"כי לא בכח יגבר איש" / אהרן בוכמן
א. למנצח מזמור לדוד
ב. יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב.
ג. ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך
ד. יזכר כל מנחתיך ועולתך ידשנה סלע.
ה. יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא.
ו. נרננה בישועתך ובשם אלוקינו נדגל ימלא ה' כל משאלתך.
ז. עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו יענהו משמי קדם בגבורות ישע ימינו.
ח. אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם אלוקינו נזכיר.
ט. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד.
י. ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו.
אין צורך להתעמק במזמור שלפנינו על מנת להווכח ולחוש את האקטואליות שבדברים.
רקע המזמור: מלחמה (רכב, סוסים, נפלו). גם אותנו פקדה מלחמה קשה מנשוא. ורבים מאתנו עדין חשים אותה. אותה שעת מלחמה מכנה המשורר מזמור זה: "יום צרה". ונראה שאותה צרה לא תפוג עד שיום זה יהפוך ל"יום קראנו"; שהוא יום תפילה לה' או בלשון המשורר: "ואנחנו בשם אלוקינו נזכיר". ואם אכן כך הרי שנזכה למענה ה' לתפילתנו ("יענך") ולישועתו (הושיע ה'), כשנזכה לבא הישועה "נרננה בישועתך ובשם אלוקינו נדגל". מיצינו אם כן עיקר תוכנו של המזמור.
מכאן נובעות שתי שאלות. א) מה מוסיפים שאר הפסוקים? ב) האמנם יש מקום להתפלל למען יחלצנו בורא עולם מאותה צרה "שואה ומשואה" בבחינת "ואתה את נפשך הצלת", או שמא יש מקום להתפלל להבטחה שמלחמה חדשה לא תפרץ שנית? נראה ששתי השאלות האלה הן בבחינת שאלה ותשובה בפסוקי המזמור כפי שנוכח להלן. משקל המזמור ברור לעין, לכל פסוק (בד"כ) שני חלקים מקבילים זה לזה. במקרים אחרים מוסבר כפל לשון בפסוק בכך שבא במטרה להדגיש את הענין או לפעמים לגוון הלשון. אך במזמור שלפנינו, נראה, שיש מקום לשאול למה בחר המשורר המלה מסוימת בחלק אחד ובמלה אחרת בחלק המקביל. שאלות כאלה יוצרות חובה לאבחן בין שני חלקי המשפט.
"יענך ה' בעת צרה
ישגבך שם אלקי יעקב".
שתי שאלות יש לשאול: א) במה חלוקים שני חלקי המשפט, או במילים אחרות מה בין "יענך" ל"ישגבך"? ב) למה בחר המשורר ביעקב שיקרא שם ה' עליו – "אלקי יעקב"? ונשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
נראה שהמשורר פונה אל הנתון בצרה (כעס או צבא) כשהצרה פוקדת אותו ממש, בבחינת "פלשתים עליך שמשון" ומבטיח לו שה' יענהו. מכאן שאותו אדם בקש שה' יחלצהו מצרה זו, שהרי אין מענה בא אלא לאחר בקשה ותפילה.
נשאלת השאלה: האם רק ברגע כזה, בשעה שחללים נופלים בשדה המערכה האדם מתפלל? התשובה היא לא ולא. מצאנו שמתפללים עוד לפני שהצרה פוקדת את האדם, כשהיא עדיין באופק ועלולה לבוא עליו. ועוד מצאנו שמתפללים אחרי שהמלחמה תמה להרפיית המתח, לחיזוק המצב ולמנוע כל אפשרות שהמלחמה תחודש. ועל שני מצבים אלה, נראה, שעוסק החלק השני של הפסוק: "אלקי יעקב" – יעקב דוקא נבחר כדי שיהא שם ה' נקרא עליו, כי הוא זה שהנחיל לנו את התפילה שלפני הפורענות. הוא ירא מפני עשיו אחיו, והוא איננו משהה תפילתו עד אשר ילחם בו עשיו, אלא מתפלל כבר כשמלאכיו ספרו לו: "וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו". (בראשית לב,ז) גם אם אינו בטוח, הוא נושא תפילתו לשמים. "ה'... הצילני נא מיד אחי מיד עשיו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים". (שם יב) ואכן נעתר ה' לתפילת יעקב, ועשיו לא נלחם בו.
על הצורך להתפלל גם אחרי שמלחמה תמה, כדי להתחזק מחדש להיות מוגנים מכל התקפה אפשרית, מורה המילה "ישגבך".
הפעל הבא מן השורש ש.ג.ב. הוראתו גבוה, מרחק, שיד האדם לא מגעת אליו. כפי שמורים הפסוקים הבאים: "לשוב שפלים למרום וקדרים שגב ישע." (איוב ה, יא) ועוד "לא היתה קריה אשר שגבה ממנו" (דברים ב, לו) וכן "נשגבה לא אוכל לה'" (תהלים קלט, ו). לכאורה, מה הקשר בין רחוק והגבהה להצלחה? אלא שככל שהדבר רחוק יותר הרי שהוא מוגן יותר מהנמוך ומהקרוב, לכן אדם הרוצה להבטיח את שלותו ובטחונו בונה את ביתו על ההר ולא בשפלה, ובכך מרחיק הוא כל סכנה העלולה לבוא עליו.
אם כך "ישגבך" – יש בכך הבטחה של המשורר להגנת אותו חיל, צבא ועם מפני אויביו ע"י רחקו מהם. זהו חיזוק המצב לאחר המלחמה והגנתו מפני הבאות. ומי ראוי לשגבו, להרחיקו מכל צר ואויב אם לא הנשגב מכל? והרי כך נאמר רק על ה' יתברך "נשגב ה' כי שכן מרום" (ישעיהו לג, ח) לפי שה' שוכן מרום, מוגבה הוא מכל חי, והוא בלבד יכול לשגב אותו שפל. ונאמר עוד: "כי נשגב שמו לבדו" (תהילים קמח, יג) לכן נאמר בפסוקנו "ישגבך שם אלקי יעקב".
"ישלח עזרך מקדש
ומציון יסעדך".
בפסוק זה חוזרת השאלה: במה שונים שני חלקי הפסוק? יש לשאול למה בחר המשורר את המתאר "קדש" לפועל "עזרך" ואת המתאר "ציון" לפועל "יסעדך" דווקא? ואת הזיקה בין שני חלקי המשפט נוכל למצוא ע"י הקו שהתחלנו בו בפס' ב'.
פה בא לידי ביטוי המענה שדובר בו בפסוק ב', ע"י הביטוי הציורי "ישלח עזרך מקדש". ה' דוקא שולח את עזרתו למי שזקוק לה, והזקוק לעזרה בודאי נתון בצרה, אם כך, שוב החלק הראשון מוסב על עזרת ה' בעת צרה. ואם ננסה להזכר מה מראהו של צבא וחיל בשובו משדה המערכה, גם אם הביס את אויביו ונחל נצחון, נראהו חוזר שבור, עייף ותשוש עד מאד. וכדי שישוב אליו כוחו הוא זקוק לסעד, כפי שהמשורר מתאר זאת לפניו. אין "יסעדך" כאן לשון סעודה, אלא לשון "סעדיני ואושעה" (תהלים קיט, קיז) או "ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדיני" (תהילים יח, לו). הסעד בא לאחר הישועה. הסעד היא תמיכה והצלה ממצב שעדין לא אמר המוכה נואש. כפי שהגדיר זאת המשורר בפסוק אחר "אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדיני" (צט, יח) כנאמר על משקל הפסוק "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" (ויקרא כה, לה) ועל אחר מפרש רש"י: "והחזקת בו" – אל תניחיהו שירד ויפול ויהיה קשה להקיפו אלא חזקהו משעת מוטת היד. זהו הסעד התמיכה, ה' יחזק ויגביר את כוחו של אותו צבא, אל אותו חיל הקרוב להתמוטטות לאחר מערכה קשה כדי שיוכל להתמודד עם הבאות. ואין ספק שחשובה יותר העזרה בשעת המלחמה מאשר ההתחשלות וההתעצמות לאחריה. לכך גם נבחר המתאר המקודש יותר; עזרה – קודש, סעד – ציון. כי "קודש" מרמז על בית המדש או אפילו על קדשי הקדשים – מקום שהשכינה שורה בו.
"יזכר כל מנחתיך
ועולתך ידשנה סלה."
השאלה שמתעוררת עם קריאת הפסוק: מה מקומו של פסוק זה במזמור? בבחינת מה ענין שמיטה להר סיני? מה ענין הקרבנות לבקשת העזרה? ונראה שדוקא השתרבבות פסוק זה בכל פסוקי הבקשה מעידה על מחשבת המבקש. נראה שהוא מרגיש כי הוא מפריז בשאילותיו ובבקשותיו. ואיננו יכול המשיך לבקש עוד או אילו מתכונן הוא להגיש משאלה מוגזמת שאין לה הצדקה, ובכל זאת רוצה הוא בה, ואם כל\ך מה יעשה? עונה לו המשורר: "יזכר כל מנחתיך ועולתך ידשנה סלה". ה' יזכור לך את קרבנותיך שהקרבת לפניו, ואם נחזור ליעקב נמצא שיעקב שלח מנחה לעשיו כדי לברך אותו ושיתרצה לפניו באמרו: " ויקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו". (בראשית לב, טו) והמשך "כי אמר כפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני". (שם כא) קודם שיעוז להראות לפניו שולח הוא אליו מנחה. ואך במזמורנו המנחות שהקריב המבקש יעוררו את רצון ה' אשר יעתר גם לשאלתו הבאה, גם אם הפציר יותר מדי, וכאילו "נתבזבזו" כל זכויותיו, בכל אופן זכורות לפני ה' מנחותיו ועולותיו. דומה לזה אנו מוצאים במגילת אסתר ח,ג: "ותסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפל לפני רגליו ותבך..." למה הוצרכה אסתר להוסיף ולהתחנן פה לפני המלך, ליפול פני רגליו ולבכות? האם לא היתה בטוחה בביטול הגזרה? עונה הרלב"ג: "כי המבקש דבר מהמלכות והשיג קצת מבוקשו אין ראוי שימהר לבקש הנשאר עד עת ראוי ואופן ראוי." (התועלת המז). ויש השוואה לאשר לפנינו אם אנחנו זוכרים שכל "המלך" במגילה מוסב על מלך מלכי המלכים.
עתה יש מקום לשאול מה בין "מנחה" לבין "עולה"? ומה מובן המלה "ידשנה" ו"מלה"?
כידוע המנחה יכולה להיות טפלה לעולה, כמו שנאמר: "ואמרת להם זה האשה אשר הקריב לה' כבשים בני שנה תמימים שנים... עולה תמיד ועשירית האיפה סלת למנחה." המנחה אמנם היא חלק אינטגראלי מן העולה, אבל העיקר היה הקרבן, היינו העולה. ואם נתבונן שנית בפסוק נמצא שהמשורר הקדים מנחה לעולה, בתקווה שזכירת המנחה תספיק וגם אם זה לא יועיל הרי שתזכר לפני ה' הקרבת העולה וזה ודאי יעורר את רצון ה'.
"ידשנה": מה הוראתה של מלה זו? מחד גיסא, הוראתה חיובית שנאמר: "שמועה טובה תדשן עצם" (משלי טו, ל) או "נפש ברכה תדשן" (שם יא, כה) ומאידך גיסא, הוראתה שלילית כי העולה נשרפת כליל, והנותר קרוי דשן. ונראה שהוראת "ידשנה" בפקנו מוסבת להוראה השניה דוקא, שכן בשעה שהקב"ה מדשן את העולה, עולה היא כליל לה', והקב"ה נעתר לקרבות ולתפילות המלוות את הקרבנות. כך מצאנו את שאול מעלה עולה לפני צאתו למלחמה כדי שה' יהיה עם העם (ש"א יג,ט), את שמואל לפני צאת העם לקרב (שם ז,ט) וכן את שלמה שהביא קרבן לאחר תפילתו לה' כשהושלם בנין הבית (מ"א ה,סד). העלאת העולה אם כך, היא בצמוד לתפילה לעזרה מה' יתברך.
על משמעות המלה "סלה" חלוקות הדעות: ראשית אנו פוגשים במלה זאת בספר תהילים ובחבקוק בלבד (ג,ט, והמעיין בפרק זה יראה שהוא קרוב מאוד ללשון מזמורי תהילים) אין ספק אם כך שמלה זו מיוחדת למזמור או לשיר. אם כך אולי היא באה לבטא דבר מיוחד שבשירה זאת ועוד, המלה "סלה" באה תמיד בסוף משפט (בדר"כ בסוף פסוק). קשה למצא דבר מה מקשר בין כל המקרים שבהם מלה זו מצויה. לכן חשבו מספר מפרשים שהמלה "סלה" היא נטול הוראה רעיונית אלא היא סממן שירי בלבד. אולם, רבים מהמפרשים נטו לתת לה הוראה רעיונית. בשעה שאנו קוראים פסוק כמו "קוליאל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה" (ג,ה) קימת תחושה המבטאת מעין "הלואי", יהי רצון, ואמן, ולכן מופיעה המלה "סלה" בסוף פסוק. וכן "לה' הישועה על עמך ברכתך סלה" (שם ט). אך בפסוק "רבים אומרים לנפשי אין ישועתי לו באלקים סלה". אין הכוונה "הלואי" אלא "לעולם". פירוש זה תואם את כל המקרים. הרד"ק מביא את שתי הגישות (ג,ג): "ומלת סלה רוב המפרשים אמרו שהיא כמו לעולם. וכן תרגמה יונתן בחבקוק: "לעלמין". וכן היא שגורה זאת המלה בתפילתנו בזה הענין. והחכם רב אברהם בן עזרא פירש שהוא כמו אמת. ואני אומר כי איננה מלת ענין ופי' לשון הגבהה מן "סלו המסלה", כלומר באותו המקום שהיא נזכרת ונקראת זאת המלה היתה הרמת קול המזמור".
ונראה "שלשון הגבהה" בפסוק זה מבטא את הגברת המתח והחששות, שמא לא נתקבלו העולות והמנחות שהוקרבו לפני הקב"ה, שמא לא חפץ הקב"ה בקורבנותיו כלשון הנביא ישעיהו (א, יא) "למה לי רוב זבחיכם... שבעתי עולות... ודם פרים לא חפצתי." מובן, אם כן, החשש שקיים בלבו, שמא מופרז לבקש בקשה נוספת. חששות אלה באות כאמור לידי ביטוי ע"י הגברת הנגון שבמלה "סלה".
"יתן לך כלבבך
וכל עצתך ימלא."
"לאחרי שכבר הצילו האותו צרה מוסיף הוא לבקש שגם ימלא את בקשות צבא ישרל לאחר המלחמה. מובן שאך שאינו מבטא בשפתיו את משאלותיו ידועות הן לבורא עולם. המשורר שואף שגם אותה משאלה שבלב תוגשם. ומהי אותה בקשה; אכן, נצלנו ממלחמה זאת, אך הגויים שנלחמו בנו ראויים שיוכו "שוק על ירך" על אשר פגעו בנו בלא עול בכפינו. זוהי בקשה שבלב אך היא גם כעין עיצה: ראויים הם שיבואו על ענשם; נשאלת אם כן השאלה באיזו זכות מיעצים אנו להקב"ה? אולי העצה נהפכת לבקשה ולתחינה כאשר המיעץ משפיל עצמו לפני מלך מלכי המלכים, ולא מבקש את טובתו האישית הפרטית אלא טובת עם ישראל בכללותו. ובכל מגן הוא לכאורה על שמו של מלך מלכי המלכים. מיד נזכרים בעצת משה לה' בשעה שגמא אומר לכלות את העם לאחר חטא העגל: "ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים כי העלית במחך את העם הזה... מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ." כשמטרתו היתה להגן על העם לשם שמו של הקב"ה נעתרה בקשתו שנאמר: "ויאמר ה' סלחתי כדברך" (במדבר יג, א-ב), עדות נוספת שהעצה כאן אין כוונתה לעצה כפי שאנו מיעצים איש לרעהו אלא היא למעשה בקשה ומשאלה, מוצאים אנו בהמשך וכך נאמר בפסוק ו': "ימלא ה' כל משאלותיך" הפועל "ימלא" משמשמ בפסוקנו לעצה ובפסוק ו' לעומת זאת למשאלה. מצאנו אם כן, שב"עצה" מלכוון המשורר למשאלה.
ומשבא תבוא התשועת ה' הרי שימלא פינו דברי שיר, שבח, והודאה על ישועתו לאמר:
"נרננה בישועתך
ובשם אלוקנו נדגל"
"נדגל" זה, מה משמעותו? אם נפרשו מלשון "דודי צח ואדום דגול מרבבה" (שה"ש ז,י) לשון גדולה (בשכול אותיות) ולשון מיוחדת הרי שקריאתנו בשם ה' – לשבחו ולהודות לו מיחדת אותנו מן הגויים, או שהם מיחסים אותנו עם שמו יתברך משום שנאו מתפללים אליו בכל עת, ניתן גם לפרש "נדגל" מלשון דגל, דהיינו נס. נרים לנס את ישועת ה' נפרסמה ברבים ע"י שירתנו, או אפילו כפשוטו דגל ממש אשר סביבו יאסף כל העם להלל את שמו.
קריאתנו "בשם אלוקינו" נמצאת שלוש פעמים במזמור וכל פעם הוראתה שונה.
קריאה בשם ה' "ביום צרה" כשאנו נתונים במלחמה: "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב". לאחר שנצלנו אנו מבקשים את מפלת הגויים בנקמה הראויה להם. "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר". ואז... "המה כרעו ונפלו ואנחנו... (ניתן לפרש את "בשם ה' אלוקינו" לדברי דוד לגלית (ש"א יז,מה) "ואנכי בא אליך בשם ה' צבא-ות..." והכוונה – בטחון בה'.) לאחר שימלא ה' את כל משאלותינו הרי שאנו מהללים ומודים "בשם אלוקינו". אם כן, מצאנו במזמור שתי בקשות, והודאה אחת. במקום אחר מוצאים אנו קריאה לה' כבקשה וכהודאה שנאמר (קטז, ד, יג, יז) "ובשם ה' אקרא ה' מלטה" – כאן נתון המשורר בצרה וקורא בשפ ה' שימלטו מצרה זו. "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" – זו כאן ההודאה. ועוד מצאנו שקוראים לה' לשבחו. "לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא."
"עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו
יענהו שמי קדשו בגבורות ישע ימינו."
פסוק זה קשה כאן עבר המשורר מלשון נוכח – אתה, לגול ראשון – אני. כדי להתמודד עם בעיה זו מן הראוי לעמוד על קושיה אחרת, שאנו שואלים כל אימת שאנו לומדים או קוראים מזמור ממזמורי תהילים: באיזה רגע מחייו חבר דוד מזמור זה? לפני או אחרי איזה מאורע אמר מזמור זה? ודאי שהתשובה תהיה שבשעת מלחמה אמר דוד מזמור כי כמו שכתוב "איש מלחמות הוא ודמים שפך (דה"א כח, ט) אם כן לאיזו מלחמה מתיחס מזמור זה?
אלא שפה נוכל להעזר בשנוי כנויי הלשון. נראה שהמזמור מדובר במלחמה "עבדי דוד בעם ישראל" (ש"ב, יח). דוד מבקש "יצא אצא גם אני עמכם" אך העם משיבים: לא תצא "ועתה טוב תהיה לנו מעיר לעזור, ויאמר אליהם המלך אשר ישב בעיניכם אעשה, יעמד המלך אל יד השער וכל העם יצאו." דוד לא השתתף בקרב אבל הוא בודאי התפלל בעבור עבדיו לאמר: "יענך ה' ביום צרה."
ואכן המלך התבשר "ואמר ברוך ה' אלוקך אשר סגר את האנשים אשר נשאו את ידם באדני המלך" – אכן נצחו הלוחמים. דוד חש שהוא נצח עמבם והתשועה שייכת גם לו, ולכן עובר ללשון רבים "נרננה" כי הנצחון הוא של כולם, אבל התשועה למעשה שייכת לדוד שנאלץ להציל את חייו, ולכן הוא מגיע למסקנה "עתה ידעתי כי הושיע ה'" כי ההצלה היא שלו ולכן עבר לגוף ראשון. ועוד רמז לכך נמצא במזמור – "משיחו יענהו" והלא הוא משיח ה' כי נמשח הוא בשמן ע"י שמואל (ש"א טז, יג) "יענהו": לשון מענה מבטאת לרוב חיובית מיד לאחר הבקשה, כמו במצאנו אצל שמואל "ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'" (ש"א ז,ט) וכן "ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים" (ד"ה כא-כו).
"בגבורות ישע ימינו" אין כאן אלא יחוס הגבורה והכח להקב"ה בלבד. בזמן שעם ישראל גובר על אויביו אין זאת כי אם בעזרת ה"עזוז וגבור". יש בכך הכחשה לאומרים "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" כי סופם של אלה על פי תפילת חנה "קשת גבורים חתים" (ש"א ב,ד) כי לא בכח יגבר איש (שם ט) אלא "כי אל דעת ה' ולו נתכנו עלילות" (שם ד) או כלשון משוררנו "לה' הישועה (ג'ט).
אם כך הקריאה אל ה' בשעת צרה היא בראש וראשונה להכיר את גבורות ה'. וכל נצחון שלנו בא בעזרתו ואז מתפללים אנו שיושיענו והוא שנאמר: "ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר". וברמב"ם (מלכים ז, טז) "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיען בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה..."
לא יתכן שהמשורר אומר כאן שדיה לתפילה שתציל אותנו. אין ספק שיש מקום לרכוש "רכב וסוסים" כדי שנוכל להאבק בצבא אויבינו, אך עלינו גם לדעת שמעל לכל הנשק, התחמושת ושאר כלי המשחית, ה' הוא מכונן עלילות וכך בעזרתו נגבר. רעיון זה מצינו במסכת ר"ה פ"ג משנה ח: "והיה כאשר ירים משה ידיו יגבר ישראל (שמות יז,ו) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לא היו נופלים". אכן יש ויש צורך בצבא נלחם אך הוא יגבר רק אם לבם יהא משועבד לה' בתפילה ובהכרת גבורתו. אם אכן ככה ילחם הרי שיקוים בנו הכתוב "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד". (ט) וזה שנאמר ברמב"ם: "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את ה' בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה."
המצב במצטייר לעיננו כנדנדה. רק בשעה שהגויים כורעים ונופלים אנו בכך קמנו ונתעודד. ואם נלחמנו, התפללנו וקראנו לה' כפי שצריך לעשות הרי שאנו בטוחים כי "ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו."
ואם תשאלו מי ערב לך על כך? הרי שאם נבחון נראה שלא בכדי עברתי מגוף נסתר – הוא על דוד והצבא בתקופתנו, לגול המדברים – אנחנו, אין ספק שדברים אלו אקטואליים גם לנו כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה עד כי תגיע למטרתה. וכשם שבימי דוד זכו לתשועת ה' אין מקום להסתפק כי כשם שאנו קוראים לה' ומיחסים לו כל גבורות שבעולם אנו נזכה גם לשמוח בה' כשתבוא עלינו ישועתו.
במהרה בימינו אמן!!!