שאול בגלבוע ודוד איה? / יוסף אביב"י

למדונו רבותינו ששני צדדים למטבע ישראל: הצד הלאומי והצד האלוקי. הלאומי- קיומו העצמאי בארצו, בפריחת קניניו הצבוריים: שפה ותרבות, ממשל ומשפט, כלכלה ובטחון וכו'. האלוקי – קיומו כולו לפי אורח האורה האלוקית, ממערכת המשפט האלוקי ועד כשרות הבית, מהפרשת תרומות ומעשרות ועד להקרבת קרבנות בבית המקדש, מלמוד התורה והערכתה ועד גילוי רוח הקודש ונבואה.

למדונו, כי המעבר מגלות, שבה נשחק המטבע משני צדדיו לגאולה שבה מתפתח החותם על פניו יבוא בשני שלבים, כל שלב יטביע צד אחד. את הצד הלאומי יפתח משיח בן יוסף, בנה של רחל אמנו, הוא המשביר בר לכל אחיו, הוא שאחיו השתחוו לאלומתו – הנהגתו. משיח בן דוד, בנה של לאה אמנו, יפתח את הצד האלוקי, כיהודה שנשלח להורות לפניו גושנה, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה.

וכבר היה לעולמים. הקמת מלכות ישראל בראשונה היתה על- יד שאול, מבנימין בנה של רחל אמנו, ואחריו- דוד, מיהודה בנה של לאה אמנו. שאול הכין את הלאומיות, משפטי המלוכה נערכו ביסוד שלטונו (שמואל א ח), ודוד הוא הדורש את ארון ה', "ונסבה את ארון אלוקינו אלינו כי לא דרשנוהו בימי שאול", ומשרטט את תכנית בית המקדש, "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דבהי"א כח), ושלמה בנו – מקימו.

* * *

בדורנו. הציונות המודרנית, שהגתה את רעיון הקמת המדינה כפתרון לבעית היהודים, היא שפיתחה את הצד הלאומי שבמטבע ישראל.

פתוח המטבע – שלבים לו. בתחילה נדרך העם במאמץ להקים את המדינה (עליה, האחזות בקרקע מאבק בערבים ונגד עול זרים וכו'), חי למען האידיאל הציוני ופיתח את הדרוש להגשמתו. עצמאות שהוכרזה דמתה לכל בהשגת השאיפה, ישראל פנה לאהלו והמאמץ הציוני פחת עד ש"ציונהיה צריך ות" היתה כנוי למלים גבוהות, שאין להם אחיזה במציאות.

באה מלחמת ששת הימים והרעידה את המחשבה הלאומית, ככל רעידת אדמה שרק מגלה למעלה את הלחצים השוררים בעמק. השטחים שנוספו לא נצרכו לקיום הפיזי לפי שעה, ורק ארץ ישראל לשמה יכולה היתה ליסד התישבות בם. כאן התגלתה הספקנות אודות הזכות עליה והשמיטה את האידיאל הציוני משליטתו. לעומת זאת, הבדוד המדיני ערב המלחמה, סכנת חסול המדינה והזדהות היהודים שבגלויות עם היושבים כאן, הגבירו את התחושה כי ישראל שוכן בדד בין העמים, ויותר משמדינה בין המידנות היא- יהודית עם יהודי העולם בין שאר העמים היא. במבוכה רוחנית ובאין פתרונות היה המניע ללאומיות – יצר הקיום שנתגבר עם התהילה העצמית והרווחה הכלכלית עד לגודש שנתרגשו בעקבות הנצחון הגדול, המניע הטבעי לכל חי ועם באשר הוא.

באה מלחמת יום הכפורים והרעידה את הקיום הלאומי, ערערה את הגאוה, את היכולת העצמית, שמטה את המנהיגות מכסאה, צמצמה את שפעת הכלכלה. וגם כאן – הסתאבות החברה בשחיתות ואבדן האמון ההדדי לחצו מכבר ורק להופעה הגלויה גרמה המלחמה.

הדכאון שבו שרוי העם מבטא אבדן שני המובילים: האידאי והקיומי. כבר אמר בפילוסוף: אם יש למה – אפשר לחיות עם כל איך, וכך בראשית המאבק: מאורעות וקרבנות ודוחק כלכלי רק הגבירוהו. רק ערעור שני עמודיה של הלאומיות: הטבעי- קיומי והאידאי- מוסרי גם יחד יכול היה לדרדר את רוח העם במורד.

* * *

למדונו רבותינו, כי שני צדדים למטבע, ובשני שלבים יוטבע. אפשר והמעבר בין צד אחד למישנהו יתנהל על מי מנוחות, כשידע הראשון כי רק צד אחד הוא, וכיו יכון האחר. ואפשר שמאבק יתחולל, אם הראשון יראה עצמו כחזות הכל, ובמהלכו אף תטושטש הצורה שנטבעה כדי לעצבה מחדש כצד המוכן להשתלם ע"י עברו השני. טשטושה יהא עראי, כי להתחדש היא עומדת.

כשאול ודוד. שאול שהיה צריך מלהכין צד אחד ולפנות מקומו לדוד, נתפתל הרבה עם ממשיכו, במאבקים ומלחמות עד חרמה. ולעומתו, יונתן שנפשו נקשרה בנפש דוד (שמואל א יח,א) והמודה לדוד בפה: "ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה", ובמעשה: "ויכרתו שניהם ברית לפני ה'". (שם כג, יז-יח

* * *

מלחמות היו לשאול במשך כל ימי מלכותו. ראשונה – המלחמה בבני עמון, אחרי ששמואל משח את שאול למלך ועדיין לא היה נאמן על העם. נלחם ונצח, וקבלוהו העם כמלך. (שם, יא).

שניה – מלחמת מכמש-גבע. יהונתן הורג את נציב פלישתים ובכך פורק עול זרים, פלישתים נאספים למלחמה ב"שלשים אלף רכב וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים לרוב", ומולם ישראל כ"שש מאות איש", ללא נשק, "והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב או חנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן ותמצא לשאול וליונתן בנו". סופה – גבורת יונתן וחרדת פלישתים עד שהיתה חרב איש ברעהו מהומה גדולה מאד" (שם, יג).

שלישית – "ושאול לכד את המלוכה על ישראל, וילחם סביב בכל אויביו, במואב ובבני עמון, ובאדום ובמלכי צובה ופלישתים, ובכל אשר יפנה ירשיע. ויעש חיל ויך את עמלק, ויצל את ישראל מיד שוסהו". (שם, יד).

רביעית – מלחמת עמלק, מלחמת מצווה שמואל לקיים דבר ה', וכשלון שאול בבצועה.

חמישית – מלחמת גלית. איומיו כנגד ישראל: "ברו לכם איש וירד אלי, אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים, ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם לנו", (שם, יז) ונצחון דוד בקלע ואבן, כמפורסם.

ששית – המלחמה בגלבוע, שם נהרגו שאול ובניו ונסו ישראל מפני פלישתים.

כשלון שאול במלחמת עמלק השמים ממנו את המלוכה בטרם עת, ושמואל משח את דוד תחתיו. אין כאן רק עבירה על דבר ה', שבגללה העברת המלכות, אלא – ערעור יכלתו של שאול המלך להוליך את העם להגשמת האידיאל המלא. מלחמת עמלק היתה מלחמה רוחנית, כי את הקיום הפיזי הבטיח כבר שאול: "ויך את עמלק, ויצל את ישראל מיד שוסהו", ומשלא נלחם שאול את המלחמה הרוחנית בנאמנות הראה כי רק לקיום הלאומי פניו ולא להשכנת האידיאל האלוקי בעם, ומשום כך צריך הוא לפנות מקומו לדוד המלך, הדורש את ארון האלוקים.

* * *

מלחמות נלחם ישראל מאז חידש הופעתו הלאומית. והקבלה ישנה בין הלאומיות המתחדשת למלכות שאול, בין מלחמות דהיום למלחמות דאז.

המלחמה בעמון אחר מינוי שאול למלך ובזוי העם כמוה כמאבקי הארגונים עד קום המדינה, אחר הכרזת הציונות ופקפוקי ממוש האגדה. נצחון שאול ואמון העם בו כנצחון המאבק נגד הערבים והבריטים והוכחת הציונות כמעשית וכמבטחה לעתיד.

מלחמת מכמש-גבע כמלחמת השחרור. פריקת עול זרים, כאן ע"י הריגת נציב פלישתים כאן ע"י הכרזת העצמאות. כאן – "פלישתים נאספים למלחמה", וכאן – כל צבאות ערב נאספים למלחמה. הפער העצום שבציוד הצבאות, כאן – ללא חרב וחנית, וכאן – ללא טנק ותותח של ממש. כאן וכאן הנצחון המופלא, הנסי שמתעורר אחר גבורת יחידים.

מלחמות שאול סביב כמלחמת ששת הימים. כאן – "ויצל את ישראל מיד שוסהו", וכאן – הצלת ישראל מיד השואפים לחסלה. כאן – "וילחם סביב בכל אויביו", ו"בכל אשר יפנה ירשיע" (יצליח, לפי הפירושים), וכאן – סביב המדינה נגד מצרים, ירדן וסוריה והצלחה בכל אשר פנינו.

מלחמת עמלק כמוה כמלחמת ישראל לישוב השטחים. מלחמה פיזית בהיקף מלא אולי לא היתה כאן, אם כי התנהלו מרדפים ופעולות תגמול נגד המחבלים בבקעה והסמוך לה. עיקרה של המלחמה רוחנית היה, האם יתישב ישראל בשטחים אם לאו, והתנהלה כנגד העולם כולו שבו נשא ראש העמלק המודרני, הטוען כי חדוש עצמאותינו מקרה הוא, המקרר את ישראל בהתלהבותו לארצו ואת הנחשלים מזנב ומְשַמְאֵל להיות ראשי המחנה שכנגד. נכשל שאול במלחמתו הרוחנית ונכשל העם כיום, כי הלאומיות לא הכירה במשימות אלו כהכרחיות לקיומה, ולערכים שמעליה לא הגיעה.

מלחמת גלית כמלחמת ההתשה. אז – "למה תמאו לערך מלחמה, ברו לכם איש אחד", והיום – מלחמה רק על קו המים, אותם "נמרים" שהתנדבו, וכל העם אינו יוצא לקרב. אז – התשה באיום מתמיד, "השכם, והערב, ארבעים יום", והיום – התשה בהפגזות מתמידות. אז – נצחון דוד בקלע ואבן, לא בנשק שבידי האויב, וכיום – נצחון הפעולות בעומק האויב – הגשרים, אי שידואן, חיל האויר ולא בהפגזות על קו המים.

מלחמה הגלבוע כמלחמת יום הכפורים.

* * *

שאול שהקים את המלכות פינה את מקומו לדוד, ששכלל את הלאומיות והרחיב את הארץ מנהר מצרים ועד הפרת, דרש את ארון האלוקים והעלהו לירושלים, ולשלמה בנו שבנה את בית המקדש – גולת הכותרת של עם ישראל. המעבר בין מלך למלך היה חריף ומפותל במאבקים, בין שאול לדוד, ובין בית שאול (אבנר, איש-בשת) לבין בית דוד (יואב), כלשון דהיום – מלחמת יוד' ביוד', כי שכח שאול שרק מכין הוא, כי רק את הלאומיות ייצג והיא הרי מוכרחה לצידה השני כדי להשלימה. נכשלה לאומיותו של שאול עוד באבה, כי לא השכילה להאבק למען האידיאל האלוקי וידעה רק את קיומה. הנפילה בגלבוע על שום כך באה לו: "כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק, על כן הדבר הזה עשה לך ה' היום הזה. ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלישתים, ומחר אתה ובניך עמי, גם את מחנה ישראל יתן ה' ביד פלישתים". (שם כח).

הציונות הקימה את המדינה, הלאומיות באשר היא – שכחה כי רק מכינה היא, כי אם לא תרצה להשתלם בצידה השני תוכרח להתבטל כדי לעצב את הלאומיות מחדש כפן אחד של המטבע השלם. לא השכילה להאבק למען האידיאל הרוח ני של ישוב הארץ יותר משחייב הצורך הקיומי, ולכן נתמוטטה.

נתערער האידיאל אחר מלחמת השחרור, נתמוטט בספקנות שאחר מלחמת ששת הימים. נסתאב במניע הקיומי בחמרנות שעם הספקנות, ואבד את כוחו אחר מלחמת יום הכפורים.

* * *

מלחמת יום הכפורים אינה נסיגה בהתקדמותו של מהלך הגאולה, גם אינה בבחינת יסורים מכפרים. שהרי כל ימי הגלות סבלנו והתיסרנו וידענו כי יש מטרה ליסורים אלה, כי מקדמים הם את ישראל לגאולתו. אבל, הם היו יסורים שבגלות, כי לא היתה התקדמות גלויה במהלכם, ישראל כמו עמד במקום ומוטל היה עליו לשתות את קובעת היסורים עד תומה ולאחר מכן לצעד קדימה ולהגאל. אמונת אתחלתא דגאולה מורה שההשגחה האלוקית מתעוררת ומתגלית, שיש כוון לכל המאורעות, כי יש התקדמות משלב אחד אל הבא אחריו, ועלינו ללמד כיצד.

* * *

אנו נמצאים כעת במעבר בין שאול לדוד.

יכול הוא להיות כפי ששאול הכריחו, ויכול הוא להיות כפי שיהונתן היה מובילו.

אחר מות שאול נסתבכו מלחמות בין בית שאול לבית דוד: משחק-רצח הנערים בברכת גבעון והמלחמה לאחריו (שמואל ב,ב), ורצח אבנר ואיש בשת.

אבל, האם ההכרחיות שפיכות הדמים הללו? כבר אמר אבנר, שר צבא לבית שאול: "הלנצח תאכל חרב, הלא ידעת כי מרה תהיה באחרונה, ועד מתי לא תאמר לעם לשוב מאחרי אחיהם". והשיבו יואב, שר צבא לבית דוד: "חי האלוקים, כי לולא דברת, כי אז מהבוקר נעלה העם איש מאחרי אחיו". (שם)

דוד נמשח מיד אחר מלחמת עמלק, נאבק בסתר עד שהתגלה ומלך.

אחר מלחמת גלבוע-יום הכפורים אנו, אחר התמוטטות ממלכת שאול – הציונות המדינית-לאומית אנו, ומי דוד שלנו? ואיהו?