תענית הסתר / הרב יהודה שביב

א. תענית אסתר מנין

תענית זאת הקרויה על שם אסתר, שרויה כאילו בהסתר, מדוע תוקנה מה עניינה. לא מצינו עליה דברים מםורשים בתלמוד, לא על ענין התענית ואף לא על עצם החובה. עם זאת יש מהקדמונים שמצאו לכך רמז בגמרא ואף במשנה.

"כפרין ועירות גדולות קורין בו בי"ד אלא שהכפריים מקדימין ליום הכניסה".

מהו יום הכניסה? על כך באו דברים במדרש תנחומא (בראשית, ג[1].)

"ומאי יום הכניסה? יום הקהילה האמר מר: 'שלשה עשר יום קהילה לכל היא' דכתיב; 'ובשנים עשר חדש הוא חדש אדר בשלשה עשר בו... נקהלו היהודים בעריהם'. נקהלו וגזרו תענית בי"ג באדר".

נמצינו למדים כי כבר בזמן מרדכי ואסתר קבעו היהודים תענית בי"ג באדר יום בו נקהלו לעמוד על נפשם ולהנקם מאויביהם. יום זה נקבע תענית לדורות. אף רב אחאי גאון בשאילתות שלו (ויקהל שאילתא סז[2].) מבין "יום קהילה" המוזכר בגמ' כמכוון ליום התענית.

"אבל תענית בין כרכים בין כפרים בין עיירות כולן מתענין בשלשה עשר באדר. דאמר שמואל בר רב יצחק שלשה עשר זמן קהילה לכל היא שנאמר ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו... מאי קיהלה יום תענית".

ואכתי מהיכן שאותה קהילה לצורך תענית היה? על כך משמיענו רבינו- תם מפי כתבו של הרא"ש (בפסקיו למגילה סימן א.)

"...ופירש ר"ת זמן קהילה לכל היא- שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאים בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים, לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים. וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק. דכתיב ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה ודרשינן במסכת תענית[3] מכאן לתענית צבור שצריך שלשה.

מכאן נראה לר"ח סעד לתענית אסתר שאנו עושים כמו שעשו בימי מרדי ואסתר כשנקהלו היהודים לעמוד על נפשם, ולא מצינו לו סמך בשום מקום אלא בכאן".

נמצא: זכר לתענית כל ישראל אז בעת המלחמה ביום י"ג אדר, מתענים אף אנו באותו יום.

לא כל הראשונים סבורים כך. יש הרואים בתענית זאת מנהג בעלמא שאף אינו מדברי סופרים[4]. ויש המוצאים שורש דבר במגילה עצמה "דברי הצומות וזעקתם"[5] (פרק ט,לא.). ויש נ"מ הלכתיות במדת החומרא של תענית זאת. כל השיטות כרוכות בבעיות וזוקקות עיון מיוחד בבעיות אלו[6]. אנו לא באנו עתה אלא לעיין, מהיכן כה פשוט להם לשאילתות לר"ת ודעימיה כי בעת המלחמה בי"ג באדר התענו.

ב. תענית בעת מלחמה?

אם אכן הלכה ברורה היא כי יש להתענות בעת מלחמה, מה ראה שאול המלך להשביע את העם שבועה חמורה לבל יאכלו "ויואל שאול את העם לאמור: ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי ולא טעם כל העם לחם" (שמ"א יד, כב) והרי משובעים הם ועומדים? תאמר שהיה העם פרוץ בעבירות ואף היו אוכלים על הדם (שם, ל"ב.) עדיין עומדת התמיהה לגבי יהונתן בן שאול. הוא שודאי צדיק היה, כיצד זה מלאו ליבו לאכול מיערת הדבש (שם, כז.)? אמנם לא שמע בהשביע אביו את העם, אך צריך היה לשמור על התענית כמקובל בזמן הקרב. לא זו בלבד שלא התענה אלא עוד תמה על אביו ואף התבטא בחריפות[7].

"ויאמר יהנתן עכר אבי את הארץ, ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה, אף כי לוא אכל אכל היום העם משלל אוביו אשר מצא, כי עתה לא רבתה מכה בפלישתים?" (שם, כט-ל)

דברים המסתברים דווקא בזמן מלחמה נדרשים הלומים למאמץ גדול ואל להם להחליש עצמם בתעניות. בדברי יהונתן אלו ראה רבי יהודה החסיד (בספרו "ספר חסידים" סימן תרי"ח) מקור להלכה "כשמקיפים גויים את העיר אין מתענים פן יהיו חלשים ולא יהיו יכולים להלחם". הלכה זאת שנויה בתוספתא תענית (פ"ב, יז) "עיר שהקיפוה כותים, וכן יחיד הנרדף מפני אנסים או מפני ליסטים... אינם רשאים להתענות שלא לשבר כחם". ונפסקו הדברים להלכה בשו"ע או"ח (סימן תקע"א, ג).

* * *

אמנם מצינו במקרא שהיו מתענים בזמן מלחמה אך כשנדקדק נמצא כי לא היה זה ביום הקרב עצמו.

אצל בני ישראל במלחמתם עם בני בנימין נאמר.

"ויקרבו בני ישראל אל בני בנימין ביום השני. ויצא בנימין לקראתם מן הגבעה ביום השני וישחיתו בבני ישראל עוד שמנת עשר אלף איש ארצה... ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפי ה' ויצומו ביום ההוא עד הערב.. ויעלו בני ישראל אל בני בנימין ביום השלישי ויערכו אל הגבעה" (שופטים כ, כד- ל.)

אמנם צמו, אך לא היה זה עם תחילת המלחמה אלא רק אחר שניגפו ואותו יום שצמו כבר לא יצאו למערכה רק למחרת ביום השלישי.

על תענית נוספת לפני מלחמה מספר המקרא בדברי הימים:

"ויהי אחרי כן באו בני מואב ובני עמון ועמהם מהעמונים על יהושפט למלחמה. ויבאו ויגידו ליהושפט לאמור בא עליך המון רב מעבר לים מארם והנם בחצון תמר היא עין גדי. וירא ויתן יהושפט את פניו לדרוש לה' ויקרא צום על כל יהודה". (דבהי"ב כ, א-ג.)

אך גם שם ניטשה המערכה רק למחר כנבואתו של יחזיאל בן זכריהו "מחר רדו עליהם הנם עולים במעלה הציץ..." (שם, טז.) וכך היה, כאמור: "וישכימו בבקר ויצאו" (שם, כ). יתירה מזאת, שם כל המלחמה נעשתה בידי שמים כפי שהתנבא להם הנביא "כי לא לכם המלחמה כי לא-לקים" (שם, טו. ובתיאור הדברים שם כב – כד.) כך שלא היו צריכים לשמור על כחם. כי עוד טרם צאתם כבר לא היה בהם כח, כמו שבטא יהושפט בתפילתו "א-להינו הלא תשפט בם כי אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו" (שם יב). גם במלחמות יהודה המכבי מצאנו כי קראו צום אך גם שם מודגש כי לא היה זה ביום הקרב עצמו.

"וירא יהודה ואחיו כי הקצף הולך וגדל וכי קרב הצר אל קצה גבולי הארץ, וגם שמעו את דבר המלך כי אמר להכריתם מגוי... ויאמרו איש אל אחיו: הבה נעמוד בפרץ עמנו ונלחמה בעד נפשנו ומקדשנו ויקהלו קהל גדול ויחלצו למלמה ויתחננו אל ה' לתת להם ישועה ורחמים... ויתקבץ העם במצפה... ויצומו ביום ההוא... וידבר יהודה אל העם לאמר: התקדשו למחר והיו לבני חיל להלחם באויביכם" (חשמונאים א[8].)

* * *

בדרך זו נצטרך גם להסביר גם את ההלכה ברמב"ם

"על הצרת שונאי ישראל כיצד? – עכו"ם שבאו לערוך מלחמה עם שיראל או ליטול מהם מס או ליקח מידם ארץ... הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו וכל הערים שסביבותיהם מתענין אבל אין מתריעין". (הלכות תעניות פ"ב, ג.)

כנראה הכוונה לא לשעת המלחמה ממש אלא לפניה.

ג. מלחמת עמלק שונה משאר מלחמות

מתענית שהכריז משה בעת מלחמת עמלק במדבר, למד ר"ת שאף בימי מרדכי ואסתר כשעמדו על נפשם התענו. מעתה עד שמקשים אנו על תענית של אז בי"ד אדר יש להקשות על תענית שהכריזו במדבר, וכי אינן מצווים להזהר מלשבר כחם בתענית? [ושמא אף במדבר לא הלוחמים שהיו עם יהושע התענו אלא שאר העם שנותר עם משה.]

שמא שונה החא מלחמה בעמלק ממלחמה נגד שאר אומות.

* * *

צא ולמד מי הם המזדווגים להלחם בעמלק – אין הם אלא מבניה של רחל

- במדבר יהושע נשיא שבט אפרים

- בתחילת הממלכה בישראל שאול מבנימין.

- בשושן הבירה אסתר ומרדכי איש ימיני.

- ולעתיד – משיח בן יוסף האמור לעלות בהר ציון לשםוט את הר עשו.

כולם מצאצאיה של רחל הדוממת הנאלמת שכל כוחה בשתיקה.

"רחל תפסה מלך שתיקה – ראתה סבלונותיה ביד אחותה ושותקת. בנימין בנה תפס מלך שתיקה, תדע שאבנו שהיתה בחושן היתה ישפה לומר: יודע היה במכירה יוסף ושותק.
ישפה – יש פה ושותק.
שאול בן בנה – ואת דבר המלוכה לא הגיד.
אסתר – אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה".(אסתר רבה, ו, טז.)

מלחמה עם עמלק נערכת בתוככי הפנים להלחם יכולים רק אלו שכבר טוהרו וזוככו מכל סיג חיצוני. אף המלחמה צריכה להיות מלווה בצום, בעינוי, בהימנעות מכל השפעה חיצונית.

אימתי מצויים להלחם בעמלק. (מלחמה יזומה.)

"בהניח ה' א-לקיך לך מכל אויביך מסביב" (דברים, כה, יט.)

משנחים כבר מאויבים חיצוניים עדיין קיים זה הפנימי עמלק.

["והיה בהניח וגו' דמתחילה יש דברים אחרים תאווה וכעס וכד' המסתירים זה. אבל כאשר לבבו נקי, ועדיין אין הכרת הנוכח מאירה לו להיות ממש תדיר כעומד לפני מלך גדול, ומורגש לעין בכל דבר איך השי"ת מנהיג ובורא ואין בלתו – זהו משורש עמלק שצריך למחות בעבודה שבלב. והיה כאשר ירים משה ידו..."

רסיסי לילה לאדמו"ר ר' צדוק מלובלין, יח.]

תענית בעת מלחמה בעמלק לא רק שאינה משברת אל מוסיפה און פנימי.

[ענין ההמנעות מאפלה כמחסום מהשפעה חיצונית מתקשר היטב עם האיסור החמור ליטול משלל עמלק, איסור בו נכשל שאול ועליו הקפידו בהקפדה יתירה במאבק עם זרע העמלקי בימי מרדכי ואסתר המודגש בכתוב – "ובבזה לא שלחו את ידם" – (פרק ט, י.)]

* * *

ד. מלחמה לה' בעמלק מדור דור

יום י"ג אדר הוא יום זכרון למלחמה בעמלקים בימי מרדכי ואסתר. אך כדרך ימי זכרון בישראל אין כאן רק זכירת מעשה עבר אלא ביותר חזרה בהווה (אם כי בפנימיות) על אירועי העבר. ומלחמה שבכל דור היא באותו היום. אולי מכאן לחובת התענית.

מכאן אולי לביטוי יום הכניסה המבטא גם את ענין ההתכנסות פנימה. רק לאחר ההתכנסות פנימה אל התוכיות ניתן לעמוד בפני עמלקים ועמלקיות ולצאת בנצחון. [ אף הוא יום קהילה יום בו נקהלו היהודים הפכו לקהל, שהרי שלא ככל קהל – קהל בישראל. דוקא בעת שהיחיד בישראל מתכנס אל תוכיות, ומנתק עצמו מן החיצון אז מוצא הוא עצמו מתכנף בכנפיה של כנסת ישראל. מכאן שחובת המלחמה בעמלק בעיקרה חובת הכלל היא ולכן מצות מינוי מלך קודמת להכרתה עמלק (רמב"ם מלכים פ"א ה"ב) כי המלכות ביטוי מעשי לקהל ישראל.]

ה. לאחר תענית ההסתר, התגלות של פורים

פורים – התגלות.

נכנס יין יצא סוד.

הסוד הגנוז העלום הפורץ ויוצא חוצה.

מצות הפורים אכול ושתו. חייב אדם לבסומי. היפוכה של תענית. כל עוד קיים עמלק, יש לשמר על הפנים לבל יפגם ויש צורך בחיצון בקליפות, אך משנמחה עמלק ואבד זכרו יכולים להסיר המסכים והמחיצות, הפנים פורץ חוצה.

ו. תענית אסתר של ימינו

היתה מלחמה נוספת שבאה בעיצומה של תענית.

ביום הכיפורים בשנת תשל"ד, עת התכנס והתקהל כל העם ועמד בתפלה ובתענית נקרא לפתע אל שדות המערכה להשבית אויב ומתנקם. עוד השפתיים אומרות "ה' מלך" והידים כבר אחזו בנשק. כבימי יהושע במדבר וכימי מרדכי ואסתר בשושן אף בימינו שלנו – מלחמה תוך כדי תענית. שמא להורות לנו על טיבו ומהותו של האויב ועל טיבה ומהותה של מלחמתנו.

מהרה נזכה לראות במימוש הנבואה

"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א, כא.)