ישראל ערבין / הרב אפרים שחור

הגמ' בשבועות (פ' שבועת הדיינים לט.) אומרת שבעברה על לא תשא שם ד' לשוא נפרעים מל החוטא ומכל העולם כולו ואילו בכל עברות שבתורה נפרעין רק ממנו. וע"ז שואלת הגמ' - וכל עברות שבתורה מכל העולם לא? והכתוב "וכשלו איש בעוון אחיו" (ויקרא כ"ו) מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה - מתרצת הגמ': התם (בכל התורה) שיש בידו למחות ולא מחו, ע"כ מדברי הגמ' יוצא שבמקום שישראל יכלו למחות בעובר העברה ולא מחו, נפרעים מכולם שנאמר "וכשלו איש בעוון אחיו".

הרא"ש בסוף פ"ג מברכות על השאלה מדוע להלכה נפסק שנשים לא מוציאות אנשים בברכת המזון (מפני שנשים חיובן מדרבנן ואנשים מדאורייתא) ואילו באנשים אדם שאכל כזית ואינו חייב בברכת המזון מדאורייתא מוציא אחר שאכל כביצה, וחייב בברכת המזון דאורייתא. ומתרץ שאיש אע"ג שלא אכל כלום, דין הוא שיפטור אחרים דכל ישראל ערבין זה בזה (אלא מדרבנן אמרו שיאכל לפחות כזית כדי שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה). כל אדם מישראל ערב הוא בעבור ישראל ועליו להציל מן העוון, אבל אשה איננה בכלל הערבות מדברי הרא"ש משמע שכל ישראל ערבין זה לזה - באיש ולא באשה (רבי עקיבא איגר התשובה ז' אומר שנשים לא נכללות בערבות דוקא במצוות שאינן חייבות בהן, אבל במצוות שנשים חייבות הל נכללות בכלל הערבות ואם יצאה היא ידי חובה יכולה להוציא אחרים).

מתוך מבט פשוט נראה שאין קשר בין דברי הרא"ש. בדין ערבות לדין הגמ' כשבועות, שהרי הרא"ש מדבר בערבות חיובית, יוצרת, המוסיפה כח חדש בקיום המצווה להוציא אחרים ידי חובתם. ואילו הגמ' בשבועות מדברת על ערבות של עונש שאחרים נענשים כשיהודי עובר עברה. אבל מן הגמ' אי אפשר להבין שאפשר להוציא אחרים ידי חובה בברכות, וגם מן הפסוק לא משמע כן.

לכן נראה שהרא"ש למד את דינו מהגמ' בסוטה (לז:) הגמ' אומרת שעל כל מצוה ומצוה נכרתו מ"ח בריתות. בתורה נכתב "אלה דברי הברית אשר ציוה ד' "וכו') (דברים נ"ח) וכן "ושמרתם את דברי הברית" (שם כ"ט). והגמ' שם עושה חשבון כיצד מגיעים למ"צ בריתות. על דברי הגם" האלה מובאים דברי ר' שמעון בל יהודה איש כפר עכו משום ר' שמעון, שאין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים. ומפרש"י שלכל אחד יש 63550 בריתות, כמנין שהיו במדבר שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו.

מן הגמ' בסוטה יוצא שבכל מצוה ומצוה נכרתו בריתות של כל ישראל יחד עליה וכל אחד נעשה ערב לאחיו. מכאן אפשר ללמוד את דינו של הרא"ש שבכל מצוה ומצוה של אדם ישראל יש חלק לחברו ומכח אותו חלק הוא מוציא אחרים. א"כ יש שני סוגי ערבות: ערבות לענשים מכח הפסוק "וכשלו איש בעוון אחיו, וערבות להוצאה, במצוות ולשמירתם מכח הפסוק "אלה דברי הברית" וכו'.

לכאורה שש מאות אלף שלושת אלפים חמש מאות וחמישים, הם הגברים לבד מנשים וטף. וא"כ נשים לא נכללו בברית הזאת וקשה על דינו של רע"א שמצוות שנשים חייבות הרי הן בכלל הערבות. אמנם מצד הסברא הצד עמו (וגם הוכחות מן הגמרא הביא בתשובתו) אך צריך להבין את דינו.

יש מקום לשאול לדין ערבות בענשים - שהגמ' לומדת מ"וכשלו איש בעוון אחיו" שכל העולם נפרעים על עברה של יחיד והסיבה שהיה להם למחות ולא מחו - מה ההבדל בין דין ערבות ישראל זה בזה , לבין מצות "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" שמצוה להוכיח איש מישראל העובר עבירה. ובודאי אם לא הוכיח , מי שבידו להוכיח , הוא נענש על

כך. לשם מה צריך שני פסוקים גם "וכשלו איש בעוון אחיו" וגם "הוכח תוכיח".

ונראה להסביר ע"פ שאלה שראיתי ב"שדי חמד" במצוות לפי עיור - זה הנותן יין לנזיר בתרי עברי דנהרא. במקום שהנזיר לא היה יכול להגיע ליין. במקרה שניתן לנזיר יין שלא היה יכול להשיגו ולאחר מכן לא שתה אותו. האם היתה עברה על מצות לפני עיור או לא. מעשה אסור נעשה כאן, אך התוצאה - עברת השתיה לא נעשתה.

לכאורה אפשר לומר שבחקירה זו טמון ההבדל בין "הוכח תוכיח" לבין ערבות. "וכשלו איש בעוון אחיו" מלמד שאם ראובן עבר עברה, לאחר שחטא גם שמעון נענש על כך משום שהיה בידו למחות ולא מחה. אבל במקים שראובן רצה לעבור עבירה ושמעון לא מחה בידו ולבסוף גם ראובן לא עבר את העברה מסיבה אחרת אין שמעון נענש על עברה שלא עבר ראובן. אבל מצות הוכח תוכיח מלמדת ששמעון ביטל מצוות עשה שהיה צריך להוכיח ולא הוכיח. הגם שראובן לא עבר במקרה זה את העברה מסיבה צדדית אחרת.