שיר חדש[1] / הרב יהודה עמיטל

"הללויה שירו לה' שיר חדש תהילתו בקהל חסידים,
ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם.
יהללו שמו במחול בתוף וכינור יזמרו לו, כי
רוצה ד' בעמו יפאר ענוים בישועה". (תהלים קמ"ט)

אמש עסקנו בקרבנות, הערב אנחנו עוסקים בשיר. בגמרא בערכין יש מחלוקת תנאים אם השיר מעכב את הקרבן דברי רבי מאיר. חכמים אומרים אינו מעכב". רבי מאיר ש"לא יכלו חכמים לרדת לסוף דעתו", אומר שהשיר מעכב את הקרבן. רבי מאיר ראה בכתנות עור (בראשית ג' כ"א) כתנות אור (ברא"א שם), בעור, בסמל החיצונית, ראה רבי מאיר את האור. ר"מ שבתורתו מצאו כתוב "והנה טוב מאד והנה טוב מות" (ברא"ר פ"ה) הינו עקבי, והוא אומר שבכדי שהקרבן ירצה יש צורך בשיר. אבל חכמים לא יכלו לרדת לסוף דעתו, וההלכה היא שהשיר אינו מעכב את הקרבן. השיר שייך לקרבן, השיר דרוש לקרבן, אבל אם קורה חס ושלום שהאדם איננו מסוגל לשיר ליד הקרבן, השיר אינו מעכב. אם אנחנו מסתכלים על הקרבן כמנותק מהקשרו ומסביבתו, אם רואים רק את הקרבן, קשה לראות את שיכות השיר לקרבן. אבל כאשר תופסים את הקרבן בהקשרו הכללי והמלא כחלק ממערכה אלהית נשגבה של סדרי השראת השכינה בישראל, רואים שהשיר שייך לקרבן. בצורה זו אנו מתקרבים לתפיסתו של רבי מאיר, שהשיר מעכב את הקרבן. אין השיר והקרבן שני עולמות שונים זה מזה, אלא שייכים זה לזה. דוקא בקרבן צריך לשיר.

"שירו לד' שיר חדש". כל יום ושירו. בכל יום יש שירה חדשה. רבותינו ז"ל אומרים שבכינורו של דוד היו שבעה נימים, בימות המשיח שמונה ולעתיד לבוא יהיו עשרה נימים, כי השיר משתנה לפי התקופה. ומוסיף ה"שפת אמת" שהסיבה ששנים פוסלים בלוים ולא בכהנים היא מכיון שעבודתם היא שירה. "שירו לד' שיר חדש", כל יום ושירו. כשקרה ונתקלקלו הלוים בשיר, בבית המקדש, שינו חכמים את הלוח. בית הדין שבשמים דחה את הדין למחרת משום שלא אמרו את השיר המתאים לאותו היום.

השיר שאנחנו שרים בתשל"ד איננו השיר ששרנו בתש"ח, ואינו השיר, ששרנו בתשל"ג. היום אנחנו חייבים לשיר -

"כי רוצה ד' בעמו יפאר ענוים בישועה" (תהלים קמ"ט)

"יצילנו מאויבי עז משונאי כי אמצו ממני.
יקדמוני ביום אידי ויהי ד' משען לי,
ויוצא למרחב אתי יחלצני כי חפץ בי". (שמואל ב נב).

היסוד הראשון, אולי העקרי, של יום זה הוא שה' אייר היה יום שהתגלה בו חפץ ד'.

"השבעתי אתכם בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שה"ש)

שלש שבועות השביע הקב"ה את ישראל: שלא ימרדו במלכויות, שלא ידחקו את הקץ ושלא יעלו בחומה - "עד שתחפץ". ביום זה נפתחו שערי ארץ ישראל וכל ישראל נקראו לעלות. זהו "עד שתחפץ" פקודת כרש לא היתה גדולה יותר. הגיע שעת "שתחפץ".

"לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפציבה ולארצך בעולה כי חפץ ד' בך וארצך תבעל" (ישעיהו ס"ב)

איך אפשר לטייל ולעבור בארץ, לראותה נבנית משממונה ולא להרגיש "כי חפץ ד' בך" ואז כל החשבונות מתגמדים, מתקפלים. אמנם אין דבר הגדול מחפץ ד' בעמו ובגאולתם של ישראל, אבל יש דרגות בחפץ ד'.

"כי רוצה ד' בעמו יפאר ענוים בישועה. יצילני מאויבי עז משונאי כי אמצו ממני, יקדמוני ביום אידי ויהי ד' למשען לי. ויוצא למרחב אתי יחלצני כי חפץ בי"

- זה מה שהיה בשנה זו.

"יצילני מאויבי עז, משונאי כי אמצו ממני"

- מתי שונאינו כה אמצו, מתי היה עוז כזה ביד אויב כמו במלחמת יום הכיפורים?

בביקורי אצלכם בחזיתות השונות ובפגישותי עם מפקדים בכירים, הטרידה אותי שאלה הסטורית פשוטה, ששאלתיה חזר ושאול: האם באמת רוסיה עמדה ולהתערב? האם היה זה משחק או שלרוסיה היתה כונה רצינית. מכל המפקדים קבלתי תשובה חד משמעית: זה לא היה משחק. על פי הידיעות, שהיו בידנו וביד אמריקה, הכונה היתה רצינית. ואם עמדה להתערב, פרושו של דבר שעמד להיות כאן נצחון מוחץ שהיה מערער את העולם כולו. אך הנצחון לא הגיע לגבול כזה. "יפאר ענוים בישועה - כי רוצה ד' בעמו". חפץ ד' בעמו ובגאולתו התגלה במלחמת יום הכיפורים.

הלבבות היו טרודים מלספור את אלף הטנקים השלמים שהשאיר האויב. ישנם כאן חברים שכבר יודעים את תורת הלחימה בטנקים שנלקחו שלל במלחמה כשאנחנו שומעים על חטיבות המצוידות בשלל אויב אנו חשים בעומק הישועה.

ברור שיש קרבן, ולהלכה השיר איננו מעכב את הקרבן. יש וקשה לשיר. אבל צריך לרדת לשורשים ולראות את חפץ ד' בישועת עמו. עד השלב האחרון, עד התיקון המלא של כל העולם, תמיד ימצאו יחידים שהגאולה לא תביא ישועה לבעיותיהם ולמצוקותיהם הפרטיות. חפץ ד' "כי רוצה ד' בעמו יפאר ענוים בישועה" צריך לדבר אל הכל. יש לראות את המעלות העולות מ"עד שתחפץ" מה' אייר תש"ח, עד "יחלצני כי חפץ בו".

"קול דודי הנה זה בא... בשעה שבא ואמר (משה) לישראל בחדש הזה אתם נגאלין, אמרו לו היאך אנו נגאלין והלא אמר הקב"ה לאברהם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, ועדיין אין בידנו אלא מאתיים ועשר שנה. אמר להם הואיל והוא חפץ מגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים" (שהש"ר פ"ב).

הקב"ה משנה סדרי עולם, עושה ניסים ונפלאות כי' חפץ ד' בגאולתנו.

"נגילה ושמחה בך. אמר רבי אידי: מעשה באישה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה, ולא ילדה. אתון גבי ר' שמעון בל יוחאי. בעיין למשתבא דין מדין. אמר להן: חייכם, כשם שנזדוגתם זה לזה במאכל ובמשווה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה. הלכו בדרכיו, ועשו לעצמן יום טוב. ועשו סעודה גדולה, ושכרתו יותר מדאי. כיון שנתישבה דעתו עליו, אמר לה: בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבדיה ולמשפחותיה ואמרה להם: שאוהו במיטה והוליכוהו לבית אבא. בחצי הלילה, ננער משנתיה כיון דפג חמריה. אמר לה: בתי, היכן אני נתון? אמרה ליה: ולא כך אמרת לי בערב כל חפץ טוב שיש בבין טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך" (שהש"ר שם).

מה פירוש "נגילה ונשמחה בך"? אומרים חז"ל: אין לי חפץ אחר בעולם אלא אתה.

"והרי דברים קל וחומר: ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו אין לי חפץ בעולם טוב ממך נפקדו, ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום ואומרים אין לנו חפץ טוב עולם אלא אתה על אחת כמה וכמה" (שם).

זו הזדמנות, כביכול, להביא ולהוריד את השכינה, גם אם נתעלם מכל היש ונראה את ה"חפצי-בה". על אחת כמה וכמה כשזכינו לתשועה גדולה "הוי נגילה ונשמחה בך" (שם).

משל למטרונה שהלך המלך, בעלה ובניה וחתניה למדינת הים. ובאו ואמרו לה: באו בניך. אמרה: מה אכפת לי, תשמחנה כלותי. כיון שבאו חתניה אמרו לה: באו חתניך. אמרה: מה שאכפת לי, תשמחנה בנותי. אמרו לה: בא המלך בעליך. אמרה: האי חדותא שלימה, חדו על חדו. כך לעתיד לבא באין הנביאים ואומרים לירושלים בניך מרחוק יבואו, והיא אומרת להם מה אכפת לי. ובנותיך על צד תאמנה, אמרה מה אכפת לי. כיוון שאמרו לה: הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא אמרה: האי חדותא שלימה" (שם).

אנחנו מתפללים "אבינו מלכנו הרם קרן ישראל עמך, אבינו מלכנו הרם קרן משיחך" ישראל קיים בעולם גם כשקרנו מושפלת. אבל משיח או שישנו או שאיננו, למה מתפללים על הרמת קרן המשיח? לפעמים קרנו של משיח מושפלת בעונותינו הרבים. אם יהודים מתהלכים ולא רואים את ישועת ד', לא פוצחים פיהם בשירה, אז קרנו של משיח מושפלת. אם יש קרבנות ויש אבדות אז קרנו של משיח מושפלת, כי כל המהלך הוא מהלך משיחי. לעבור משממה לחפצי-בה זה מהלך משיחי.

היום לא רק אנחנו מתפללים ומבקשים "אבינו מלכנו הרם קרן ישראל עמך. א"מ הרם קרן משיחף". הקב"ה מתחנן לפנינו שנרים את קרן המשיח, שנלך עם ראש על הכתפיים ונראה את המציאות כמות שהיא. נתרגל להקדיש זמן לקריאה פרקי תנ"ך ופרקי תהילים, לפחות כמה זמן שמקדישים לקריאה בעתון. נחפש את משמעותם של המאורעות, נתבונן בפסוקים, נתבונן בנבואות, נרים קרן משיח.

קדוש ה' הוא אחד היסודות המתלוים לה' אייר תש"ח. עם ישראל היה מושפט, כצאן לטבח יובל. העולם כולו הכריז שהקב"ה אינו רוצה בישראל כביכול. ו"עם ממשך ומורט... גוי קו-קו ומבוסה" (ישעינו יח.) בא, נלחם כובש את חירותו ומחדש את מלכות ישראל. קידוש ד' הגדול "והתגדלתי והתקדשתי לעיני כל העמים", קידוש ד' שחיזק נפשות ולבבות שבורים שנתקבצו אחרי השואה ובאו לארץ ישראל וראו את המהלך האחר, את המעלות, קדוש ד' זה נמשך. בושנו וגם נכלמנו שכשיש צורך לדבר על קידוש ד', מצטטים את הרמטכ"ל האמריקאי הקובע שהיתה כאן תשועה גדולה. לאן הגענו?

אינני יכול לבוא בטענות אל ציבור צעיר שלא ידע מהי גולה ומה זאת שואה. לא ידע מה זאת אומרת להתהלך חופשי. אינני יודע משום מה, אחד מזכרונות ילדותי הוא שהייתי עובר ברחובות העירה המוארים, מלאי החיים, בריצה, בבריחה. האורות קרצו לי וחלמתי להתהלך בלילה ברחוב ללא פחד. את זה אינכם מסוגלים להרגיש. אינכם יודעים מה זאת אומרת שיהודי מהלך בצורה חופשית.

אבל יהודים צריכים לדעת. אם היו כמה תזכורות מאז תש"ח והיו כמה ימי חרדה במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, פירושו של דבר שאנחנו חייבים לדעת מה היה. חייבים לראות את האור מתוך החושך, לראות מה זאת אומרת צבא יהודי נלחם, יהודים נלחמים. יש גם משחקים ילדותיים, אבל ילדים משחקים ברחובותיה זה חזון נבואי..

כל זה הוא רק רקע לאותו השיר החדש שעלינו לשיר. שיש שיש בו משום העמקת אמונה, העמקת הכרה, והזדהות מלאה בלב ונפש, בכל רמ"ח ושס"ה, עם ההכרה הברורה "כי רוצה ד' בעמו יפאר ענוים בישועה".