בלכתך בדרך / יואל עמיטל

הש"ך בחו"מ סימן שפ"ו ס"ק י' מביא בשם בעל התרומות, ששורך שטרו של חבירו, שחייב לשלם מדינא דגרמי. ובעל השטר אומר מנה היה בו, והשורף אומר לא כי אלא חמישים, נשבע כדין מודה במקצת, ואי אודי במקצת ועל השאר טוען איני יודע, מתוך שאין יכול לישבע משלם.

שואל עליו הש"ך, דהא קי"ל דאין נשבעין על השטרות לא שבועת השומרים ואל שבועת מודה במקצת.

האם יש לתרץ, ע"פ מה שכתב הרמ"א בסימן צ"ה סעיף ו', והיא דעת הראב"ד, שהחופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות, והתובע אומר חפרת שתים והוא אומר לא חפרתי אלא אחת, אם לא תבעו למלאת את החפירה אלא תבעו לשלם פחתו, הרי זה כשאר תביעת ממון ונשבע כדין מודה במקצת. (וכן פסק הש"ך)

האם יש לישב את בעה"ת לפי זה, כיון שיש עכשיו תביעת ממון משום דינא דגרמי, א"כ הרי זה כתביעת ממון למלא את החפירות ונשבע על השטרות באופן זה כשם שנשבע על הקרקעות, או שלא דמי?

(לדעת הש"ך בסי' שפ"ו אין לדמות).