ימי בן המצרים / אליעזר ברח"ד
"גלתה יהודה מעוני ומרב עבודה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח כל רודפיה השיגוה בין המצרים".
ימים אלה שבין י"ז בתמוז לתשעה באב ימים המוקדשים להתייחדות עם אותה תקופה קשה ורווית דמים בתולדותינו החרוטה בצפורן שמיר על לוח דברי ימינו ואשר את תוצאותיה אנו חשים עד היום בהמצאנו בגלות המר והנמהר הזה.
תקופה זו של שלשת השבועות אינה מהוה חטיבה אחת שלמה. מוצאים אנו בה דרגות שונות מן הקל אל הכבד כאשר השיא מסתיים בט' באב.
דרגות אלה באים לידי ביטוי בתקפם ובחומרתם של מנהגי האבילות שאנו נוהגים. מי"ז בתמוז ועד ר"ח אב, אוסרים גילוח ותספורת וביטויי שמחה שונים. מר"ח אב ועד ט"ב תקופת ט' ימים מוסיפים חומרות נוספות כגון איסור אכילת בשר ויין ורחיצה לשם תענוג. ודרגת החומרה השלישית, היא שבוע שחל בו תשעה באב. והנה אותם ג' דרגות בנוגע לזיכרון חורבן הבית מהווים הקבלה וחיקוי לג' שלבים דומים המובעים בנושא האבילות הכללי דהיינו על מת.
גם כאן מבדילה ההלכה, בין שבעת ימי האבל - שאז החומרות הכבדות ביותר, לבין שלושים יום שבהם ישנה הפחתה מסויימת ולאחר מכן י"ב חודש. כשגם בסוגי החומרות השונות קיימת ההקבלה והזהות בין השלבים השונים שבשני התופעות.
ואכן חורבן ביהמ"ק, שהיה תל תלפיות שכל הפיות מופנים אליו ואשר הווה את המרכז ואת הלב של העם כולו לכל תפוצותיו. דמה את כנסת ישראל לאדם שמת לו מת אשר היה יקר לו מכל.
ועל זה מקונן ירמיהו במגילת איכה "דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד כל שעריה שוממין" דהיינו אותם דרכים שהיו שוקקים מעולי רגלים בזמן חג ומועד, דבר שהווה את הביטוי המובהק ביותר לאחדות ישראל ולקשר שבין כל יהודי ויהודי באשר הוא, כעת אבילות ומרוקנות.
"שעריה שוממין" אותה ציון וירושלים אשר הייתה כעיר שחוברה לה יחדיו שעושה את כל ישראל חברים ואשר דרשו חז"ל "וכי יבא הלוי מאחד שעריך ובא בכל אות נפשו" ושרת. יכול אף בשאר ימות השנה ת"ל "באחד שעריך" לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד, דהיינו בשעת עליה לרגל וכעת שעריה שוממין ואין יוצא ואין נכנס. ולזה רמזו חז"ל באמרם בית שני חרב בעוון שנאת חינם, אשר שקולה כנגד החמורות ביותר בעבירות שהן ע"ז וש"ד וג"ע אשר הוו את הסיבה לחורבן הבית הראשון. כי בית ראשון אשר שרתה בו שכינה חורבנו נעוץ דווקא בעשיית אותן ג' עבירות חמורות אשר כל כולן באות לדחוק את כבוד ה' מעל הבית ואשר מביעות את העניין של עזב ה' את הארץ ואין הוא מביט במעשינו. אולם בית שני שלא שרתה בו שכינה כל קיומו נבע מעצם העובדה שהוא שימש את הבריח התיכון בין ליבות כל ישראל ועשאם אגודה אחת. וממילא ברגע שהגיעו למצב של שנאת חינם לפירוד לבבות שוב לא היה מקום לקיומו של בית ה'.
וכשם שקובע לו אדם מדי שנה בשנה יום זיכרון למתו כך קבעה לה האומה את יום תשעה באב לזיכרון החורבן. אלא שיום זה מהווה את הדרגה הגבוהה ביותר באבילות המתחילה כבר שלושה שבועות לפני כן ואשר מכניסה בהדרגה את האדם לתוך אותה אוירה של צער וכאב על אבדן היקר ביותר. רגשות אשר ברוב השנה עמומות במקצת לרגל שגרת החיים.
אולם אם על המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב הרי שבנוגע לביהמ"ק אין הדבר כן.
כי מיום שחרב ביהמ"ק לא פסקה הציפייה והתוחלת לבנייתו מחדש ואתו את בניית כל העם כולו בארצו וגאולתו מהגלות המרה. האדם מזכיר זאת ג' פעמים ביום בתפילת העמידה והאדם מזדהה עם זה בברכו על מזונו.
בכל אירוע של שמחה כאשר נדמה שהנה לב האדם שקוע כל כולו בשמחתו הפרטית וניתק לרגע מהקשרו לכלל האומה ולמצבה בגלות עקב חורבן הבית, אזי שוברים כוס יקרה ביותר (כמסופר בגמ' ברכות) ושמים אפר על ראשו של החתן להזכירו ולהזכיר לכולם את חורבן הבית וכן הדבר במספר פרטים נוספים הנוגעים לחיי יום יום כגון השארת אמה על אמה טיח מעל הפתח וכיו"ב.
מעל הכל העובדה המופלאה הזאת של התכנסות כל בית ישראל לבתי כנסיות ומדרשות בליל ט' באב וביומו לקריאת מגילת האיכה ואמירת הקינות אשר חוזרת ונשנית מידי שנה בשנה במשך תקופה כ"כ ארוכה של אלפים בשנים היא המעידה מעל לכל צל של ספק על חיותו וקיומו של בית ה' בכל אדם ואדם בבחינת "אהל שכן באדם" ועל עצם העובדה שלא נשכח הדבר מלב האומה. וזו כוונת הגמ' בתענית באמרה "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" והנה קיים קושי מסויים במאמר. כי לכאורה היה נכון יותר לכתוב, יזכה ויראה בשמחתה כי הדבר יתבטא גם בעתיד. אלא הסביר אחד מגדולי החסידות. היא הנותנת. דווקא אדם שמתאבל על ירושלים וזכרונה אינו משממנו אף לרגע אחד הוא גם זוכה לראות ולשמוע ולהבין את אותם נבואות של נחמה וגאולה של נביאנו המבטיחים עתיד מזהיר ומפואר לירושלים באחרית הימים. דווקא הם מתוך הצער והאבל מגיעים להרגשת השמחה בבניין ירושלים. "וזה למדנו גם מהמסופר בסוף מסכת מכות. על ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע שהיו מהלכין בדרך וראו שועל שיצא מבית קה"ק. התחילו הן בוכין ור"ע משחק ולשאלתם מדוע הוא משחק ענה להם כתיב בישעיה ח' "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו". ונשאלת השאלה מה עניין זה אצל זה והלא אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואת זכריה בנבואת אוריה. באוריה נ"א "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה וגו'" בזכריה נאמר "עד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". עד שלא נתקיימה נבואת אוריה מתיירא הייתי שלא תתקיים נבואת זכריה עכשיו שנתקיימה נבואת אוריה בידוע שנבואת זכריה מתקיימת". ע.כ.
רק מי שחש ומרגיש ורואה לנגד עיניו את נבואתו של אוריה, את הבית לבמות יער ומרגיש בקרבו את עוצם האבל והכאב הוא גם יכול "להרגיש שמחה" ואף לשחוק בראותו שועל יוצא מבית קה"ק בידעו שנבואת זכריה עתידה להתקיים וירושלים תיהפך לעיר כלילת יופי קריה למלך רב.
ובזה נוכל אף למצוא תשובה מסויימת לשאלה הצצה ועולה מידי פעם. "האבכה בחדש החמישי" אכן כן. כל עוד לא חזינו בתפארת ירושלים על כל חלקיה בשלמות, כל עוד הר הבית מהווה מקום לבמות הרי דווקא מתוך הרגשת הבכי והאבל, דווקא מעצם תחושת הכאב מובטח לנו שגם נוכל לחוש ולהרגיש את השמחה בבניין ירושלים ובישיבתנו וקיומנו בארץ אבות. אולם להביע זאת ע"י הפסקת מנהגי האבלות וע"י ביטול מוחלט של אותם כ"א יום מיוחדים להתייחדות עם עניין זה ה"ז משיג את המטרה ההפוכה.
וכבר עמדו על כך חכמינו במס' ר"ה יח: בסתירה לכאורה בתשובת זכריה הנביא לשואלים אותו. דקרי להו צום. וקרי להו שמחה ותי' ר' פפא ל"ק בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום. אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין (אבל לגבי ט' באב שאני הואיל והוכפלו בו הצרות). ופי' רמב"ן ששלום הכוונה בזמן שביהמ"ק קיים.
וכ"כ הטור או"ח סי' תק"נ "בזמן דאיכא שלום וליכא שמד כגון שביהמ"ק קיים - ששון. בזמן דאיכא שמד וליכא שלום צום וכו'. והאידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר וכ"ש בדורותינו". ע.כ.
א"כ אף שלכאורה מצויים אנו בתקופה של ליכא שמד אבל גם ליכא שלום (בתרתי אנפי) וע"כ הבינו גדולי ההוראה בישראל דחובה להתענות כי דווקא מתוך כך אבן נגיע להרגשת השמחה בבניית ירושלים. ורעיון זה הביע החת"ס ז"ל בדרשותיו. בביאורו את הפסוק בתהילים קל"ז: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון". פי' דווקא מתוך הישיבה בבבל בשקט ובשלוה ובכבוד (כפי שמרמז על כך הביטוי "על נהרות בבל שם ישבנו" נהר סימן המשכיות להתמדה. ישבנו - מורה על התיישבות קבע התבססות [כדברי ירמיהו בנו לכם בתים וכו']) בניגוד ללגור בארץ באנו וכפי שהדבר ידוע שישראל הגיעו בבבל לעמדות גבוהות דבר שהתבטא אח"כ בעליית עזרא) הרי גם בכינו בזכרנו את ציון. מתוך הזיכרון והידיעה שציון היא שוממה וארץ ישראל חרבה ואנו פה יושבים בכבוד ובשלוה זה גרם לבכי ולכאב ולתחושת העדר רצון לשיר משירי ציון".
והנה על הפסוק "גלתה יהודה מעני" דרשו חז"ל "על שאכלו חמץ בפסח ולא אכלו לחם עני דהיינו מצה. ד"א. על שגזלו מתנות עניים".
וכמו"כ על הפסוק "על מה אבדה ארץ" מובא בגמ' בנדרים שאף לא אחד ידע על כך תשובה עד שהקב"ה עצמו ענה ואמר "על שלא ברכו בתורה תחילה" והסביר המהר"ל בהקדמתו "לתפארת ישראל" שאי הברכה מורה על הניתוק בין נותן התורה לתורה עצמה. כלומר אף שקיימו את התורה מ"מ לא ראו בה כנתונה מאת ה' כמביעה את חכמת ה' יתברך אלא ראו בה תחום לימודי ככל תחום אחר. ואם כך אז אין גם הרגשה וצורך בקיום המצוות. אז אפשר לגזול מתנות עניים.
ובכלל, אין צורך בהקפדה על מצוות בין אדם לחבירו ובכך מגיעים למצב של שנאת חינם ולמצב שהעמידו את כל דבריהם על הדין ולא נהגו לפנים משורת הדין. ועליהם נאמר "ולא אבו בדרכיו הלוך (מה הוא נוהג לפנים משורת הדין אף אתה כן) ולא שמעו בתורתו" לא השכילו לשמוע את הבת קול היוצאת מלימוד התורה ומכוונת הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון" וע"כ נאמר בתחילת הפסוק "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים".
וכיוון שחטאם היה במצוות שבין אדם לחבירו ובגזל מתנות עניים הרי שגם התיקון וגם הגאולה מותנים בזה. כלשון הפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" וכמאמר חז"ל "גדולה הצדקה שמקרבת את הגאולה" (ב"ב י') וזה גם הכוונה בדברי ההגדה בפסח: "כל דכפין ייתי ויכול... השתא הכא לשנה הבאה בא"י". כלומר ע"י קיום מצות הצדקה וג"ח בהזמנת הנצרך לביתנו נזכה לגאולה ולחגיגת הפסח בא"י בירושלים. וע"ז נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" בגאולה העתידה.
ויתקיים בנו דברי המדרש:
"עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לשמחה שנא' כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי... יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות את ירושלים הוא בעצמו ולקבץ גלויות ישראל לתוכה שנא' 'בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס'" (ילק"ש איכה רמז התקצ"ח).