זיקוק האמונה / אברהם וייספיש

רבות כבר נכתב על המלחמה הנוראה שעברנו, מלחמת יום הכפורים, ואנו פותחים ת מוחנו ומאמצים את שכלנו בנסיון לעמוד על פישרו של מאורע כביר זה, שהשאיר את רישומיו עמוק בתוכנו. מילים מכבירים עלינו ככברה וכל אחד מנסה להאיר נקודה זו או אחרת, איש איש ותוספת הנופך שלוץ והדברים יפים ונשגבים, הולמים את המציאות ומאירים אותה באור אמת, אור הנצח האלוקי. ובכ"ז אנו עדיין עומדים משתאים ונדהמים ומתקשים לעכל את משמעות המאורע שאירע לנו. למרות כל הנסיונות להסביר ולהבהיר, על אף הכל, השאלות עדיין רובצות כבדות ומעיקות ואין להם פותר. והשאלות כואבות ומציקות עד מאוד.

שאלות כמו: מה צורך יש בכל הדם הזה שנשפך? ולאיזו תכלית? מה משמעות המלחמה הזו וכצד היא משתלבת בתהליך הגאולה? ושאלה יותר מרכזית ויסודית: כיצד ייתכנו כ"כ הרבה גילויי אכזריות בעולמו של הקב"ה, עולם של חסד ורחמים? מדוע יש כ"כ הרבה רע בעולמנו?

שאלות מסוג זה ודאי הטרידו אותנו גם בעבר, אלא שאז נטינו לעבור עליהם לסדר היום וכל תשובה שיטחית היתה מספקת אותנו. וכל זאת משום שלא נתקלנו ישירות במאורעות מחרידים ומזעזעים ולא חשנו אותם על בשרנו. מה שאין כן עכשיו, כאשר חשנו היטב את מוראות המלחמה על בשרינו – כמו כן אינה דומה שאלה זו כשהיא נשאלת מפי אדם שלא השתתף בקרבות לשאלה זו הנשמעת מפי אדם שהשתתף בהן. שכן אצל הראשון הבעיה יותר מופשטת ושכלית, בעוד שאצל השני, שחזה במו עיניו דברים נוראים ומזעזעים, הבעיה יותר מוחשית ורגשית ונובעת מתוך לבו הכואב והפצוע. אצלו הבעיה יותר חריפה ומציקה, ולא תשובות שטחיות הן שתשקטנה את רוחו הנסערה.

תמיד בעת צרה ומבוכה לעם ישראל חזרו והתעוררו שאלות אלו, ובדרל כלל גרמו לתוצאות הפוכות: התרחקות מאמונה אצל אנשים מסוימים מחד, ומאידך חיזוק האמונה אצל אחרים. אם אנו באים לבחון את הגורמים לכך, אזי נראה כי יש שוני מהותי בתפיסת האמונה בין שתי קבוצות אנשים אלה.

הקבוצה הראשונה מנסה לבסס את האמונה על יסודות שכליים ורגשיים, ומנסה ליצור מצבשבו לא יהיה שום פער בין האמונה לשכל או לרגש. לכן תנסה קבוצה זו להסביר כל מאורע המתרחש וכל יסוד באמונה באמצעות השכל או הרגש. אין אלא, אם כן, שכאשר עוברת קבוצה זו משבר חריף, המזעזע את הבסיס השכלי והרגשי של האמונה, ויוצר בה בעיות חריפות, אזי נשמטת קרקע האמונה מתחת לרגליה, והיא הולכת ומתרחקת מהאמונה. וכל זאת עקב הפער שנוצר בין השכל והרגש לאמונה.

לעומתה נוצרת בקבוצה השניה שמלכתחילה לא מנסה לבסס את האמונה על השכל והרגש, ביודעה כי האמונה ניצבת הרבה מעל השכל ומעל הרגש. קבוצה זו יודעת שגם אם יש לה איזט שהיא קושיה על דבר מסוים באמונה, וגם אם אותו דבר מםריע קצת לרגשות שלה, בכ"ז לא נפגמת אמונתה במלוא הנימה, ומכיוון שיודעת היא כי לא את הכל יכולה היא להבין, וכי מעשי הקב"ה הם מעל לתבונתה ורגשותיה. כאן תופס האדם את מקומו האמיתי בעולם, מכיר את מגבלותיו ויודע כי משמעות מעשי ה' היא נצחית ומוחלטת ולא מוגבלתף ומכיוון שהוא עצמו מוגבל ממילא אין הוא יכול לתפוס את כל עומק והיקף הדברים.

אולם, אין פרושו של דבר שאדם מקבוצה זו יאמין גם באבסורד, דהיינו, בדבר המתנגש בשכלו ורגשותיו, שהרי זה מעיקרי אמונתו, שלא יתכן אבסורד שכזה, ואין דבר אצלנו באמונה הסותר את השכל (שלא כדתו של אותו איש המתבססתעל האבסורד). אבל אותו אדם יאמין לעומת זאת, גם במה שאין הוא מבין ושמעל השגת שכלו.

כמובן, זו צריכה להיות הגשה האמיתית לאמונה, וכבר נאמר בתורה "הנסתרות לה' אלוקינו", היינו, הקב"ה מנהיג את העולם בצורה נסתרת ולא הכל גלוי וידוע לנו, ולא הכל מובן לנו.

נקודה זו היוותה את מקור האופטימיות של עם ישראל בכל הדורות, כאשר בעל עת משבר ומצוקה אף פעם לא נגרר עם ישראל ליאוש, אלא, להיפך, הגביר וחיזק את אמונתו ובטחונו שבו יבוא הטוב וש"כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד", וזאת ביודעו שאין להבין את מעשי הקב"ה בהתבוננות שכלית פשוטה. אופטימיות זו היא סוד נצחיותו של עם ישראל, כי היא שחישלה את רוחו תמיד, והיא שנתנה לו את הטעם ואת הרצון להמשיך ולחיות בכל עת ובכל מצב. אין ספק שהאמונה בגאולה שתבוא היא שאיפשרה לעם ישראל להחזיר מעמד בגלותו הארוכה.

דומני, שבנקודה זו חוללה אצלנו המלחמה האחרונה מפנה גדול. מלחמה זו תרמה לנו תרומה גדולה בזה שזיקקה את אמונתנו, טיהרה אותה ונתנה לכאורה, לאמונה שלנו את משמעותה האמיתית. דומני, שלפני מלחמה זו נטינו לבסס את אמונתנו על השכל והרגש. ולמרות שידענו שהיא נמצאת מעליהם, בכ"ז הרי לא אמונתנו על השכל והרגש. ולמרות שידענו שהיא נמצאת מעליהם, בכ"ז הרי לא היה דבר השפריע לנו בכך. במלחמות הקודמות היה מהלך הגאולה ברור, וראינו עין בעין כיצד אנו מתקדמים שלב אחרי שלב לקראת הגאולה השלמה. הכל היה פשוט וחלק ולא התעוררו קשיים מיוחדים. ולמרות שהיו עליות וירידות פה ושם, הרי ידענו שזה טבעה של הגאולה שלפעמים היא מתגלה ולפעמים היא נכסית, אבל הקו הכללי היה של עליה.

באה המלחמה האחרונה ובלבלה את היוצרות. פתאום אנו רואים כמין נסיגה מתהליך הגאולה, חלילה, ובכלל איננו מבינים את משמעות המלחמה הזו ותכליתה. אין פלא, אפוא, שמלחמה זו יצרה אצלנו משבר חריף עקב השאלות והבעיות החריפות שנתעוררו כמו שהזכרתי לעיל.

אולם לאחר הכל, חזרנו לישוב הדעת, גילינו שחלה תפנית באמונתנו, היא קיבלה משמעות אחרת. אם קודם זהינו את האמונה עם השכל והרגש הרי עתה הבנו שהאמונה הרבה יותר נעלה ומקיפה, וגם עובדות שאיננו מבינים ואיננו מעכלים, בכ"ז אנו מאמינים. עכשיו העמדנו את האמונה על בסיסה הנכון, האלוקי, ואמונתנו נעשתה טהורה יותר ואמיתית יותר, שהרי בדבר שהשכל מחייב אותו לא צריך להיות מאמין גדול כדי להאמין בו, וכל האמונה פירושה שאני מאמין במה שמעל השכל והרגש. אז אם אדם נשבר כתוצאה ממאורע מסוים פירושו שאמונתו לא היתה אמיתית. מלחמה זו היוותה, לדעתי, מבחן צירף וזיקוק לאמונה שלנו. מי שאמונתו אמיתית הרי שמלחמה זו רק חיזקה והגביר אותה, ודוקא בגלל הקשיים והבעיות שיצרה, דוקא בגלל חוסר ההתאמה עם השכל. כי כאן מתגלה האמונה האמיתית. ואנו מאמינים שכל מה שנעשה נעשה לטובתנו ולתכלית גאולתנו.

בכלל, כל האופטימיזם האמונתי שלנו יסודו בעובדה שהנהגת עם ישראל בעולם שונה מהנהגת יתר העמים. מהלך חיינו וכל הווייתנו הם בלתי נורמליים ועל- טבעיים. וכמדומני, המלחמה האחרונה הוכיחה עובדה זו יותר מכל.

לאחר מלחמת שת הימים דיברו הרבה על התעוררות דתית המונית שהיתה בעם ישראל עקב המלחמה. יתכן שכן, אבל התעוררות זו שקעה מהר מאוד וכמעט שנשכחה. דומני שדוקא מלחמת יום הכיפורים היא שהביאה להתעוררות גדולה הרבה יותר. הסיבה פשוטה. אם במלחמת ששת הימים אשםר היה ליחס את הנצחון לכוחנו ועצמתנו או לגורמים רציונליים אחרים, והמהלך היה די טבעי יחסית, הרי במלחמה זו כולם מודים שזה רק נס שנצחנו, ושכל מהלך המלחמה הזו היה בלתי טבעי ובלתי נורמלי לחלוטין, כי בהתאם להגיון מהלך הדברים היה צריך להיות הפוך, חלילה. אם לפני המלחמה יכלו להתרברב ולטעון "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" הרי במלחמה זו קיבלה הנחה זו מהלומה מוחצת והוכיחה לנו שכל חיילנו תלויים לא בשכלנו ולא בכוחנו, אלא בכוח עליון נסתר המנהיגנו בצורה על- טבעית. ודבר זה חדר עמוק עמוק ללב כולם. אמנם התפרצות אמונה זו לא מקבלת תמיד את ביטויה הנכון, ולא מתגלה תמיד בצורתה האמיתית, אולם אם תשאלו כל אחד ואחד הוא יאמר לכם שהוא מאמין ב"נצח ישראל", וכוונתו לאותו ענין. כי בנח ישראל יכול להאמין רק אדם שמבין שכל הנהגתו היא בלתי- טבעית, ואלוקים הוא המנחה אותה. ואם מתבססים על הכרה זו בשוני המהותי בין עם ישראל לעמים, בעל- טבעיותנו, הרי קל להאמי ש"כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד", ואפילו אם הדבר קשה לשכלנו, כי אנו יודעים שהנהגתו היא בלתי- רציונלית ולא קשורה למסגרות השכל והטבע.

דומני שזה גם הפירוש של מאמר חז"ל "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", כי אותה "רעה" שנראית בעיננו כרע, למעשה אינה אלא "טובה", ולמרות שאיננו מסוגלים להשיג בשכלנו איך אותה "רעה" היא "טובה", בכ"ז אנו מאמינים ויודים כי מבחינה מוחלטת, אלוקית, ודאי תכלית הכל לטובה.

וישנה נקודה נוספת במלחמה. כשאדם רואה שכל תכניותיו, חלומותיו ושאיפותיו אותם טיפח במשך שנים, הכל יכול לרדת לטמיון ברגע אחד, כי אז מגיע האדם להכרה האמיתית של משמעות קיומו בעולם. אזי יודע הוא כי תכלית העולם אינה מילוי צרכיו ורצונותיו, ולא הוא עומד במרכז העולם, אלא הקב"ה הוא מרכז העולם והוא קובע לכל בריה ובריה את תפקידה. וקיום תפקיד הוא תכלית האדם בעולמו, ולמענו הוא צריך להיות מוכן להקריב אפילו את נפשו. כשאדם משלב את משמעוו בתוך המגרת הכללית הזו, אזי משמעות הטוב והרע משתנה אצלו. כי כשאדם רואה את עצמו במרכז וחושב שמגיע לו הכל, אזי כשבא עליו רע הוא מגיע לידי יאוש וגישה של "אכול ושתה כי מחר נמות". אבל כשיש לאדם את הפרופורציה הנכונה, אז הוא מבין שהכל ניתן לו במתנה, וכל חייו ניתנו לו לתכלית קיום רצון הקב"ה, וזה הטוב. אדם כזה יקבל הכל באהבה כי יודע הוא שהכל לטובה.

זה מה שמאפשר גם לנו לחזק את אמונתנו, שודאי כל הדברים הנוראים שראינו, וכל הדם הקדוש שנשפך, הכל אינו אלא לטובתנו ולתכלית גאולתנו, שאנו מאמינים ומקוים שבוא תבוא בקרוב.