בין המצרים* / בני גל הי"ד
...חשבתי על הקשר בין מילות איכה לו איכה, שהן ממש אותן אותיות. אנו זועקים איכה! ועונים לנו משמים איכה'! - איפה אתה, ר' יהודי? מה עשית למען בנין המקדש? איפה יראת שמיים וקיום מצוות שלך! באמת, יש הרבה לעשות בט' באב!**
...גם הפעולה שאעביר מחר מיועדת כדי להשפיע על עצמי ולא רק על הנערים שאדבר עמם... אני רוצה לדבר אתם על "בין המצרים". כדי למשוך אותם לענין אקדים הקדמה קצרה ואספר להם שאצלנו, כשהיו שואלים את החבר'ה על מה הם מעונינים לשמוע היה תמיד משהו זורק: "למה פרקו את הפלמ"ח". בנושא שאדבר עליו אגע קצת גם בזה. (כוונתי, כמובן לעניני פרוד בעם ישראל שקשורים לחורבן הבית). ובכן, אומר שאינני משלה את עצמי שאנשים בתוך בי"ס שדה, עם האוירה העליזה, ינסו לחשוב ולהפיק לקחים מהפעולה, אבל לפחות שינסו לשמור את הדברים בראש ולנסות לחשוב לאחר המחנה, כשישובו לבתיהם. הפעולה מתחילה בקטע מתוך הספר "איש צדיק היה", שאותו אקריא בפניהם.
"בימי חודש אב בו חרב בית מקדשנו, פקד ר' אריה את קבר אשתו הצדקת וכשהוא רועד ופניו אל הכתל אמר: "כמה בוכה אדם על מתו האהוב, על אשתו, אמו או בנו, בשר מבשרו ודם מדמו, קרוב ויקר? בוכה הוא עליו בדמעות הרבה בשעת פטירתו אף מוסיף לבכותו ולהתאבל עליו זמן מה לאחר מכן. ולא עוד: כעבור שנה - שנתיים אין כח לבכות עוד, כי בדרך הטבע חרב מקור דמעה. הלך הנפטר לעולמו ואנו פונים לעולמנו ו"גזרה נגזרה על המת שישתכח מן הלב".
וראה זה פלא: על חורבן בית המקדש, בית אבנים שחרב, שלא חיינו עמו בעת תפארתו, שלא הכרנוהו מקרוב, שחרב לפני אלפי שנים - עליו בוכים יהודים מתאבלים בדמעות שליש, שנה שנה, מאות בשנים, יהודים בכל אשר יהיו, ויש עוד דמעות, יש עוד הרבה דמעות...
ולא פלא, רק אות הוא: ללמדנו שלא מת מונח לפנינו. בית המקדש, לא מת. על מת, ולו קדוש, גדול, יקר, בוכים אחת ועוד אחת, ולא עוד. מת הוא ואיננו, האלוקים לקחו. וכאן, אם יש בנו כח לבכות, אם יש בנו דמעות להוריד - אות הוא שמה שאנו בוכים עליו - חי, לא מת, אות הוא שיש תקווה."
ננסה אנו, למצוא דוגמא של אדם שהתאבל על החי. הדוגמא הבולטת, היא יעקב אבינו שהתאבל על יוסף. שם כתוב: "וירא יעקב כי יש שבר במצרים" בפשטות הדברים, ראה ששם אפשר להשיג אוכל ושלח לשם את בניו. אבל רש"י אומר שם: "ומהיכן ראה, והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר: הנה שמעתי כי יש שבר במצריים. ומהו וירא? ראה באספקלריא של קדש שעדיין יש לו שבר במצריים ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפרוש שזה יוסף" . מדרש
אינו דבר המצוץ מן האצבע ח"ו. מדרש הוא הרחבה של ענין הטמון בעומק הפשט. וכאן, על פני השטח, נראה אדם זקן ששולח את בניו להביא לו אוכל. אבל בפנימיות הדברים יש כאן יעקב אבינו שממאן להתנחם על בנו ומחפשו בכל דרך שהיא! ולכן אין המקרא כותב במפורש שיעקב קווה למצוא שם את יוסף אלא כותב ומכסה על כך כדי להראות שאף יעקב חפש בתוך המכוסה, בתוך החשך. המקרא רק רומז ע"י המלה "ראה" גם לפני מכירת יוסף נאמר שיעקב עשה ליוסף כתונת פסים, והמדרש אומר: פוטיפר סריסים ישמעאלים מדנים. גם זה אינו משחק מילים אלא בא להראות איך הצרות רמוזות כבר בתחילת הדרך. ויותר מזה, בני יעקב הראו לו את כתונת בנו טבולה בדם, ויעקב הכירה ואמר: "כתונת בני זו, טרוף טורף יוסף!" אבל יעקב ראה גם את ראשי התיבות, ברמז עמום, ורמז לו שיוסף חי, והדם הוא דם צרות הרמוזות בכתונת ולא דם נפשו של יוסף, ולכן מאן להתנחם. לו היתה לו כאן ידיעה ברורה שיוסף חי, אילו כך היה - אפילו היה רוצה לא יכול היה להתנחם, כי איך מתנחמים על חי? איזו אמא אפשר לנחם אם חטפו את ילדה והוא חי? ויעקב נאמן להרגשתו הפנימית, ל"אספקלריא של רוח הקודש" - מאן להתנחם בצורה חצונית. כך מתאבלים על חי! וכך עלינו להתאבל על המקדש. לחפש בלי הרף דרכים לתקון. צריך לחפש את הסיבות לחורבן - החטאים - ועלינו לתקנם. ומכאן אני מפתח רעיון שעלינו לתקן עצמנו ולהגיע לרצון לגאולה בשיטתו של יעקב. קודם - בכה הרבה, ומתוך כך, מתוך הרגשת החסרון וההרגשה שיוסף חי - היה לו מרץ לחפש בכל מקום זיק של תקווה, ומן השמיים סייעו לו. כך אנחנו, נבכה בט' באב על חטאינו ואסוננו ונקום מאבלנו במרץ מחודש לתקן עצמנו.