הארץ וכל המחובר לה ירושה לישראל היא מאבותיהם שהרי לאברהם נאמר לך אתננה וגויים שבאו אחרי כל לא יכלו לאוסרן בהשתחוואה".

הגמרא מבינה שארץ ישראל מוחזקת ליוצאי מצרים ורואה בזה דבר מובן מאליו. בפשטות שואלה הגמרא כיצד יכלו עמי כנען לאסור אשרות שהוחזקו כקנין ישראל. הרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?

בגמרא לא מצאתי שיטת תנאים מפורשת אבל בבראשית רבה ל"ט, מצאתי דעת תנא מפורשת בענין.

"אמר רבי אלעזר ג' מזבחות בנה אברהם אחד לבשורת א"י ואחד שלא יפלו בניו בעי ואחד לקנינה. דעה מפורשת שאברהם עשה קנין בארץ. וכיצד קנה?

בבא בתרא ק. מובאת שיטת רבי אליעזר שהלוך קונה.

"דתניא הלך בה לאורכה ולרוחבה קנה מקום הלוכו דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אין הלוך מועיל כלום עד שיחזיק. אמר רבי אלעזר מאי טעמיה דרבי אליעזר דכתיב קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה".

אם כל מצאנו שבגמרא מובאת שיטה זאת להלכה וכן דעת תנא מפורשת שהאבות עשו קנין בארץ. יתכן ושיטה זאת שנויה במחלוקת ולא בכל הסוגיות הסכימו לקבל את ההנחה שארץ ישראל מוחזקת מימי האבות.

הגמרא בראש השנה יג. "שאלו חבריה מרב כהנא ממה הקריבו ישראל עומר בכניסתם לארץ.

הלא כתוב קצירכם והויא של נוכרים?

בספר יהושע מסופר שעם כניסתם לארץ הביאו עומר ממחרת הפסח. והרי הביאו עומר משל נוכרים וכתוב " קצירכם" קצירכם ולא קציר עכום! וממה הביאו?

משאלת הגמרא מובן שהגמרא כאן בראש השנה חולקת על כך שארץ ישראל מוחזקת. שהרי אם היתה מוחזקת להם לא היה מקום לשאלת הגמרא ממה הביאו את העומר. שהרי גדל בקרקע שהיתה בחזקתם של ישראל?

התוס' ד"ה ולא, עמד על הסתירה שבין הסוגיות."ואע"ג דירושה היא לכם מאבותיכם כדאיתא בע"ז" ותירצו שמכל מקום יש לנוכרי חלק בזרעים "ויש לו במה שזרע".

לדעת התוס' הסוגיה כאן לא חולקת על כך שארץ ישראל מוחזקת. ואין חלוק בין הסוגיות. אלא למרות העובדה שהקרקע בחזקת ישראל עדיין נשארת התבואה בגדר קציר עכו"ם ולא בגדר קצירכם.כיון שלנוכרי חלק בזרעים.

מכאן יוצא לשיטת התוס' שקציר עכו"ם אע"פ שגדל בקרקע של ישראל פסול לעומר.

הרמב"ם לא הביא את ההלכה שקציר עכו"ם אסור בהבאת העומר. הקשה על זה המנחת חינוך מצוה ש"ב, ונשאר בצ"ע. השפת אמת על הגמרא בראש השנה תמה על הרמב"ם מדוע לא הביא את הדין שקציר עכו"ם פסול בהבאת העומר וניסה לאמר שאולי לדעת הרמב"ם אין נפקא-מינא בימינו ולכן לא הביא דין זה, "שאין בזה נ"מ למעשה מכיון שאין קנין לעכו"ם להפקיע את א"י מקדושתה ולכן התבואה כתבואה שגדלה בידי ישראל ונקראת קצירכם".

אם נסביר כך את הרמב"ם שבזמן הזה מותר להביא עומר מקציר עכו"ם שגדל בקרקע שהיא בחזקת ישראל נהיה חיבים לאמר: שלגמרא בראש השנה היה ברור שארץ ישראל לא היתה בחזקת ישראל עם כניסתם לארץ שהם עדיין לא כבשו ולכן יש מקום לשאלה קצירכם ולא קציר עכו"ם.

ובימינו שלאחר שנתקדשה הארץ בקדושה שניה אין כח לנוכרי להפקיע מקדושת הארץ ולכן כל תבואה שגדלה בישראל בין בידי נוכרי, בין בידי ישראל, מותרת בעומר ואין שום נ"מ להלכה אך לשיטת התוס' וכמו שמשתמע מתרוצם יש נ"מ להלכה שאסור להביא עומר משדה של נוכרי בארץ ישראל.

וא"כ מדוע התעלם הרמב"ם מהדין הזה.

לכן מביא השפת אמת בשם ספר אורים גדולים שהרמב"ם חולק על הנחת התוס' שיש חסרון בתבואה שיש לנוכרי חלק בה.

ולדעת הרמב"ם תבואה שגדלה בארץ ישראל מותרת אפילו אם יש לנוכרי חלק בה.

ואפילו אם יש לנוכרי חלק בזרעים אין חסרון של קצירכם ולא קציר עכו"ם. והבעיה בגמרא ממה הביאו עומר מכיון שארץ ישראל לא היתה עדין בחוקתם והתבואה דינה כתבואה של נוכרי שגדלה בחו"ל.

א"כ לשיטת הרמב"ם נהיה מוכרחים לאמר שהסוגיות בע"ז ור"ה חולקות ולגמרא בראש השנה אין הארץ מוחזקת מימי האבות.

(עדיין לא ניתן ללמוד מכאן שהרמב"ם הכריע כסוגיה בראש השנה).

בגמרא בקדושין מא: חוזר דיון בנושא חלוקת הארץ "רבי חנינא בן גמליאל אמר אי לא כתב רחמנא בארץ כנען הוא ונאחזו בתוככם בארץ הגלעד אבל ארץ כנען כלל לא".

וברש"י: אף בארץ כנען יטלו אע"פ שלא סיעו לכובשה. ובתוס' ד"ה אי לא כתב רחמנא: הקשו על רש"י: כיצד יתכן שלא יסיעו בכיבוש, ויטלו חלק בארץ כנען? הפנ"י אמר ששיטת רש"י מובנת כמ"ד שליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ואין אפשרות למנוע את בני גד ובני ראובן מלרשת בנחלת אבותיהם, אפילו אם לא יכבשו. רש"י מובן לשיטתנו שהארץ מוחזקת מימי האבות ונתחלקה ליוצאי מצרים עוד לפני שנעשה תנאי ב"ג וב"ר. והם יורשים בדין ירושה אפילו אם לא ילחמו.

במהרי"ט שם הקשה על שאלת התוס' שכתבו "שהוקצת הארץ לשאר השבטים שהרי מאותה שעה ששאלו ארץ כנען נעשו כמי שסילק עצמן מלחלוק".

" קשיא לי כיון דמוחזקת היתה בידיו של ישראל ויד הכל שוים בה, היכי מהני בה סלוק הא אמרינן בריש הכותב ותניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זה ואין לי עסק בה' וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום,

ועוד בריש השולח אמרינן מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מבוטלת לא אמר כלום.

מנוסח שאלתו מובן שקיבל את השיטה שארץ ישראל היתה מוחזקת מימי האבות ונעשו כל ישראל בעלים עליה עוד לפני כניסתם לארץ.

והשוה את בעלות עם ישראל על הארץ לבעל בשדה שאמר אין לי חלק בה. והדין: לא אמר כלום.

ומכאן קשה לו איך יכולים לסלק את בני גד ובני ראובן, אפילו אם סלקו את עצמם, כאלו לא אמרו כלום. שהרי היו בעלים על נחלותיהם שבארץ כנען.

ראינו כמה מקומות בש"ס בראשונים ובאחרונים שהאבות יצרו קנין בארץ ויוצאי מצרים ירשו חזקת אבותיהם. אפשר למצוא נפקא מינות אם בין כך גם להלכה.

הגמרא ירושלמי חלה פ"ב ה"א.

"פירות חו"ל שנכנסו לארץ כ"א פוטר ור"ע מחייב. חבריה אמרי כך משיב ר"ע את ר"א. אין את מודה לי שבשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין וסלתין שהן חיבים בחלה. ולא גידולי פטור הן? והוא מקבל מיניה. אמר רבי יוסי תמיהני איך ר"ע מותיבי את ר"א והוא מקבל מיניה. תנן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו. דאמר רב הונא דשב ר' שמואל בר נחמן "לזרעך נתתי" אתן אין כתיב כאן, אלא כתיב נתתי. שכבר נתתי.

יוצא בירושלמי שהדבר שנוי במחלוקת בין חבריה בשם ר"ע ובין רבי יוסי. ולדעת רבי יוסי שהיתה הארץ מוחזקת מימי האבות לא דחה ר"ע את ר"א.

וכן בגמרא ביבמות פב: בתום' ד"ה ירושה מובאת שיטת ר"ח שקדושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב.

ע"כ יוצא משיטת ר"ח שירושת האבות וקינינם בארץ, יצרו את הקדושה. והרבה השלכות לדבר. וכן משמע מהגמרא בכתובות כה. ז' שכבשו נתחיבו בחלה ולא נתחיבו בתרומה.

והרי עדין לא קדשו אלא שחלה לא צריכה לתנאי של קדוש הארץ שהוא לאחר כבוש אלא די בכך שהארץ ניתנה לאברהם כדי לחייב בתלה.

וכך משמע גם מרש"י שם שהוצרך לאמר טעמים מיוחדים מדוע לא כל חיוב תרו"מ מיד בהכנסם לארץ.

היה יכול לאמר בפשטות שבזמן שנכנסו עדיין לא קדשו. ומכך שרש"י לא אמר כן וזה הטעם הפשוט, ודאי היה חסרון באותו טעם א"כ נהיה חיבים לאמר שהיתה קדושה כבר משעה שנכנסו. אמנם לא קדושה לחיוב מצוות התלויות בארץ "אך קדושה מסוימת היתה.

ובספר חזו"א ערלה ס' א' ס"ק י"א כתב שכל המצוות שנתחיבו מיד בכניסה לארץ החיוב היא מצד קדושת הארץ שבא מקנין האבות.

היסוד שארץ ישראל היתה מוחזקת ליוצאי מצרים אע"פ שלא גרו בה, מצא ביטוי בדברי ראשונים על תקופות מאוחרות בגלות האחרונה.

בספר אר"י בספרות התשובות ר"ז - תשובת רב נחשון גאון: " דקים להו לרבנן דאין כל אחד מישראל שאין לו ד' אמות בא"י, וא"ת נטלוה ישמעאלים ואנן בגלות קימא להו לרבנן דקרקע אינה נגזלת. ובחזקת ישראל היא וארץ ישראל נקראת ע"ש ישראל.

שם מס' הפרדס לרש"י ושו"ת הרשב"א ח"ז תר"ח בתשובת הגאונים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שאין לו קרקע בא"י... וא"י בחזקתנו עומדת לעולם ואע"פ שאין לנו שוב שולטנות בה".

השוו את גלות מצרים לגלות בית שני וכשם שבגלות מצרים לא פקעה חזקה שעשו בה האבות כך בגלות בית שני לא פקעה ארץ ישראל מחזקת עם ישראל.

ולגבי כניסת עולי מצרים לישראל כתב ביד רמה בבא בתרא קי"ט.

"שבשעה שנכנסו לארץ כנען איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא זכו בה אבות.

הוא כמאן דאקניה ליה לאיניש קרקע מהיום ולאחר זמן. דלכי מטי זימניה איגלאי מילתא למפרע דמההיא שעתא דאיקניה ליה קנין מקבל המתנה לההיא קרקע".

בשעה שנכנסו עולי מצרים לארץ כאלו באו לחלוק בירושת אבות. והתברר הדבר למפרע שאת שלהם באו ליטול. לא נחשב כאלו עם כניסתם לארץ כבשו אלא כאלו באו ונחלו בקרקע שהיתה בחזקתם מקודם. ונטלו כדין היורשים בנחלת אבותיהם. עם הכיבוש הוברר הדבר שנעשה קנין בימי אבותיהם והארץ בחזקתם היתה עומדת גם בזמן שעדיין לא חיו בה.