מכתב חוזר מהקו – דברים שבלב / אלי (פורת) פורגס
כל מרוץ, נאמר: סוסים לענינינו, גם אם התקיים על רקע ניגודי- גון, בכרי- עשב גזומי- ראשים, עם פעמונים בשולי מושכות, צניפים, מקטורנים ועוד אביזרים על גופות פרשים, הרי הענין שיתנו בו את הדעת, יחוו בו, נופשי –יום – א' – של - אסקוט*, יהיה המרוץ לגופו, הדהרה למטרה, הגביע, הינתן ל"צ'ארלס" או ל"מרטין". אין אתם התחושה הדקה, הכבדה לפעמים, כי לחגיגה כלה תרם כל הגיא הרחב, כל הצבעים ואפילו שעל לוחות מזניקים, כל ססגוניותם של ה"לידיס" וה"לורדס".
ירושלים, גם אלון-שבות, כל מקום שמוחכם מעלה ברגע זה, לבד ממרחבים של סיני ממשטחים של גשן, יש בו ממידת אסקוט.
אדם משכים במקומותינו, וראשון לכל ממהר לבית-התפילה, לעבודת הבורא. חודל ממנה, מקנח ידיו ממים ומברך. גם כאן, ברכה בתפילה – עבודת הבורא. חודל מפת- שחרית וממהר, הפעם, לבית המדרש, ופה יותר מעשיו שעד כה – חש, חווה, מתפעל. הפעם עסק לו בתורת- חיים. במקור. אך בכך עדיין לא חותם. עד ערבו של יום יש לו מרוץ עם הזמן, החולשות, היצרים, לעיתים עם החברים, וכולו מטרה אחת, נעלה, חוזרת ודופקת בחושיו, בשכלו, ברגשו, במדותיו: עבודה, עבודה, עבודה.
האם ראה יהודי דקדקן זה, עבודת-ה', לבד מתפילות, מלימוד, מברכות ומשאר מצוות? נאמר בסיפורנו, השכים לבקר שכמוהו לא נראו בקרים זה זמן.
מאיר, רחוץ חמים. האם נתן דעתו כי עוד לפני שרגליו יספנו את בית- התפילה, בדרך, בצד אבנים, אילנות, אופקים – פעוטי – ערך לכאורה – מסוגל הוא, בתחושה דקה, לעבוד, לשייך? האם תפס עצמו לרגע, בפת-השחרית, בזיק של מחשבה, כי הצורה בה מוצק הוא כף של סוכר לספלו, יכולה לשמש מטרתו, וגם בה, במטען הנפשי שמשקיע בה, הרי הוא בעצם מודה, אומר שירה?
יהודי פשוט מאתנו, מוסף בכמה שנים, טרוד בפרנסה, מטופל בצאצאים, היכן רואה עצמו מתקן עולם במלכות שדי? יענה ללא ספק, בשעה של גמרא שלאחר יום עבודה, בשבת של קדוש, הבדלה ושלש סעודות, בהנחת תפילין, בחינוך קטנים, במתן בסתר. גם אם ימנה תרי"ג מצוות ועוד כהנה מנהגים, הרי בכך יחדל. האם ראה דרגה של "תקון עולם" גם בשמונה שעות של עבודה שלםני שעה-אחת-של-גמרא? האם כשקרא לידיד "שלום" ונענה, והוסיף "מה נשמע" ונענה, היה בפיו שם שמים או כדי לצאת ידי חובתו, גרידא, התכוון?
מה לכאן ולקו? למרחבים של סיני, כנזכר, למשטחים של גשן?
כאן כשהמרחבים פתוחים והעיניים אינן נתקלות בגושי אנשים באבנים במאורעות, כשהיקום כלו פרוש, שאין את סדר היום הקבוע, את המטרות המוצהרות, שאין לפעמים את האדם שאפשר אתו לשוחח, כשהמתח פג ובתוכך מתחילה השממה, ובעקבותיה הרעב, אתה מתחיל לחפש ומוצא אתה, את עצמך עובד את הבורא גם באמצעים הפשוטים ביותר, ללא ספר וללא תפילין, בהליכה-של-סתם על פני ישימון, במזיגת קפה לחבריך, בזמזום שיר, בישיבה בצוותא, בתיקון ובניקוי מנא, בקימת חצות לשמירה.
אין אתי פתחי-מוצא לשולחן-ערוך חדש, גם לא לרפורמה, או למחשבות זרות למקובל עלינו. יש אתי רק ראיה כוללת יותר, אך עם זאת מפורטת יותר. יש אתי הרצון להביא את הנלמד ממרחבים של סיני, ממשטחים של גשן, לשלבו יפה-יפה בנוף ירושלים, אלון-שבות, או כל מקום אחר, ולחגוג חגיגה שלמה, לא מקוטעת.
אם לא ממקורותינו הקדומים, אני דולה ממקורותינו המאוחרים יותר, מעשה ברועה-צאן דל ידע ומעש, שניגון חלילו – על כי לא טעם טעמן של אותיות – היה בו כדי להלל שם שמים ולהביאו לחיי עדן.
גֹשן
אלי (פורת) פורקס.