פורים תשכ"ט - קטעי יומן / יהודה שוורץ
"משנכנס אדר..." קויים כדת וכדין בשירה בחדר האכל. קשה היה לדעת איזו אוירה נשווה לפורים. האם נמשיך את מסורת היב"ע? או, משהו מקורי? האם נלך למשק או נחגוג לבד?
"לא להכין כלום ולא צריך לחשוב בכלל האם זה 'יצליח', אנחנו לא שמחים כדי ש/זה יצליח' עלינו ללמוד לשמוח מתוך התרוממות פנימית ומתוך הרגשת ה'נס', (מדברי הרב עמיטל). האם נלמד?
ליברמן מיודענו הגיע בערב החג גדוש ספורים. יואל במילואים וקרש מתכונן לקרוא את המגילה. הרב עמטל הגיע עם ידעיה- לפנות ערב.
קריאת המגילה עברה עם הרבה מכות ל"המן", על סירים בכפות מטבח, על פחים, וסתם עם סטנדרים. עם סיום התפילה- למלאכת "חיב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע". עם תום הארוחה הרב עמיטל – "אפ" על הכתפים ועוצמים את העינים ורוקדים ורוקדים. מדי פעם עוצרים לשמוע איזה פורים "פשטלאך" ויש הרגשה שזה לא הפורים שהכרנו עד פה.
עם המכונית של ידעיה לסיבוב במשק, ועל הטרקטור, עד ששילה לוקח את המפתחות, פולשים למסיבה של המשק, מרביצים רקוד אבל רק עטים מצטרפים. חוזרים לישיבה. מגיעה משלחת מהבסיס ובראשם הסמל דת. ידעיה מחזיר אותם לבסיס ויאיר עף מהגג של המכונית.
ישראלי, חנן ושיץ באים לרקוד. ישראלי מתבסס לגמרי והרב עמיטל הולך להשכיב אותו לישון.
היה טוב ולא בגלל ש"הצליח", אלא בגלל שהיתה התרוממות. היתה תחושה של "ה' הוא הא-לקים הבה ונודה לשמו". הרב עמיטל וידעיה חוזרים לירושלים בלווי שמואלי.
באמצע הלילה הגיעו שיץ וחנן. בקוראם "קול דודי דופק" הוציאו את החבר'ה מהמטות ל"רונדל" נוסף.
בבקר מדן קורא את המגילה. קרש צרוד ועייף.
נוסעים הביתה וחלק לרב עמיטל. ההשתוללות ממשיכה אצלו בבית. חנן השתכר וגילה הרבה סודות.