בדין שליחות בקטן / אליקים קרומביין[1]

בדונה בחלוקת הארץ על ידי הנשיאים, אומרת הגמרא בקדושין (דף מ"ב ע"א): "ותסברא דהא שליחות הוא, והא קטנים לאו בני שליחות נינהו." דין זה, שקטנים אינם בני שליחות אינו נלמד בגמרא מפסוק, והראשונים נחלקו במקור הדבר. לחילוקי הדעות בנושא ישנן השלכות גם לגבי היקפו והגדרתו של הכלל הזה. המופיע בגמרא כאן בצורה פסקנית ובלתי-מוגבלת.

הראב"ד בפרק ו' מהלכות גירושין אומר בצורה מפורשת (ה" ט):

"אתם גם אתם לרבות שלוחכם, ומה אסם בני דעת אף שלוחכם בני דעת, נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעת"

שני האספקטים של הדין הזה - שקטן אינו יכול להיות שליח ושאינו יכול למנות שליח - מקורם לדברי הראב"ד בהפקעה כללית של קטנים מפרשת שליחות רש"י בקדושין על אתר, ד"ה והא הוו נמי קטנים, מפרש: "והלא אין שליחות לקטן, דגבי ושלח ושלחה איש כתיב כי יקח איש, ומינה ילפינן דאין הקטן עושה שליח". רש"י, אמנם, מתיחס רק לאי-יכלתם של קטנים למנות שליח. אך בין להראב"ד ובין לרש"י בקדושין, מסתבר שהמיעוט של קטן משליחות הוא חסר הגבלות.

רש"י בב"מ נותן מקור אחר לדין הזה, וז"ל שם דף ע"א ע"ב ד"ה קטן לית ליה שליחות: "דכי כתב שליחות בגדול כתב בראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל, דגבי הקדשות ונדרים איש כתיב, וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'." כלומר, מכיון ששליחות נלמדת מתרומה, רק מי שהוא בר-הפרשת תרומה יכול למנות שליח. אם מקור המיעוט הוא תרומה. אפשר לחשוב על לפחות קטן אחד שיכול למנות שליח. לפי הדעה הסבורה שנדריו של מופלא סמוך לאיש חלים מן התורה, יוצא שקטן מופלא סמוך לאיש אינו מופקע ממינוי שליח.

יש ראשונים הסבורים שגם הדין השני - שקטן אינו יכול להיות שליח הוא מוגבל, וגם זה משום שהדין נלמד מתרומה. התוס' כתבו בגטין ס"ד ע"ב ד"ה שאנו: "דאין למעט קטן משליחות (ר"ל מלהיות שליח) מקרא דתרומה אלא במילתא דליתיה כגון תרומה דליתיה בדנפשיה, אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו (לפי הדעה הסבורה כך), זוכה נמי לאחרים. "אף על פי שהתוספות סבורים שזכיה היא מטעם שליחות, בכל זאת קטן יכול לזכות עבור אחר, הואיל וכל דבר שקטן עושה לעצמו, יכול גם להימנות שליח עליו.

על פי סברה, אפשר לומר שלדעת התוספות קטן בכלל אינו מתמעט מלהיות שליח קטן אינו יכול להפריש תרומה לאחרים לא בגלל איזה חסרון בשליחות, אלא מאותה סיבה שקטן אינו מפריש תרומה לעצמו. הפרשה טעונה דעת, ומי שאינו בן-דעת אינו יכול להפריש לא לעצמו ולא לאחרים. על כל פנים, יתכן שהחסרון הוא בשליחות גם לדעתם, אלא שההפקעה של קטן משליחות מצומצמת לאותם מקרים שהקטן אינו יכול לפעול לעצמו.

בעוד שהתוספות צמצמו את אי-יכלתו של קטן להיות שליה, הר"ן בקדושין מעלה הגבלה דומה ביחס למינוי שליחות ע"י קטן. הדיון בר"ן (דף י"ז ע"א באלפס) הוא מסביב לחילוק שבין עבד. שאחרים יכולים לזכות עבורו בגט שחרורו, לבין קטן, שאין אחרים זוכים בשבילו.

בהסבירו את החילוק הזה, הר"ן מסיים: "אבל קטן שאין לו יד בעצמו כלל, אף אחרים אין זוכין לו מן התורה." דעת הר"ן, הסבור שזכיה היא מטעם שליחות, היא כנראה שלו היה הקטן יכול לזכות לעצמו היה יכול גם למנות שליח על כך. קטן מופקע משליחות רק במקום שאינו מסוגל לפעול גם בלי שליח.

הגבלה אחרת, ופחות קיצונית. להפקעת קטן משליחות, נמצאת בדברי, הרא"ש בפרק הראשון של קדושין. הנידון הוא מקרה שקטנה מקבלת קדושיה על דעת אביה, אע"פ שרק האב יכל לקדש את בתו הקטנה. לדעת הרא"ש הקטנה מתקדשת מטעם שליחות. ואע"פ שקטן בדרך כלל אינו יכול להיות שליח. "דהא דאין שליחות לקטן היינו כשעשה שליחות לזכות לאחר דמיעוטא דקטן משליחות היינו משום דאיש כתיב בכל דוכתא דאתרבאי שליח בגט ובתרומה ובפסח וכו', והיינו דוקא לזכות לאחר בשליחותו, אבל בקדושי קטנה שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה מהני שליחותה לעצמה, כאילו אביה קבל קדושין בשבילה." החסרון של קטן בשליחות הוא שאינו יכול לעשות מעשה בשחלות אותו מעשה היא בשביל אחר. אבל במקרה שרק בעלות על מעשה מסויים שייכת לאדם אחר, וחלות אותו מעשה היא עבור הקטן עצמו, גם קטן יכול לפעול בתורת שליח. מדברי הרא"ש יוצאת אפשרות אחרת הקשורה לבעית שליחות בקטן.

בראשונים מצויה ההנחה ששאלת זכיה של קטן בשביל אחר תלויה בטיב זכיה. אם זכין לאדם שלא בפניו הוא מטעם שליחות. מסתבר שקמן אינו יכול לזכות, הואיל ואינו יכול להיות שליח. אם זכיה פועלת בלי המיכניקה של שליחות, גם קטן יכול לזכות. אולם לפי הרא"ש, אין קטן מופקע לגמרי משליחות, ויש להתחשב באפשרות שקטן יוכל לזכות גם אם זכיה היא מטעם שליחות. אם קטנה יכולה לקבל קידושיה, יוצא שקטן יכול לקבל בעלות לבצע מעשה בתורת שליחות. כל הבעיה היא שקטן אינו יכול ליחס את תוצאות המעשה למשלחו. יתכן שבזכיה, דעת המקנה יכלה למלא את החסרון הזה. מעשה הזכיה מתבצע על ידי הקטן בתורת שליחות; יחוס חלות הקנין למשלח נעשה על ידי המקנה, שבדעתו נתכוין להקנות לו.

יש בראשונים עוד דוגמה אפשרית של שליחות בקטן. הרמב"ם כותב בפרק ו' מהלכות גירושין ה" ט: "וקטנה אינה עושה שליח לקבלה, אע"פ שחצרה קונה גיטה כגדולה, מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בל דעה גמורה". מל הרמב"ם משמע שלו היתה עדות על הקטן, הקטנה היתה יכולה למנות שליח לקבלה. ואמנם נגד דברי הרמב"ם האלה מכוונת השגת הראב"ד, שהובאה נחלקה למעלה: "זה הטעם אין לו טעם ולא ריח, אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם וכו' נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעת."

יתכן שהמפתח להבנת הרמב"ם הוא אופיו המיוחד של שליח לקבלה. בקדושין מ"א ע"א מביאה הגמרא את הברייתא: "ושלח - מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה - מלמד שהיא עושה שליח," והקשו הראשונים על זה – אם כבר ידוע לנו שאפשר למנות שליח להולכת הגט, מה הצורך בלימוד נוסף לרבות שליח לקבלה? יכך מתרץ הרא"ש (בתוספותיו, על אחר): "וי"ל דה"א דבבעל הוא דשייך שליחות שאינו מגרש אלא מדעתו, אבל אשה שמתגרשת בע"כ לא אלים מעשה דידה כולי האי שתוכל למנות שליח במקומה." אין אפשרות ללמוד שייחזה יקבלה משליחות להולכה, מפני ששליחות לקבלה היא תופעה מאד מחודשת. בדרך כלל, כאשר אדם ממנה שליח. הוא נותן לו כח וסמכות לעשות מעשים או ליצור מצבים הלכתיים-מעשים ומצבים שמעיקר הדין, זקוקים להשתתפות הבעלים. אם אני ממנה שליח לגרש את אשתי,

הענקתי לו את הבעלות לבצע מעשה שמדין תורה רק ברשותי הוא לבצעו קבלת הגט, לעומת זאת, אינה מעשה הזקוק לבעלות האשה, והראיה - שהיא מתגרשת נגד רצונה. האשה חיונית לתהליך הגירושין לא מפני שיש לה בעלות עליו. אלא משום שהתורה גזרה שאינה מגורשת עד שיגיע גיטה לידה, וכל עוד לא הגיע הגט לאותה כתובת - הרי היא אשת איש. אם יש שליחות לקבלה, פירושה הוא שהאשה יכולה לקבוע שהיא תתגרש גם אם הגט יגיע לכתובת אחרת השליחות הרגילה, המוכרת לנו מתחומים אחרים בתורה, המבוססת על העברת כח בעלות ממשלח לשליח, אין לה שום שייכות לקבלת גירושין. ממילא, ברור ששליחות לקבלה אינה יכולה להילמד משליחות להולכה.

מסתבר שהרמב"ם ראה בחילוק הזה נפקא מינה לענין שליחות בקטן. אם השליחות מבוססת על העברת כח בעלות כל המשלח לשליח, המשלח חייב להיות בן דעת - רק בן דעת יכול להעביר בעלותו לאחר. אך השליחות המחודשת של קבלה גירושין, שאינה קשורה לבעלות ולהעברתה, כוללת גם אלה שאינם בני דעת אם כן, גם קטנה יכולה למנות שליח לקבלה.



[1] ע"פ שיעורים של הרב ליכטנשטיין