גאולה בעיתה[1] / יואל בן נון

תכופות נשמעת אצלנו הקביעה, כי "חורבן שלישי לא יהיה". קביעה זו, בנוסח זה, מיוחסת לרבה הראשי של ארץ ישראל, הגרי"א הרצוג זצ"ל, בימים הקשים של מלחמת העולם, עת עמד הצבא הגרמני בשערי ארץ ישראל מדרום ואיים לבלעה. מתעוררת השאלה - מנין? מהו המקור לקביעה זו?

קודם שאנסה להשיב - שתי הערות.

א) מאחורי דיון זה מונחת הסכמה כי אנו עומדים עוד בהמשך החורבן השני, כי קיבוץ גלויות מקיף כזה ושאר המאורעות הגדולים והנוראים שמסביבו שייכים בהכרח לתהליך הגאולה האחרונה. אף כי פשוט הדבר אצלנו, הרי התשובה לשאלה בדבר "חורבן שלישי" מספקת גם למפקפקים בדבר הגאולה, בימינו.

ב) בחוגים דתיים שונים נשמעת הדעה כי הרעיון האמור מטשטש את התוקף של יסוד הבחירה שבתורה, שהרי הוא פוטר אותנו מלחשוש מעונש, בידיעה שחורבן לא יתרחש. אגב התשובה לשאלה הראשונה, עשויה להתישב גם שאלה זו.

הרמב"ן, בפירושו לתוכחה שבסוף ויקרא (כ"ו, ט"ז), מניח את היסודות להבהרת ענין הגלות והגאולה בכלל, ובימינו בפרט.

"ודע והבן כי האלות האלה (שבפר' בחוקותי) ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו, שכן תראה בתוכחות שאמר 'ואם בחוקותי תמאסו ואת את משפטי תגעל נפשכם', ואמר 'להפרכם את בריתי', והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים, כי היו עובדי עבודה זרה ועושים כל הרעות, והוא שאמר 'והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם' - יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שיהיו לרצון לו במקדש ההוא (ולא כן במקדש שני שחסרה השראת השכינה בו), והעונשים עליהם חרב וחיה רעה ודבר ורעב וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (ט"ו ב').

ואמר בגלות 'אז תרצה הארץ את שבתותיה' 'כל ימי השמה תשבת, את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה', שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא 'למלאות דבר ה' בפי ירמיהו, עד רצתה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה' (דברי הימים ב' ל"ב כ"א) כן התרה בהם וכן הגיע אליהם...

והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות ובזכירת הארץ, לא שימחול עוונם ויסלח חטאתם ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם כי היה כן בעלותם מבבל שלא שבו רק יהודה ובנימין והלויים עמהם מעט, ומקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות, ובעבדות מלכי פרס. וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו רק שיתודו, עונם ועון אבותם. ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל...וכן נחמיה התודה ועזרא אמר... כי כולם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת, שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו.

אבל הברית שבמשנה תורה (פר' כי תבוא) ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו, כי הסתכלנו תחלה שלא נרמז שם קץ וקצב, ולא הבטיח בגאולה רק תלה אותה בתשובה (ובפר' נצבים, ולא בתוך דברי התוכחה). ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו ע"ז כלל, אבל אמר 'והיה אם לא תשמע בקול ה' א-להיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו' אמר כי מפני שיעברו על קצת מצוותיו, שלא ישמרו ויעשו את כולן - ייענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט:) שבית ראשון מפני מה חרב, מפני ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. בית שני, שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקים בתורה ובגמילות חסדים, מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני כמו שהעידו במסכת יומא שם (דף כא:), ואמר בקללות 'ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר', שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד (ראוי להוסיף שהנשר היה סמלה של רומי) ואמר שם 'אל גוי אשר לא ידעת', 'גוי אשר לא תשמע לשונו', מפני רוב רחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת (בויקרא), כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם, כענין שנאמר 'דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו'. וכן 'והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ' הוא גלותנו היום, שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו.

ואמר 'והשיבך ה' מצרים באניות' ובגלותנו זה היה שמילא טיטוס מהם ספינות, וכן כתוב בספר הרומיים, וכן מה שאומר שם 'בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות', 'בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי', איננו הגלות שגלו אבות ובנים, רק השבי ההוא לבנים לבדם והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלימה, אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם. וכן 'ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא' היא עבודתנו שעבדנו הרומיים בארצנו ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחים גופינו וממונינו, כאשר הוא ידוע בספרים.

ועוד ראיה שאמר 'יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך', כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי, ועל הליכתו שם נחרב הבית. ולא אמר הכתוב המלך אשר ימלוך עליך, אבל אמר מלכך אשר תקים רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך, ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (דף מא).

וכל אלה רמזים כאלו, יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה, והגאולה בברית ההיא השנית גאולה שלימה מעולה על כולם, אמר (בפר' נצבים) 'והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו'' והבטיח 'והטיבך והרבך מאבותיך' שהיא הבטחה לכל ישראל לא לששית העם, ושם הבטיח שיכרת ויכלה המגלים אותנו שנאמר 'ונתן ה' א-להיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך'... ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלימה יותר מכל חזיונות דניאל.

וכן מה שאמר בכאן 'ושממו עליה אויביכם' היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראייה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנו לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם. והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת הקב"ה כרת אותה, כי כן היה שמו הגדול עמנו בברית הראשון, והברית השנית שבפרשת והיה כי תבוא, מפי משה, רמז לסילוק שכינתו לגמרי, שלא היה בבית שני רק כבוד שמו...".

הארכתי בהבאת דברי הרמב"ן כולם מחמת גודל חשיבותם, וגם מפאת משקלם המצטבר של ראיותיו, אשר גם אם ניסו לערער פה ושם אחדות מהן, הרי כולן כאחת מעמידות חומה בצורה שאין להרסה.

כיון שלמדנו מדברי הרמב"ן שהתורה מתארת היטב את הגלויות - את הגלות הארוכה ואת הגאולה השלימה האחרונה - קיבלנו כבר את התשובה לשאלתנו. חורבן שלישי סותר את כל נבואות הנביאים והבטחת התורה, ומשום כך, לא יהיה כזה.

אך נותר לנו לעיין בפרשת הגאולה (שבפר' נצבים) ולבדוק משפט אחד בדברי הרמב"ן, האומר כי אין בברית ערבות מואב "קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה רק תלה אותה בתשובה" (כלומר שלא הבטיח לה זמן, כאשר עשה בראשונה), והרי הדברים בנויים על הדברים שבפר' נצבים שם - "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות על לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' א-להיך שמה. ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקולו ככל אשר אנוכי מצוך היום... ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך... אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך א' א-להיך ומשם יקחך".

הרי ברורים הדברים, לכאורה, כי תלויה הגאולה בתשובה תלות גמורה - "ושבת... ושב וקבצך". אך הרמב"ן עצמו מתקן רושם זה בפירושו לפר' נצבים - "אבל המצוה הזאת על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך, ושבת עד ה' א-להיך, מצוה שיצוה אותנו לעשות כן, ונאמרה בלשון הבינוני (היינו ולא בציווי) לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן" (עיין גם ברמב"ן לבראשית על ברית בין הבתרים, פ' ט"ו פס' ז', י"ח).

אולם תורף הפרשה זוקקת להשוואה עם פרשה מקבילה שמתארת גם היא את שלבי הגאולה על דרך פרשת נצבים - פותח בקיבוץ גלויות אל הארץ, ממשיך במילת הלב או בנתינת לב חדש, ומתוך זה תשובה שלימה, וכלה בהבטחת הברכה הגדולה "בכל מעשה ידיך" עד כדי עצמאות כלכלית - הלוא היא פרשת הגאולה ביחזקאל (פרק ל"ו), אשר נבדלת מן הפרשה שבתורה רק באחת, בעניין קדימת התשובה לקבוץ גלויות. יחזקאל פותח בקבוץ גלויות, ובתוך התשובה השלימה שתבוא עם נתינת לב חדש ורוח חדשה תבוא גם התשובה אל החוקים, וגם היא מאת ה' - "ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם" (ל"ו, כ"ז). כל זאת למה?

על שום שיחזקאל הנביא מתאר את הגאולה העתידה שתבוא לא בזכותם של ישראל ולא בצדקתם, וגם לא בתשובתם, "כי אם לשם קדשו אשר חללתם בגויים אשר באתם שם" (ל"ו, כ"ב), ובהדגשה מיוחדת "לא למענכם אני עושה נאום ה' א-להים יודע לכם" (ל"ו, ל"ב), ועל כן גם בסיום הגאולה עם התשובה השלימה, תהיה היא כרוכה בבושה שבהכרת הקטנות והשפלות לעומת מעשה ה' הגדול - "בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל" (שם).

לביאור הבדל זה נזקק בהכרח למדרש הידוע על הפסוק "אני ה' בעיתה אחישנה" (ישעיהו ס', כ"ב) - "זכו - אחישנה, לא זכו - בעיתה" (סנהדרין ק"ז), אם תתעורר תשובה מצד ישראל מוטב, ואם לא - תבוא הגאולה בעיתה, לא למען ישראל, כי אם למען קידוש ה' הגדול המתחלל בגויים. זהו, אולי, גם סוד הייסורים והמלחמות המופיעים ביחזקאל ואינם מופיעים בפר' נצבים שבתורה. גאולה שלא למענם של ישראל ולא בזכותם, והכל בא כפוי משמים, יש בה גם ייסורים גדולים ומלחמות נוראות, כאשר רואות עינינו.

הם הם הדברים העומדים מאחרי מחלוקתם של תנאים ואמוראים בפרק חלק (סנהדרין צ"ז):

"אמר רב: כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים, ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו.

כתנאי - ר' אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו אין נגאלים. אמר ליה ר' יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. תניא אידך, ר' אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, שנאמר 'שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם', אמר לו ר' יהושע: הלא כבר נאמר 'חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו' - חינם נמכרתם בעבודת כוכבים, ולא בכסף תגאלו - לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע... עד שמשיב ר' יהושע תשובה ניצחת מן הכתוב בדניאל - 'ואשמע את האיש לבוש הבדים... וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קודש, תחלינה כל אלה וגו' ' ושתק ר' אליעזר".

ועל סיום זה מביאה הגמרא את מאמר הקץ המגולה שמקורו ביחזקאל - "ואמר ר' אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא' (ל"ו, ח')".

גברה, אם כן, ידו של ר' יהושע האומר שגאולה תבוא בעת קץ על כל פנים, ואם לא תבוא התעוררות תשובה של ישראל, תופיע גם התשובה כפויה משמים ובייסורין גדולים (מלך קשה כהמן), כפי שמתאר זאת יחזקאל.

ראוי להזכיר בעניין זה את דעתו של הרב י"ח אלקלעי זצ"ל, שטען והוכיח כי אין התשובה הזאת האמורה בראשית הגאולה, אלא תשובה לעם ולארץ והתעוררות לדרוש לציון, וכי גם, ואולי דווקא, תשובה זאת תיכפה משמים ע"י מלך קשה, אם לא תבוא כהתעוררות של ישראל לשוב לארצם, ממש כאשר נגלה לעינינו בדורות אלה.

נותר לנו לדעת מהו המוטל עלינו בפרק זה של גאולה בעיתה. לזה נדרשים אנו לדברים הנוקבים של הרב חרל"פ זצ"ל בספרו "ממעיני הישועה" (עמ' ק"ט):

"וראוי לעמוד על קושט אמרי אמת, שכל גילוי הבא מלמעלה למטה, גם הוא נתון ברז הבחירה, ויש כח להטותו לכל צד שנרצה, ועל כן בידינו להטות את ההתעוררות לטוב ולגאולה, שתהיה לברכה ולרוממות עוז לנו ולארצנו, לקדושת תורתנו ולגילוי כבוד מלכותו עלינו. והטיה זאת היא האמונה והציפיה אליה, כמו שאמרו בפסיקתה רבתי (פל"ה ה') 'לא יפה עשיתם שחיכיתם לתורתי ולא חיכיתם למלכותי'.

הוא עניין שתי הגירסאות על דבר השבועה שהשביע הקב"ה את ישראל (כתובות קיא.) 'שלא ירחקו את הקץ' ו'שלא ידחקו את הקץ' (עיין רש"י שם) ואלו ואלו דברי א-להים חיים, שבשעה שעדיין קיימת השבועה שלא יעלו בחומה ולא ימרדו באומות - לא ידחקו את הקץ, ובשעה שאומות העולם מרשים להם לעלות ואין בזה שום מרידה בהם לא ירחקו את הקץ, שכן עוז וכוח לנו להטות את הפקידה השמימית לאיזה צד שנרצה".

חידוש מרחיק לכת כלול בדברים אלו של הרב חרל"פ - הבחירה אינה רק בין שתי דרכים מקיפות בגאולה - אחישנה או בעיתה - גאולה שבאה כתגובה מאת ה' על שיבת העם לעומת גאולה למען קידוש שמו הגדול, אלא שבחירה זו היא תדירית, בכל עת של גילוי פקידה כלשהי יש כח בידינו להטותה לברכה, להחיש את הופעתה, וממילא למלאה חסד ורחמים יותר מאשר דין וייסורים. הציפייה האקטיבית, שהרב חרל"פ כה מרבה לדבר בה (ערכה של הציפייה לישועה הוא יותר עליון מהערך של גילוי הישועה עצמה - שם עמ' י"א), היא הקובעת בכל גילוי של ישועה איך יופיע.

המסקנה הגדולה והנוראה העולה מכאן היא כי מידת הייסורים שבמהלך הגאולה תלויה גם בנו. בכוחנו לקרב ולרחק, להגביר חסד ורחמים או לעכב ולהגדיל ייסורים.

הבחירה בידינו עם כל הנורא והנשגב שבה, הידיעה הגדולה כי ביד ה' אנו נתונים וברצונו אנו נגאלים והולכים, יש בה כדי להחריף ולהגדיל את העול המוטל עלינו, לא היגררות אחרי המאורעות הפוקדים אותנו תכופות מתוך אדישות וחוסר יכולת תגובה, כי אם ציפייה דרוכה לגילוי מלכות ה' בימינו, כוננות נפשית למאורעות גדולים הצפויים לנו, והחדרת האמונה בגאולה ללבותיהם של ישראל, בכל מקום ובכל מצב שבו הם נמצאים. ככל שהיד מגעת נתבע מאתנו להגביר את הציפייה לישועה, מתוך הכרה כי כל התעוררות כזאת מטה את הישועה שתופיע ביתר רחמים ופחות בייסורים - "ולירושלים עירך ברחמים תשוב".

ראוי לסיים במכתבו של הרב חרל"פ לחתנו ערב הכרזת המדינה (מופיע בסוף הקובץ "אמרות טהורות"):

"ודאי שהננו עומדים כעת לגלויי דברים גדולים, 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'. אין הפלאה גדולה מזו שנציגי עמים, שכידוע שונאים המה ליעקב, ידברו ככה. אין זאת אלא כמו בלעם שניתן בפיו מה שידבר, כן על הנציגים, דבר כזה שיהיה מחובר על הטבע הוא לא יאומן ובהיות כן הרי הוא נס ופלא להראות נפלאות בטבע (כוונתו להכרת האומות בהקמת המדינה, בהחלטת האו"ם). אף עם כל זה לא כל-כך מהר יתגשמו הדברים, והרבה ימים עוד עלינו לעבור... כי צריכים עוד לשבור קליפת ישמעאל... ואכמ"ל, אבל אתחלתא היא. והתקוה כי יערה ה' רוחו ויכירו כי הכל מפעלות תמים דעים ב"ה ומי ייתן והיה כי לכל הפחות כל אלו המתימרים באמונה טהורה יודו יאמרו כי פקד ה' את עמו. ואל יזלזלו בנפלאות האלה ובזה ימשיכו את שפע אורות הגאולה, והיה זה באמת לפקידה, ולזכרון נבואת זכריה - 'ובמרחקים יזכרוני' (זכריה י', ט'). הדחיה של מטה דוחה גם את הלמעלה ומי יתן ויפקחו עיני עוורים לעקוב באמונת אומן את כל הנעשה ע"י קורא הדורות מראש, וכולם יידעו אותו. הציפיה לישועה היא היא הישועה - מהציפיה היא באה וממנה היא נעשית - 'אשרי כל חוכי לו'".



[1] פורסם בדף קשר 130.