לדמות נביאי השקר / נפתלי רייכנר
האברבנאל מחלק את סוגי נביאי השקר לשלושה:
א) נביאים שלקחו מנביאי האמת את דבר ד' האמיתיים וטענו שלהם בלבד נאמרה הנבואה.
ב) נביאי שקר שבדו דברים מליבם ואמרו אותם כדבר ד'.
ג) נביאים שחלמו חלומות וסיפרום כחלומות נבואה.
הוא לומד חלוקה זו משלושה פסוקים בירמיהו כ"ג (ל-ל"ב) "לכן הנני הנביאים נאום ד' מגנבי דברי איש מאת רעהו. הנני על הנביאים נאם ד' הלקחים לשונם וינאמו נאום. הנני על נבאי חלמות שקר נאם ד'." אחת התכונות האופיניות לירמיהו הוא חיפוש האמת וכל סטיה מהאמת מעלה את חמתו. משום כך יצא ירמיהו בצורה חריפה כנגד נביאי השקר.
האברבנאל בפירושו לפרק כ"ג בירמיהו, המדבר על נביאי השקר, ומרחיב את הדיבור על ההבדל שבץ נבואת ירמיהו שהוא נביא אמת לבין נביאי השקר. עצמיותו של ירמיהו רוחנית בשעה שהוא רואה את מראה הנבואה וכפי שמסביר הרמב"ם במו"ן בזמן שחלה על האדם הופעה אלקית הדבקה בכוחותיו השכליים ובכח המדמה שבו, הוא מגיע למצב של עירפול חושים וחולשה גופנית עד שכמעט ניתק מחומריותו. לעומת זאת מתוארים נביאי השקר כמנאפים ועצרת בוגדים. בפרק ל"ו בתארו את הכישורים וההכנות הקודמות לנבואה ודורש הרמב"ם מנביא.שלמות מיוחדת במינה, איזון מוחלט במיזגו, "למד והחכים עד שיצא מן הכח אל הפעל" ו"נעשה לו שכל אנושי בשלמותו ותמותו ומדות אנושיות טהורות ומאוזנות, ומחשבתו תמיד משקיפה על הדברים הנעלים, והתענינותו אינה אלא בידיעת ד'... והשבית מחשבותיו
וביטל תשוקותיו לדברים הבהמים". לאור זאת ברור שהאנשים המתוארים בירמיהו כ"ג כמנאפים ו"היו לי כלם כסדום ויושביה כעמורה" רחוקים מלהיות נביאים הטועים עקב מעשיהם. לדעת האברבנאל הם שיקרו במזיד מפני שהיו מעונינים להמשיך באורח החיים כפי שהם חיו "שכל נבואותיהם בשקר כפי מה שרוצים לומר... והיה ראוי שישינו את העם מדרכם הרעה ומרע מעלליהם, לא שיחזיקו ידי מרעים להרשיע".
בהסברו לפסוק כ"ו טוען האברבנאל שנביאי השקר יודעים היטב שהם אינם נביאי אמת, בליבם פנימה יודעים שהם שקרנים. מגמת נביאי השקר בטענותיהם היא שהעם ישכח את ד' ויאמין לדבריהם. משום כך הם אומרים שדבר ד" בפיהם בשעה שכל מגמתם הפיכה - נגד ד'. "החושבים להשכיח את עמי שמי בחלומתם".
האברבנאל מוסיף שישנו הבדל מהותי בין חלום נבואי לחלום סתם. החלום הנבואי נקי מדברים בטלים ואילו בחלום פשוט אין חלום בלא דברים בטלים". והוא מצטט את הרמב"ם במורה נבוכים ש"הנבואה תודיע לנביא, שהיא נבואה" כלומר ישנה הרגשה וודאית מוחלטת שאין' זה חלום רגיל אלא נבואה, כשם שאדם ער מרגיש בחושיו בודאות מוחלטת דברים מסוימים. וכך מפרש הרמב"ם את הפסוק "הלא כל דברי כאש נאום ד' וכפטיש יפוצץ סלע" - כך חזקה הרגשת הנביא בעת הנבואה שזו באמת נבואה ולא חלום עד שהיא דומה לאש בלב הנביא. אי לכך ברור שנביאי השקר חסרו את אותה הרגשה המלוה את נבואת האמת ומשום כך ברור שהם ידעו שהם משקרים במזיד. המלבי"ם אף בוא הולך בעקבות האברבנאל ואומר (בפס' י"ד) "והלכו בשקר - שהם בעצמם ידעו שהוא שקר... בודים שקרים מליבם למלאת (תאוותם".
מפרק כ"ח העוסק בעימות עם חנניה בן עזור לכאורה נראה "שנביא שקר הוא נביא טועה שהרי חנניה בן עזור נקרא נביא בפסוק, וחז"ל בסנהדרין פט, אומרים שניבא מה שלא נאמר לו ודן קל וחומר בעצמו.
דעת האברבנאל היא שלמרות שנקרא נביא הרי הוא נביא שקר. טעותו היתה בשוגג אולם נחשבה לו כזדון למרות שלא התכון לשקר. הטענה כלפיו לדעת האברבנאל היתה שהוא היה צריך להבחין שאין נבואתו זו נבואת אמת שהרי נביא היה וידע את ההבדלים. הדרישות כלפיו חמורות במיוחד כאשר ישנם נביאי שקר רבים וכל טעות של נביא פותחת פתח להטעית העם.
כאשר ירמיה התפלל אל ד' (פרק י"ז) אנו רואים הפרדה בולטת בין אישיותו הפנימית - שלפי דעת האברבנאל בפנימיותו התנגד לנבואות החורבן ולא רצה לנבא נבואות אלו - לבין הנבואות שנאמרו ע"י ירמיהו. זו היא דמותו של נביא אמת שמלבד תכונות נפש נשגבות ונעלות נדרשת ממנו דבקות בדברי ד', והוא נדרש לומר את אשר צווה - נידרש ממנו אומץ ואמונה רבה בצדקת דבר ד' החייב להאמר. למרות כאב פנימי ועמוק הוא,ממשיך לומר דברים שבפנימיותו הוא לא רוצה לאומרם. נבואותיו נאמרות בתקיפות רבה כאילו הוא מזדהה עם הדברים. רצונו הפרטי לא פוגם בנבואה, מפני שמנביא אמת דרושה התבטלות מוחלטת כלפי דבר ד' המושם בפיו למרות שאישיותו מתנגדת לכך. הנביא חייב לשמש כעין צינור לדבר ד' ועליו להעביר את דברי ד' בלא לערב את הרגשתו האישית. מקרבו יוצאת זעקה פנימית שאין הוא שלם עם הדברים שהוא אומר אולם דבר ד' בקרבו, ההתפעלות שפועלת הנבואה מכריחה אותו לאומרה למרות שהוא מכיר בתוצאותיה. נביא אמת מוכרח לומר את הנאמר לו מפני שזה מעצם מהות הנבואה שדבר לוחץ וגורם לנביא הכרח לבטאו למרות שאישית אין הוא מעונין לומר את הדברים. מאידך ישנה אפשרות ואפילו חובה לנביא לנסות ולבקש מהקב"ה לבטל את גזרותיו הרעות (פ' כ"ז).
מיכיהו בן ימלא הכריז שרק דברי ד' המושמים בפיו אותם ידבר. ולמרות ידיעתו שדברים אלו לא ימצאו חל בעיני המלך והוא עלול לסבול מכך, ואף ישב בכלא, בכל זאת הוא אומר את דברי ד'. מאלישע וגיחזי נערו אנו למדים שנביאי האמת חיו מתוך עוני ומחסור. הויכוח שניהל עמוס עם אמציה ונבואתו כנגד ירבעם ממחישים לנו את העז הנדרש מנביא האמת לומר את דבר ד' למרות שהדברים בוטים וחרפים כלפי אנשים שונים ואפילו כלפי מלכי ישראל, מתוך שאיפה לאמת והתבטלותו כלפי ד'.