מכתב לקו / עמוס ספראי

שלום לכולם,

ובכן זה קרה! חזרנו לישיבה לאחר חמשה חדשי היעדרות. קצת קשה לשבת אחרי שבועים של לימוד ולסכם את אשר אנו מוצאים בשובינו לבית המדרש. ברור שהרבה יותר נעים להכנס לאולם ולמצוא שורות מאוכלסות בלומדים דבר שלא זכינו לו מאז פרצה המלחמה. כמדומני שהשבים לישיבה אינם אותם תלמידים אשר עזבו אותה במוצאי יום כפור. על כלנו עברו ימים קשים, ימים המחייבים עשיית חשבון נפש ניכרת על העבר והסקת מסקנות ביחס לעתיד. משפט אחרון זה בודאי חוזר עליכם לאחרונה עשרות פעמים בצורות שונות, אך אם חשבנו לתומינו שכאשר נשוב ממרחבי סיני וממצרים וממורדות החרמון המושלג נמצא את עם ישראל עושה את חשבון הנפש שלו ומסיק לחים, משתדל להיות טוב יותר, כן יותר, ואינו מוכן לשוב אל מציאות ערב יום כפור, כמדומני, שכל החושבים כך יתאכזבו. לא תמצאו בשובכם הביתה, לפחות מבחינה חיצונית, שינוי ניכר. נכון! שומעים אנו מדי פעם על הפגנה מול בנין הכנסת של חיילים משוחררים הקוראים לשינויים בתחומים שונים, אך אלו הדים קלושים ביותר, אשר הגורמים אליהם מופנות הקריאות בקושי רב מבחינים במפגינים או באותם אנשים המגדירים עצמם כ"אלה שאיכפת להם".

וכאן, אני חוזר שוב אל בית המדרש, אל עצמנו. כיון שעלינו מוטלת החובה לקום ולשפר, לשנות וליפות, ובשום פנים ואופן אסור לנו לחשוב שכביכול אנחנו בסדר ואצל כלל עם ישראל כנראה משהו לוקה בחסר. וכבר הרחיב על כך את הדיבור הרב עמיטל שליט"א בשיחה בישיבה אור לכ"ו מרחשון תשל"ד ("המעלות ממעמקים" – עמ' 14).

ימים אלו ערב פסח ראויים שיהיו ימים של הרהורים על "האני העצמי שלנו". הימים שיצאנו בהם מעבדות לחירות מחייבים אותנו לחשוב על ההבדל בין עבד לבן חורין, אין ההבדל "רק הבדל מעמדי מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות ולהיפך בן חורין שרוחו הור רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותו הרוח הנשארה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו מגמתיים, שהם שווים את ערכם, מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית. במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב.

ואנחנו לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת, "חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות", נטע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותינו הרעננה הפנימית, שקנינו על ידי גילוי שכינה, אותה החירות שקנינו על ידי הפא הגדול היחיד בעולם שנעשה עמנו בעת שגאלנו ה' יתברך וגאל את אבותינו ממצרים לחירות עולם." (עולת ראי"ה ב' עמ' רמ"ה)

פסח כשר ולהתראות בקרוב!