מכתב לקו / יוסי אביב"י

כשהקוים נסוגים – המכתבים נמוגים. כשקשר העין מתחדש, קשר העט – מתעשש. תאריכי השחרור מתקרבים, ופושטי המדים פוקדים את בית המדרש, אמנם – לאטם, אך מעיזים להביט קדימה ולכנן בעזרת ה' ית' סדר א' וב', חברותא ומסכת, קביעה לימים, ובמשמע ימים – שנה, שנים. ומה לעט אחר העין, מה לכתב אחר המלל? "אמר ר' יהושע בן לוי: הרואה את חברו לאחר שלשים יום אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לאחר י"ב חדש, אומר: ברוך מחיה המתים". (ברכות נח: ). כשם שרואה את חברו, כך חברו רואה אותו, השמחה כפולה וממנה מתבקשת ההודאה הכפולה. אמנם, מטבע הברכה היא בלשון רבים, החיינו, קיימנו, הגיענ, כולל את השנים המתראים. אבל דין הוא שכל אימת שטובה מגעת לשנים, מברכים הטוב והמטיב (שו"ע א"ח רכג, סעיף ב, הגה)? דומה, כי הטוב והמטיב – נוסח כללי, אף לטובת ממון, וכאן ההודאה על החיים והקיום וממטבע "שהחיינו, וקיימנו והגיענו" אין לשנות. כמו נוסחה הברכה בראשיתה לשנים המתראים לאחר שלשים יום: שהחיינו, שקיימנו, שהגיענו, אנו יחד, לזמן הזה, ההווה.

לאחר שנה מברך מחיה המתים, ודומה כי המאמר הסמוך בגמרא מבאר זאת: "אמר רב: אין במת משתכח מן הלב, אלא, לאחר שנים עשר חודש, שנאמר: נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד". והסביר רש"י: "וסתם כלי לאחר י"ב חדש משתכח מן הלב, דיאוש בעלים לאחר י"ב חדש, בפרק אלו מציאות: מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים, ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג, דהיינו י"ב חדש, ושוב אין צריך להכריז". כל זמן שזכרון המת בלב בחי – עדיין לא נסתלק מן העולם, חי הוא בקרב זרעו. משתנשתכח – מיתה גמורה היא לו. שאינו נפגש עם חברו – דאגה מתחילה לכרסם בלבו שמא אינו בחיים. לאחר שנה – יאוש חודר וזכרונו משתכח הימנו. הרואה חברו לאחר שנה – תחיה ממש יש כאן, וודאות שחי הוא והתחיות זכרון האובד, חדוש קשר שחדוש חיים יש בו.

חברים באים, ועולות שתי הברכות על לשוננו ומבקשות להתבטא. אמנם, עדיין לא עברו י"ב חדש, אך, כלום הזמן זורם לעולם באותו קצב, כלום אין יום שלתוכו הואץ חדש תמים, כלום אין חמשת חדשים אוצרים בקרבם דאגות וחרדות של שנה אחת? אבל, דוקא לחץ זמן אינו מאפשר לזכרון להמלט מקליטתו, וכל חבר, כל שם מתחתם בו בעמקו, יחד עם קורותיו אותם שנלוו לו, אותו יום שראהו לאחרונה, אותו שבוע שמתעתד לבוא, לשוב הנה ולשוב שמה, כי הכל כבית. ניחא, ברכת מחיה המתים, גדולה והנפש מתרתעת ממנה, אבל – שהחיינו שקיימנו, שהגיענו, יחד, ודאי שמצטיירת לנגד עינינו ומבקשת את צירופה לשם ומלכות בהגיה.

הגביל ר"י את השמח בראותו: דוקא חברו החביב עליו, אבל, בענין אחר – לא (שם בתוס'). ודומה, כי מכשול זה עברנו ומבקשים אנו לברך, כי חביבים עלינו, הכל. באו אחרונים ומנעו מאתנו: "ואם קבל ממנו כתב או שאנשים הודיעוהו משלומו, יש דעות באחרונים וספק ברכות להקל". (שו"ע או"ח רכה, א', משנה ברורה). מה אשמנו שבתקופת דאר ממונע והודעות טלפון חיים אנחנו בגלל כך נאבד ברכה?! וכי מהירות המכונות רק מקשרת אותנו ואינה מפרידה בינינו, מפרידה בין החיים ובין המתים?! והלא, לעיתים, עד שהגיעה הודעה משלומו הדביקתה האחרת, סותרת, שכבר אין שלום לו. וכי כתב שקבל הסיר דאגה, ותהא קריאתו קרובה לזמן רישומו אשר תהא, והלא מהיא ממנו הכדור הפתאומי!

ספק ברכות – להקל, וכי הקלו כאן, החמירו על הנפש, לכלא רגשותיה, לעצור בעדה. מתחמרת היא בקרבה מחומרת הקלה זאת.

את שהיה לקדמונים – שב אלינו. אינה דומה שמיעה לראיה, ומשרק ראיה מוודאת לנו את חיי החבר שחביב עלינו, זכאית היא לקבוע עליה: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

אבל – הלכה היא. ושמא, כשם שקבעוה אחרונים כפי ארח- חייהם, שלא כחז"ל, יבואו אחרוני- אחרונים ויחזירו עטרה ליושנה, כפי ארחות- חיינו שלנו, שהתחדשו כקדם?!

נברך, גם בלא שם ומלכות: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לזמן שאתם עולים מן המדבר – שבו נתנה תורה, למקום ישוב שבו ביתנה ועצותיה.