מצות ריפוי חולים / מנחם רובינשטיין
כל המקיים נפש אחת כישראל כאילו קיים עולם מלא.
"וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב, אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ינקה המכה רק שבחו יתן ורפא ירפא". (שמות כא יח-יט)
במסכת בבא קמא פה. נשאלה שאלה בדבר יתור המילים "ורפא ירפא" לשם מה התורה מאריכה וכותבת "רק שבתו יתן ורפא ירפא". הרי פשוט יותר לכתוב - רק שבתו ורפואתו יתן? "ריפוי דתנא ביה קרא למה לי? מבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל. דתניא דבי ר' ישמעאל אומר ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות". מיתור המילים לומד ר' ישמעאל שנתנה התורה רשות לרופא לרפא. אין זו סתירה למעשי הקביה המביא את החולי הוא גם המסיר אותו בעזרת הרופא המשמש כשליח הקב"ה.
כאן, מתעוררת שאלת התוס' (בד"ה נתנה רשות) "וא"ת והא מרפא לחודי שמעינן ליה" כלומר, ע"מ לדעת שנתנה רשות לרופא לרפאת אין צורך ביתור, את זה אפשר ללמוד מרפא לבד. מתרצים התום, "דהוה אמינא, האמני מכה ביד אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך קמ"ל דשרי". הן חולי שנעשה ע"י אדם והן חולי שנעשה בידי שמים, לומדים אנו מיתור הנגלה, שמותר לרופא לרפא. כהסבר התורה תמימה על פסוק זה "שלא יאמר הרופא שסותר גזירת המלך. וטעם הדבר שאין בזה משום סתירת גזירת המלך משום דהקב"ה נתן רשות לכוחות הטבעיים להרפא על ידם והם כממלאים רצונו יתברך".
המשנה בנדרים (לח:) "המודר הנאה מחברו ונכנס לבקרו עומד אבל ללא יושב, ומרפאו רפואת נפש ולא רפואת ממון". ומסבירה הגמ' "רפואת נפש - גופו, ורפואת ממון - בהמתו". נשאלת השאלה כיצד המדיר הנאה יכול להנות מהמודר. הרי בריפוי החולה מספק הרופא הנאה לחולה.
ובתורה (במדבר ל. ג') נאמר "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו. ככל היוצא מפיו יעשה". מתרץ רש"י "שאם חלה המדיר מותר לרפאותו כדאמרי לעיל דלו אדריה מן חיותא". שמודר הנאה, מוצר מכל הדברים פרט לחיים כלומר, איסור ההנאה של המדיר מהמודר חל על כל הדברים השיכים למודר (נכסים) אר אין הנדר חל על דברים הנוגעים לחיו.
ברא"ש מוצאים אנו כיוון שונה בנסיון לתרץ קושיא זו, וזה לשונו: "רפואת נפש-גופו, כשנכסי רופא אסורין על החולה דמצוה קא עביר". אומר הרא"ש שריפוי חולה הרי זו מצוה מהתורה ומשום כך מותר לרופא לרפא את החולה על אף שהדיר החולה הנאה ממנו. אם כך צריכים אנו לברר מנין שריפוי חולים זוהי מצוה מהתורה, הרי בב"ק מצינו שזוהי רק רשות.
ברור ענין זה מוצאים אנו בפרוש המשניות לרמב"ם. ורפואת נפשו הוא שירפא גופו, ורפואת ממון שירפא בהמתו, ומותר לו להגיש מה שיועיל לבהמתו. ואומנם אסור לו לרפאותה בידיו, ואין זה ונסור לחולה עצמו לפי שהוא מצוה. רצה לומר, חיוב הרופא מל התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפרוש מה שאמר הפסוק "והשבותו לו", לרפאות את גופו כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו, או בממונו, או בחוכמתו".
ריפוי חולים היא מצוה מהתורה ולומדים זאת מהפסוק "והשבותו לו", כדברי הגמ' בסנהדרין (עג:) "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר אוחיה גוררתו או לסטין באין עליו, שהוא חייב להציל ת"ל לא תעמוד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מנין ת"ל והשבותו לו. אי מהתם הוה אמינא האמני בנפשיה אבל מיטרת ומיגר אימא לא? קמ"ל". משני הפסוקים לומדת הגמ' שאדם חייב להחזיר לחברו את אשר אבד לו - את גופו - בכל אמצעי שיתאפשר לו, בין שהוא עצמו יכול להציל ובין בעזרת ממונו. ומאיר את עיננו רש"י על המקום "והשבותו לו קרא יתרא הוא למדרש השב את גופו לעצמו". וכן הר"ן בנדרים מא: אומר "שרי לרפאותו דהאתנן מחזיר לו אותו ואין לך השבה גדולה מזו". ועיין עוד בפסקי הרא"ש והר"ע ברטנורה.
כדברי הרמב"ם לפירוט המשניות, כך דבריו ביד החזקה. בהלכות נדרים פרק ו' הלכה ח' אומר הרמב"ם: "חלה ראובן ונכנס שמעון לבקרו, ובמקום שנוטל שכר מי שישב עם החולה לצוות לו, לא ישב שמעון אלא מבקרו ועומד. ומותר לו לרפאותו ביד שזו מצוה היא".
לפני שנעבור לברור שאלה יסודית המתעוררת למקרא הדברים, ראוי לראות את פסק ההלכה המופיע בשולחן ערוך יורה דעה סימן של"ו סעיף.א "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא.
ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים" ואומר הש"ך על אתר "שלא יאמר מה לי ולצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג בשוגג. ומ"מ אין צריך למנוע בשביל חשש טעות ומצוה היא... דאבידת גופו הוא ורחמנא אמר והשבותו לו לרבות אבידת גופו".
לאור הדברים שראינו עד עתה מתעוררת שאלה פשוטה אך יסודית שמעלה החורה תמימה גשרי כקופ"ח. בשמות (כא יט, קמ"ד) שואל התורה תמימה "למה צריך הגמ' לדרשה זו דורפא ירפא אחרי דדרשינן מן השבותו לו לרבות אבידת גופו". ובדברים (כב, ב, יז) "צ"ע הדרשה ורפא ירפא, כי אחרי דמצוה וחובה, פשיטא דרשות הוא כמשכ'". ומשיב התורה תמימה "משום שאינה מפורשת מצוה זו במקומה רק כלולה למצות השבת אבידה. לכן דריש ענין זה בפרשה דאיירי ברפואה". מסביר התורה תמימה שחובת ריפוי חולים היא מצוה מהתורה ולומדים זאת מ"השבותו לו" אך מכיון שפסוק זה מדבר על כל אבידה ולאו דוקא ריפוי, חזרה התורה ודרשה את ענין הריפוי שנחשב כאבידה בפרשת "רפא ירפא".
תשובה מקיפה יותר מצאתי אצל אחד האחרונים אך מכיון שאין בידי נוסח דבריו אכתוב אותם בלשוני. מצות ריפוי לומדים מהפסוק "והשבותו לו", אך כיון שפסוק זה מדבר על אבידה שחייב המוצא להחזיר, ובהחזרה זו אין כל סכנה או הסתכנות מצד המאבד או מצד המוצא, הייתי חושב שבאבידת גופו - חולי - מתחייב הרופא לרפא את החולה רק כאשר ברור לו שאין הוא מסכן את החולה, אך כאשר יש לו ספק בטיב המחלה הרי שאין התורה מתירה לו לרפאותו. בא הפסוק "רפא ירפא" ומשמיע לנו שגם כאשר יש ספק וחשש, ניתנה רשות ביד הרופא לרפא את החולה, וגם אז מתעסק הוא במצוה של השבת אבידת גופו.
שאלה באור זה מעורר גם הטורי זהב על לשון המחבר בשולחן ערוך וזה לשונו: "קשה, כיון דבאמת מצוה היא למהקרי לה תחילה רשות" ומשיב "ונראה שהכי הוא כונת ענין זה. דרפואה האמתית הוא עפ"י בקשת רחמים דמשמיא יש לו רפואה כמ"ש מחצתי ואני ארפא. אלא שאין האדם זוכה לכך אלא צריך לעשות רפואה עפ"י טבע העולם והוא יתברך הסכים על זה, ונתן רפואה ע"י טבע הרפואות, וזה נתינת רשות של הקב"ה, וכיון שכבר בא האדם לידי כך יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו". (עיין בהמשך דברי העיטורי זהב, שמפני אריכותם לא הבאתים והבאור הגר"א וביה הלל על אתר).
כשם שכל מצוה בתורה מכילה את הצד המעשי ואת הצד המחשבתי כך גם מצוה זו מכילה את שני הגורמים הללו. ונראה לענ"ד שהצד המחשבתי הוא זה שנותן תוקף לצד המעשי.
הרופא המגיש עזרה לחולה חייב לדעת כי אין הוא הגורם לריפוי החולה, ואין חוכמתו הבלעדית מסייעת לנפגע. אלא צריך הוא לשאת עיניו לקב"ה ולבקש כי יחזק ידיו בריפוי החולה. כמו כל חייב הוא להבין, כי מתעסק הוא בדיני נפשות, ולכן אל לו להחליט לבד, אלא צריך הוא להתיעץ עם רופאים אחרים ולשמוע את דעתם.
מקור לדבר זה מוצאים אנו במשנה האחרונה במסכת קידושין: "הטוב שברופאים לגיהנום". ומפרש רש"י פיסקה זו "אינו ירא מן החולי ומאכילו מאכלים בריאים. אינו משבר את ליבו למקום, ופעמים שהורג נפשות". הבטחון העצמי בחכמתו וכשרונו מביא את הרופא לידי גאוה, שלב שקל להגיע ממנו להריגת נפשות. הסבר מפורט יותר מוצאים אנו אצל המהרש"א בבאור דברי התניא טוב שברופאים, דהיינו שמחזיק עצמו לטוב ולמומחה שברופאים שאין כמוהו, וסומך ביותר על חכמתו מתוך גאותו ולפעמים הוא טועה בטבע זה החולה, וממית את החולה ברפואותיו. בדבר שמזיק לחולה זה. אבל יש לו לישא וליחן עם שאר הרופאים, כיון שהוא סכנת
נפשות" הסבר המרש"א שונה במעט מהסבר רש"י. רש"י סובר שרופא אינו תולה הצלחתו בקב"ה ועומד לירש גיהנום. ואילו המרש"א מסביר שרופא שאינו מתיעץ עם רופאים אחרים אלא תולה את הריפוי בהבחנתו העצמית, ראוי הוא לירש גיהנום בשל הריגת נפשות בשוגג.
כהסבר המרש"א מוצאים אנו בתפארת ישראל על המשנה: "נראה לומר דאין מאמר זה גנאי לרופא רק שבח לרופא המומחה... שהטוב הזה שאין כוונתו כשר. רק מי שחושב את עצמו שהוא מומחה היותר טוב שברופאים, הוא מעותד לגיהנום. דבגאותו זאת סומך על ידיעתו בספק ואינו מתיעץ עם חבריו כראוי למי אשר בפיו ובקולמוסו מונה חיים או מות - וגם ברוב גאותו אינו מסתפק שמא יטעהו דמיונו ואינו חושש לעיין היטב בספרי הרפואות קודם שיתן לחולה סמי רפואה, קודם מהן שלא יוכלו להזיקו.
שלשת מפרשי התנא קוראים לרופא לא לבטוח בעצמו אלא לבטוח בקב"ה, ולהתיעץ עם רופאים אחרים לפני שמחליטים על טיב המחלה ואמצעי הריפוי. מכיון שמתעסקים כאן עם נפשות וחוסר זהירות או בטחון עצמי מופרז יביא להריגת נפשות בשוגג ואף שוגג קרוב למזיד.
בין גדולי חכמי ישראל מוצאים אנו אחדים אשר הסתיגו מעט ממושגי הרפואה. האבן עזרא ורבנו בחיי על התורה מסכימים לריפוי חיצוני אך מתנגדים לריפוי מחלות פנימיות בגוף האדם ע"י סמים ותרופות, משום שאז, לדעתם, נוצר מצב של "רחמנא מחי ואיהו מסי". מהרמב"ן על התורה בפרשת בחוקותי (כ"ו י"א) משתמע כי גם הוא בין המסתיגים לשימוש ברופאים ובתרופות. ועל דבריו אמר התורה תמימה "איגן דבריו נוחים לי מכמה טעמים ולא מצאתי לו חבר בכל דבריו ההם". אך נלע"ד, בהתבוננות נוספת ברמב"ן אפשר להבין כי דברי ההסתיגות נאמרו על מצב שבו עם ישראל שלם באמונתו ושרתה בקרבו נבואה, שאז אין לדרוש ברופא אלא בנביא כדבריו "אבל הדורש ה' הנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצו ה'. אך בזמן שאין הנבואה שורה בעם-ישראל ואין העם יכול לסמוך על הגס אלא הכל נעשה בדרך הטבע יש מקום לזמר שהרמב"ן מסכים עם מושג הרפואה בישראל, וזאת כמובן מתוך ידיעת הרופא כי משמש הוא כשליחו של הקב"ה לריפוי.
ביטוי לרפואה כעבודת קודש מוצאים אנו בתפלה קצרה אשר לפי המסורת היה הרמב"ם מתפלל בכל יום טרם שהתחיל בעבודתו הרפואית.
" אל עליון: קודם שאני מתחיל בעבודתי הקדושה - לרפא את יצירי כפיך, אני מפיל את תחינתי לפני כסא כבודך שתתן לי אומץ רוח, ומרץ רב לעשות את עבודתי באמונה. ושהשאיפה לצבור הון או טוב לא תעוור את עיני מראות נכוחה, תזכרני להביט על כל סובל הבא לשאול בעצתי כעל אדם. מבלי הבדל בין עשיר ועני, ידיד ושונא, איש טוב ורע. את האדם בצר לו - הראיני רק את האדם. אם רופאים נבונים מני רוצים ללמדני בינה, תן לי הרצון ללמוד מהם. כי תורת הרפואה - אין ערוך לה, אבל כאשר כסילים בזוני אחלי! אהבתי למקצוע תחזק את רוחי מבלי להתחשב עם זקנת המלעיגים וכבודם. רק האמת תהיה נר לרגלי. כי כל ויתור במקצועי יכול להביא כליון ומחלה ליציר כפיך. אנא ה' רחום וחנון חזקני ואמצני, בגופי ובנפשי, ורוח שלם תטע בקרבי."