השטחים המשוחררים ומצוות פקוח-נפשות / הרב יהושע מנחם אהרנברג
ב"ה עש"ק וירא י"ד חשון תשכ"ח לפ"ק
לכבוד ידידי הרבני החסיד מוה"ר ש.ז שרגאי נ"י
ראה ראיתי בהצפה של היום במאמרו הנכבד בשם "על שלש אשיבנו", שגם מעכ"ת הלך אחרי רבים להטעות באמרו שאם יהיה בכפייה להחזיר השטחים ששיכים לארץ ישראל משום פקוח נפש וכו', הלכה פסוקה שפקוח נפש דוחה שבת וכו', ומשמעות לשונו שכמו שבשבת אפילו ספק פקו"נ דוחה שבת, כךגם במצות כיבוש הארץ ספק פקו"נ דוחה, וכ"ש ודאי כגון אם יכריזו הערבים עלינו מלחמה בעזרת אומות אחרות או אפילו בלעדם באופן שאי אפשר שלא יפלו חללים מישראל לפי דרך הטבע של מלחמה, אין לנו חיוב להחזיר בשטחים מפני פקו"נ.
אינני יכול להתאפק מלהעמיד הדבר על האמת שאין מוצת כיבוש הארץ נדחה מפני פיקוח נפש, רא"כ כבר עלינו לעזוב את הארץ ח"ו מפני הסכנה שיכולה לבוא ח"ו ע"י מלחמה או ע"י "אל פתח", וכל שכן שלא הי' לו למע"כ לדרוש באותו מאמר שיעלו ישראל מחו"ל לארה"ק בזמן שבמקומן בטוח בחיים יותר, אבל האמת היא דלפי שיטת הרמב"ן דכיבוש הארץ היא מ"ע ואף בזמן הזה, הרי צריך הצבור לצאת למחמה בשביל זה והיא מלחמת חובה כמו מלחמת יהושע לכבוש הארץ וחייבין כל ישראל אפילו כלה מחופתה וחתן מחדרו, בין בארץ בין בחו"ל להשתתף במלחמה זו, וכל הנמנע מלהשתתף במלחמה מחמת פחד עובר מלבד העשה בל"ת ד"אל תיראו" וענשו גדול, כמ"ש החינוך במצוה תקכ"ה. וא"כ איך יתכן לומר דמשום פקוח נפש מותר להחזיר אפילו חלק מא"י מה שכבר כבשנו, הרי התורה ציותה לסכן עצמנו במלחמה בשביל מצוה זו?
וכן מבואר להדגא במנחת חינוך מצוה תכ"ה להרוג ז' עממין וז"ל: נהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה מ"מ מצוה זו דהתורה ציוותה ללחום עמהם וידוע דהתורה לא תסמוך דינים על נס כמבואר ברמב"ן ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה, א"כ דחויה סכנה במקום הזה עכ"ל. וכן העלה בפשיטות במצוה תר"ד גבי מצות מחיית עמלק.
אמנם לכאורה דעת החינוך שם אינו כן, שהרי כתב בסוף מצוה תכ"ה העובר על זה שבא אחד מהם (מז' עממין) ויכול להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו בטל עשה זה (של החרם תחרים אותם), עכ"ל. משמע דאין צריך להתסכן ע"ז וגם מצות החרם תחרים נדחה מפני הסכנה, והרי כתב בחינוך שם מדיני המצוה משאז"ל שאין מלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה שהיא מלחמת שבעה עממין הזכרין וכו' עכ"ל. משמע דגם בשביל מצות איבוד שבעה עממין חובה להלחם. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה ממלכים ה"א וביומר שם בפ"ו ה"ד, אלמא אע"ג דמצוה להלחם בשל המצוה, מ"מ אינו מחויב לסכן עצמו על זה, ואע"פ שהדבר תמוה כמו שהקשה המנ"ח והניע בצ"ע, מ" לא ניתן לדחות דברי החינוך מחמת קושיא.
אלא שלפענ"ד אין קושיא. דמצות מלחמה מוטלת רק על הצבור כולו ולא על היחיד, כאשר תראה בחינוך שגבי כל מצוה התלויה במלחמה הוא מפרש ואומר שזו מהמצוות המוטלות על הציבור, והאחראי בעד מצוה שיקבץ את העם למלחמה הוא המלך, וכל מי שהוא ברשותו להוציאם לצבא, כמ"ש הרמב"ן ז"ל בסוף תוספותיו למנין מצות ל"ת ד"ה, ואתם אם תבין וכו' עיי"ש, ואז חייב כל אחד מישראל להשתתף בו ואם נמנע מפחד סכנה עובר על המצוה לעשות מלחמה מלבד הל"ת דאל תראום כנ"ל, אבל אם הצבור לא הכריז מלחמה אין על היחיד בתור יחיד מצות מלחמה אלא שאם יכול להרוג בלי מלחמה חייב להרוג, ממילא נכונים דברי החינוך דמיירי ביחיד שפגש במקרה אחד מז' עממין שמחויב להרגו מ"מ אינו מצווה לעשות מלחמה עמו להסתכן בדבר, אבל מי שהציבור בידו מחויב הוא להוציאם למלחמה ואין לו לחוש לשום סכנה וז"ב בלי פקפוק. כתבתי בכאב לב כדי להוציא מלב הטועין שמותר להחזיר שטח מא"י למען השלום בלבד ומשום פקו"נ.
וצריך אני למודעי שכל מה שכתבתי היא רק כנגד המושג של פקוח נפש וסכנת מלחמה, אבל אם יש נסיבות אחרות כגון חשש שאם לא נזכה ח"ו לנצח במלחמה נפסיד ח"ו גם מחלקים שנמצאים כבר בידינו מזמן, בכגון זה לא קאמינא, והדבר צריך בירור מיוחד.