ברכת המצוות בהלכה / משה נוימן

הטור בתחילת הלכות ציצית (ס. ח') כותב:"ומיד אחר נטילת ידיו, יתעטף בציצית מעומד"... מסביר הבית יוסף על אתר, דטעמא משום דגמר "לכם" "לכם" מספירת - העומר, דכתוב ביה. בקמה. פי' בקומה. מקור דין עמידה בספירת העומר מובא ברא"ש, בסוף מסכת פסחים, וז"ל: "וכי מברכים, מברכים מעומד. דת"ר: (דברים ט"ז י') "בקמה תחל לספור", אל תקרי בקמה אלא בקומה, ז"א בקומה זקופה.

האבודרהם בסידורו מונה שש מצוות שברכתן מעומד, וסימנן: "עלץ שלם", עומר, לבנה בחדושה, ציצית, שופר, לולב, מילה. וז"ל: כי באלו כתוב "לכם", בעומר - (ויקרא כ"ג ט"ו) "וספרתם לכם", בלבנה - (שמות י"ב ב') "החדש הזה לכם", בציצית - (במדבק ט"ו ל"ט) "והיה לכם לציצית" בשופר - (במדבר כ"ט א)) "יום תרועה יהיה לכם", בלולב - (ויקרא כ"ג מ') "ולקחתם לכם", במילה (בראשית י"ז ו') - "המול לכם כל זכר", ואנו למדין בגזירה שווה מ"לכם", הכתוב גבי עומר.

נוסף על אלו, מביא ספר האשכול - קריאת ההלל, שנאמר בו לכם, (ישעיהו ל' כ"ט) "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", והגמ' (פסחים צה:) לומדת, "שהשיר זה הלל".

הבית יוסף (סי"ח) מקשה, למה צריך ללמוד בג"ש "דלכם" שברכת ציצית המעומד, הרי איתא בירושלמי, שכל הברכות מעומד? ומתרץ, שיש להבדיל בין ברכת המצוות. לברכת הנהנין. והיות שציצית יש בה הנאה קצת. שהרי היא בגד, לכן יש ללמוד מג"ש שואל הב"ח, א"כ למה מצינו במצוות, שאין נהנין מהן, כגון לולב ושופר, שצריך לברך בעמידה מג"ש דלכם", הרי יש לנו את דברי הירושלמי, שכל הברכות בעמידה? אלא, יש חלוק בין הברכה עצמה לבין מעשה המצוה. הברכה צריכה להיות בעמידה. מסביר ספר האשכול (הל' ברכת ההוצאה סי' כ"ג) וז"ל: "ואי קשיא לכון, מה דאמור אסמכתא לכל הברכות מעומד מדכתיב (מלכים א' ח' נ"ה) "ויעמוד ויברך את כל קהלת ישראל", דילמא מימרון הני מילי לישראל? הכי קאמר: "ויעמד" - המלך בעמידה, "ויברך" למלך שהברכות שלו, "את" - לרבות שכינה של מקום, "כל קלה ישראל" - כמשמעו, וכל ישראל עומד, (פס' י"ד) למאי אתא? מלמד, שכולן בעמידה לכבודו של מלך. והרי מסתבר שעמד (המלך) בשביל ברכתו לשכינה, כיון דאתחיל ביה. ושלמה ברך את ה', שנאמר שם בהמשך: "ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל וגו'". אבל מעשה המצוה נלמד בג"ש ד"לכם" מספירת העומר. לכן כתב הטור יתעטף בציצית" שהעטוף הוא מעשה המצוה. וע"ז כתב הבית יוסף, שזה נלמד מג"ש דלכם מספירת העומר.

בעל ה"לבוש" (ס' ח') מביא את הג"ש כטעם לעטוף מעומד. ומוסיף: "מכאן למדו דה"ה שכל ברכת המצוות יהיה מעומד" נראה, שבעל "הלבוש" הבין, שדין הירושלמי נלמד מג"ש "לכם" שכדין המצוה דין הברכה. א"כ קשה לדבריו מדוע כל המצוות מברכין בעמידה, הרי אלו שנכללים בג"ש, יש לברך מעומד? עונה בעל "אליהו רבה", שלשאר מצוות למד הירושלמי מסברא, שכל המצוות הן כעבודת הקרבנות, שהיא בעמידה.

החיד"א בספרו "ברכי-יוסף" אומר, שאין הבבלי סובר כירושלמי. הגמ' (סנהדרין מב.) אומרת גבי ברכת הלבנה: "תנא דבי ר' ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש דיים, אמר אביי הלכך נימרינהו מעומד". מסביר רש"י (ד"ה אמר אביי): "הואיל ומקבל פני שכינה הוא, מעומד בעי לברוכי, מפני כבוד השכינה שהוא מקבל" רואים אנו שברכת הלבנה בעמידה, משום דהוי כקבלת פני השכינה, ולא משום שכל הברכות מעומד. מגמ' זו יקשה לדברי האבודרהם, שמסביר ברכת הלבנה מג"ש דלכם, ואילו פה רואים שברכת הלבנה במעומד, לשום דהוי כקבליי פני השכינה.

החיד"א בספרו "מחזיק-ברכה" מתרץ את הקושיא מהגמ' בסנהדרין על האבודרהם. האבודרהם הביא את הלמוד "לכם" לגבי ברכת הלבנה מהפס' "החדש הזה לכם'נ פם' זה אינו בענין ברכת הלבנה אלא בענין קדוש החדש. יוצא לכאורה שאין לברך על הלבנה בעמידה, שהרי לא נאמר "לכם". אולם, הגמ' אומרת "ואמר ר' אחאבר חנינא, אר' יוסי אר' יוחנן כל המברך על החדש בזמנו, כאילו מקבל פני שכינה". כתיב המא: "החדש הזה", וכתיב התם: "זה א-לי ואנוהו". א"כ רואים, שהפס' "החדש הזה" הוא בענין ברכת הלבנה. מפס' זה מביא האבודרהם לג"ש, ולכן ממשיך אביי ואומר, הלכך נימרנהו מעומד. הואיל ואמרנו, שכל המברך על החודש בזמנו, כאילו מקבל פני שכינה, ולמדנו זאת מ" החדש הזה לכם", לכן צריך לברך מעומד. תרוץ נוסף מביא החיד"א כל הברכות כגון ציצית הל אורגניות. "מברך על מצות ציצית". אולם שונה היא ברכת הלבנה, המצוה היא קדוש החדש, והברכה היא על חדוש הלבנה. א"כ הייתי אומר, שלבנה לא נכללת בג"ש דלכם, ואין לברכה בעמידה. אולם מאחר שברכת הלבנה הוי כמקבל פני השכינה, א"כ יש לברך מעומד, והפס' דלכם הוא כאסמכתא. לפי"ז אין הכרח לומר שהבבלי לא סובר כירושלמי, שהרי ברכת הלבנה יוצאת דופן, שאין היא אורגנית למצוה. הירושלמי מדבר על ברכות שהן אורגניות למצוה, ויש לברך מעומד, אבל ברכת הלבנה לא כל היא, וצריכה לימוד מיוחד.

המגן אברהם (ס' ח' ) מקשה על כללו של הירושלמי, שכל הברכות מעומד, המשנה בחלה (פ"ב משנה ג') אומרת "האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה". מבאר הברטנורא: (ד"ה וקוצה חלתה ערומה) "מפרשת חלה ומברכת על הפרשתה" וכך נפסק ביו"ד (ס' שכ"ח סע' א'). משמע, שאפשר לברך מיושב בנגוד לירושלמי? ומתרין, שדברי הירושלמי הם במצוות עקריות, שאין המצוה בשביל דבר אחר, אבל הפרשת חלה אינה מצוה כל כך, שהרי מטרתה לתקן המאכל, ולכן אפשר לברך מיושב.

ה"פני יהושע" (במגילה כא) מחלק בין חלה לשאר מצוות. שמצוות שעיקר קיומן בעמידה, שלומדים בג"ש דלכם, ברכתן בעמידה אבל חלה לא נכללת בג"ש, ולכן יכולה לברך בישיבה. כנראה הבין הפ"י, שהירושלמי סובר שמברך מעומד רק על מצוות שקיומם בעמידה, לומדים בג"ש דלכם.

בעל "ערך שי" מסביר, שמצוות שבדרך כלל חיובם על האיש, מברכים אותם בעמידה. ולכן אומר הירושלמי שכל המצוות מעומד. אבל חלה שאותה בדרך כלל מקיימת האשה אפשר לקיימה בישיבה.

בעל ה"ישועות יעקב" מסביר, שכל המצוות בעמידה, הוא היכא דאפשר לעשות בעמידה, אינו רשאי לעשות בישיבה. אבל היכא דאי אפשר לעשות בעמידה, יוכל לברך אף בישיבה. טעמו, שכל ענין העמידה הוא, מפני שבישיבה נראה כמזלזל בדבר, ואין פחד ה' לנגד ענין, אבל אם עושה בהכרח בישיבה, אין נראה כמזלזל בדבר. א"כ בחלה האשה אינה יכולה לעשות בעמידה, שהרי היא ערומה 1 אבל בישיבה יכולה. ומסביר הברטנורא: "מפני שפניה של מטה טוחות בקרקע בכל ערותה מכוסה". לכן אין נראית כמזלזלת, ויכולה לברך בישיבה.

ספר האשכול כותב, שמה שאמר הירושלמי, כל הברכות בעמידה, הוא רק על מצוות שאין בהן הנאה, שלא מצינו באכילת מצה וסוכה, שמברכים בעמידה' ולפי טעמו של בעל ה"ישועות יעקב", שענין העמידה הוא משום כבוד, שבישיבה נראה כמזלזל בכבודו של מקום, אם כן מצוה שאין בה הנאה קיומה הוא משום צווי הקב"ה, ויש לכבדו. אבל במצוה שיש בה הנאה אנו משתפים את הגוף במעשה המצוה, וכביכול אומרים אנו, שכבוד הגוף חלק מהצווי, ואין כאן זלזול בכבודו של מקום.