מכתב לקו / משה פומרנץ

"ר"ח אדר יהיה ביום... הבא עלינו ועל כל עם ישראל לטובה". בד בבד עם הכרזה זו אנו מתחילים לפזם "משנכנס אדר מרבין בשמחה". השיר הנובעת משמחה אמיתית, בבואה היא לפנימיותו של האדם. ככל שהשירה אמיתית יותר, ופנימית יותר, שירה הבוקעת ועולה ממעמקי הנפש – מכריזה היא על תום לבו ושלמותו הפנימית של האדם, שהרי מקובלנו מרבותינו שלכל דבר בגשמיות יש שרש ברוחניות.

"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". בזמן שעם ישראל ראה את התשועה הגדולה שעשה ה' יתברך, מיד פרצה ועלתה קריאה פנימית: "אשירהכ לה' כי גאה גאה". דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? גדול המקרא את הלל..." ומהו הלל – שבח והודאה לשמו יתברך שנאמר: "כל הנשמה תהלל י-ה". וכבר למדנו דוד המלך עליו השלום כיצד מגיעים לקריאה פנימית זו, דכתיב "הללוהו בתף ומחול, הללוהו במינים ועוגב". כדי להגיע למצב זה, חובת המציאות היא להשתמש בסממנים חיצוניים כמלים ומנגינה, בתף ומחול, אולם רק ככלי המבטא רגשות פנימיים ועמוקים. אולם חלילה לנו להשתמש בכלי כבעיקר. ואותה שירה ששר דוד המלך אז וששרים אנו כיום, היא בטוי לאמונה החזקה בו ובכחו יתברך. בימים ההם, כבזמן הזה, עבר עם שראל משברים בגוף וברוח, אולם תמיד יכו היה להם בעזרת צור ישראל וגואלו.

לא בכדי רצה המן הרשע להשמיד את ישראל "בשלשה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר". המן חשב שיוכל להוריד את עם ישראל מעל במת ההסטוריה דוקא בחדש זה כיוון שבניסן התחיל הגאולה ואז היו לישרל כוחות גדולים, ובאדר, כך חשב, כוחם תשש כבר ואז יוכל לבצע את זממו, אולם ישראל ששב בתשובה באותם ימים, יכול היה לו בעזרת קונו. ובאותם ימי משבר פרצה הקריאה מאסתר: "...צומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום..." אסתר המלכה ידעה שבעזרת הצום יעשו תשובה שהרי מהות הצום – תשובה. בספרי חסידות מבואר שישנו ענין מיוחד בתשובה בחדש אדר כבחודש אלול. כשם שביום הכפורים נאמר "ועיניתם את נפשותיכם" שמהות הענוי – תשובה, כך קבעה אסתר צום בחדש אדר – שמהותו תשובה. ואולי זה יסוד מאמר חז"ל "שלעתיד לבוא כל המועדות עתידים ליבטל חוץ מפורים וי"א אף כפורים".