עיון במזמור קכא / הרב יהודה שביב

א. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי.
ב. עזרי מעם ה', עשה שמים וארץ.
ג. אל יתן למוט רגלך, אל ינום שמרך.
ד. הנה לא ינום ולא יישן, שומר ישראל.
ה. ה' שמרך, ה' צלך על יד ימינך.
ו. יומם השמש לא יכככה וירח בלילה.
ז. ה' ישמרך מכל רע, ישמר את נפשך.
ח. ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

א.

התבוננות קלה במזמור נגלה כי נחלק הוא לשני חלקים, כששני הפסוקים הראשונים מהוים את חלקו הראשון, ויתר הפסוקים את השני. בראשון תהיית ותעיית המשורר "מאין יבוא עזרי" והמסקנה: עזרי מעם ה'. ובחלק השני- איחולים תקוות ודברי עידוד שאדם אומר לחברו. [אף בפרק הקודם בפסוק השלישי דיבורים אל הזולת "מה ייתן לך..."]. החזרות על אותו ענין בשנינוי קל- כמו "אל ינום שומרך, הנה לא ינום... שומר ישראל". או "ה' שומרך... ה' ישמרך מכל רע..."- מלמדות על אפשרות של מאחלים שונים כשזה אומר ככה וזה בדברים קרובים לו. מעתה מתעוררת השאלה כלפי מי וכלפי מה נאמרו פסוקי המזמור? מי הוא הדובר הראשון ומי הם המאחלים שדבריהם תופסים את החלק הארי של המזמור?

הראשונים, האבע"ז הרד"ק והמאירי מיבינים כי המזמור נאמר על ידי בני הגלות הם כנושאים עיניהם אל ההרים לראות מאין יבוא עזרם (או המשורר הוא המתבונן בדאגה לגורלם). לפי זה פסוקים ג-ח הם התחזקות עצמית של הולכי הגלות או דברי עידוד שהמשורר מפנה אליהם. לשון יחיד ננקטת כאן כאשר המשורר "כמדבר עם כל אחד מבני הגלות שלא יתיאש..." (המאירי). אם אכן נאמר על ידי בני הגלות המצויים כבר בגלות (או למענם.) מהו "ישמר צאתך ובואאך" בפסוק המסיים את המזמור? לכן מסבירים הם "ובצאתך מהגלות תצא בשלום, ובבואך לארץ ישרל בשלום" (רד"ק). כאילו שני שלבים הם. יציאה מן הגלות ואח"כ שיבה לארץ. [והשוה תשובת ה' לרחל בנבואת ירמיהו (לא, טו-טז) "כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם" קודם שיבה מארץ אויב, יציאה מן הגלות ואח"כ שיבה לנחלה].

אך כלום כה רבות הסכנות העומתדות בפני השבים מן הגלות עד כדי הצורך בברכה מיוחדת וכפולה? אכן האבע"ז שתחילה הציע שתי אפשרויות "וזה נאמר על ישראל שהיו במצור ובמצוק, או על בני גלותינו" מפרש את הפסוק רק לא לאפשרות הראשונה?: "בצאתך למלחמה גם בבואך..." גם הקריאה בפסוק הראשון "אשא עיני אל ההרים" מצטיירת על ידו רק בדרך הראשונה, מנהג כל שהוא במצור לשאת עיניו אולי יבואו עוזרים לו להרחיק האויב.", לדרך השניה קשה עד מאד להבין, לאיזו עזרה מצפים בני הגולה בנושאם עיניהם אל ההרים?

(הרד"ק וכן המאירי מבינים "אל ההרים" כמו "על ההרים", על ההרים עומדים הם ונושאים עיניהם לכל עבר לבקש עזרה. מדוע באמת "אל" ולא "על" כמקובל. שמא כדי להבליט ההבדל בין מזמורנו לקודם לו. במזמור הקודם "אל ה'", כאן- "אל ההרים" בקודם ההתקשרות אל ה' תמידית, ומובנת מאליה הפנייה אליו ורק אליו בעת צרה. והמענה בא מיד "ויענני". כאן כאילו נסיונות לפנות קודם אל ההרים ורק כשאין מענה אז מנחליטים כי "עזרי מעם ה'".)

כמו כן לא ברור מה פגע מיוחד לבני הגולה וליוצאים למלחמה בשמש ובירח, עד כי זקוקים לברכה או לקביעה מיוחדת "יומם השמש לא יככה וירח בלילה" אמנם אין הם מפונים בבית אבנים בהיותם בחוץ, אך כלום אינם יכולים להגן על עצמם ולמצוא מסתור מחמה ומלבנה? ובכלל מהי "מכת ירח" שיש להקבילה כאן למכת השמש, ואף ממנה ינצלו כאשר ה' צילם? (כמה רחוקים דבריו של הרב בירש בפירושו "וירח בלילה – א-לקים יאיר לך כירח לאפלה הלילה". והרי "לא יככה" שבאמצע הפסוק משמש לשתי הצלעות שלפניו ושל אחריו וכאילו נאמר גם "וירח בלילה לא יככה".)

ב.

דרכם של חכמים לבקש בהסטוריה הקדומה דמות ומצב המתאימים למזמורי התהלילים. כאילו לאותה דמות באותו מצב נתחבר זה המזמור ונאמר על ידה. אנו נוכל ללמוד מדברי חכמים כאלה כיצד הבינו הם את המזמור ואת הרוח המפעמת בתוכו.

בכמה מדרשים ייחסו חכמינו את המזמור ליעקב אבינו.

"ויבא יעקב שלם – זהו שאמר הכתוב: ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

צאתך – ויצא יעקב. ובואך – ויבוא יעקב" (תנחומא בובר וישלח י.)

"אשא עיני אל ההרים – ר' שמואל בר נחמני דרשיה כנגד יעקב אבינו שכששלחו אביו לישא אישה...
אל יתן למוט רגלך – בידי לבן. אל ינום שמרך – בידי עשו..." (מדרש הגדול, ריש ויצא. השווה לאמור בב"ר בתחילת ויצא.)

כמה וכמה פרטים במזמור מתבהרים מעתה יפה. "צאתך" מתפרש כפשוטו. אשר ל"ובואך" אכן מי כיעקב אבינו זקוק ביותר להבטחת שמירה בשובו. בשובו הוא כבר אינו בודד עמו נשים וילדים רכים וכולו חרדה לגורלם. בדרך חזרה אמור הוא לפגוש וסכנות רבות, רבים הם המתנכלים; לבן ועשו והמלאך הנאבק עמו, ושכם בן חמור. והסכנות כאילו צפויות ולכן בנדרו הוא מדגיש "ושבתי בשלום אל בית אבי" (בראשית כו, כא.) הדגשת השמירה הבאה במזמורנו פעמים רבות היא כהד להבטחת ה' ליעקב "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" (שם, טו). במזמורנו מצוירת השמירה המתמדת והקרובה של ה', כצל מצוי על ימינו של הנשמר יומם וליל. בתורה אצל יעקב נאמרים הדברים בצורה פרוזאית "כי לא אעזבך". (שם)

אף הדגשת "אל ינום שומרך הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" מובנת על רקע יעקב הישן ובתוך שנתו מבשר לו ה' שישמור עליו תמיד. כשאומרים לו: אתה יעקב אמנם נם וישן אך שומרך לא ינום. [באבע"ז: "ישראל הוא יעקב אבינו. ושמרתיך בכל אשר תלך והוא היה ישן]. ישראל ישן שומר ישראל אינו ישן.

מכאן למכת השמש והירח. הן יעקב מעיד על עצמו כי משך עשרים שנה שרעה את צאן לבן בשדה "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני" (כמו חש הוא עצמו כי שומר טוב אינו יכול לתת שיני לעיניו.) מי כיעקב שצריך לשמירה והבטחה מפני חום היום וקור הלילהץ (אכןם במדרש הגדול הנ"ל מופיעה השוואה זאת. שמש וירח של מזמורנו לחורב וקרח של יעקב.)

ג.

מעתה פתוחה הדרך להבין מזמורנו בנאמר על כל יחיד העומד לעשות דרכו, עם צאתו הוא כמתבונן מהיכן יבוא עזרו נוכח הסכנות הצפויות לו בדך, אם מפגעי הטבע ואם מנגעי בני אדם. אפשר וחבור במיוחד עבור עולי רגלים העומדים לעשות ימים בדרך העולה ציון. האיחולים הבאים בפסוק ג-ח אפשר ונאמרים על ידי בני הבית והקרובים השארים בביתם והם מרעיפים על שליחם העולה דברי ברכה.

* * *

"אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי" – לאיזה עזר מצפה ההלך מן ההרים? והרי דווקא במערות שבהרים ובנקיקי הסלעים עשויים לארוב לו ליסטים וחיות רעות. שמא יש להבין בצורה אחרת. עובר אורח מסתכל בדאגה על ההרים, וחושש שמא מהם יפול עליו אורב ומנכל, ובנושאו עינים דואגות אל ההרים קורא הוא מאין יבוא עזרי. או אז נזכר הוא כי עזרו מעם ה'. [לפי זה "אל ההרים" דוקא ואין "אל" בא בוראת על כדברי הרד"ק.]

אך לא חז"ל ולא הראשונים הלכו בדרך זאת. לדידם נשיאת העין אל ההרים באה בבקשת עזרה. זאת אולי בשל התואר הניתן כאן לה' – "עושה שמים וארץ" המשורר כאומר לעצמו עד שאתה מבקש עזר מההרים בקש לך עזרה מה' עשה כל, אף את ההרים.

ההרים מסמלים כוחות טבעיים איתנים ומוצקים. ומהלך בדרך ובליבו חששות, מנסה להאחז ולמצוא משען ומבטח בגורמים טבעיים. אשרי לאותו היודע כי אין לו מבטח בלתי ה' לבדו. רק יוצר כל שמים וארץ הוא השומר הנאמן, המלוה את האדם יומם ולילה בצאתו ובבואו. האדם המגיע להכרה זאת זוכה אז לשמוע כמין הד של הסכמה מהסובבים אותו. עכמו מן ההרים עולות באזניו הקירות "אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך וכו' וכו'" ואותן קריאות באות כתשובה לשאלתו מאין יבוא עזרי. אלא שאין גורמי טבע מדריכים את באדם בטרם מצא הוא עצמו את המענה הנכון "עזרי מעם ה'".

* * *

מתיצני הטבע לאיתני ההסטוריה. בדרשותיהם גרשו חכמים הרים כמו הורים. יעקב בצאתו לחרן אומר אשא עיני אל ההורים (ב"ר התחילת ויצא) כיעקב כן בניו אחריו נושאים עיניהם אל ההורים בעת צר להם.

"מהו אל ההרים?, יום שיבוא הקב"ה בדין, ושיראל מסתכלין באבות שידברו עליהם זכות, ואין אב שימלט בנו... מאותה צרה ביום הדין, באותה שעה נושאים עיניהם לאביהם שבשמים ואומרים: 'כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו' (ישעיהו סג.)... אמר הקב"ה אתם יודעים מי עוזר לכם – עושה שמים וארץ". (מדרש תהלים כאן.)

כמו כלל קבעו חז"ל

"אין הרים אלא אבות" (שמו"ר טו, ה.)

אם אכן "ההרים" שבכאן כוללים גם הרים בשר ודם ניתן להקביל מזמורנו למזמור קמו. שם:

"אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו אשר שאל יעקב בעזרו, שברו על ה' א-לקיו עושה שמים וארץ".

אף כאן לא לבטוח בבשר ודם אלא רק בה' עושה שמים וארץ. ונתיחד השם על יעקב שהרי הוא שראה כי אך ה' ניצב עליו והוא השומר עליו, ואין לו לא לירא ולא לבטוח מכל הסובבים אותו ואף לא ממלאכים.

גדולה מזאת. המדרש תנחומא רואים בהרים רמז למלך המשיח.

"כתיב: 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים'. וכתיב: 'מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור' (זכריה ד, ז) מהו מי אתה ההר הגדול? זהו מלך המשיח. ולמה קורא אותו הר הגדולשהוא גדול מן האבות... ומהיכן הוא בא? דרך ההרים שנאמר:'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר' (ישעיהו נב,ז) באותה שעה ישראל מסתכלין ואומרין אשא עיני אל ההרים וגו' עזרי מעם ה' וגו'." (תנחומא בובר תולדות כ'.)

בשעה של צרה טובי האומה להכין הם צופים? הוי אומר אל ההרים, שמא כבר נגלו רגלי המבשר. יודעים הם כי פעמיו מבשרים קץ לצרות ויסורים.

בא מזמורנו ומלמד כי אף מבט זה, אל ההרים הוא. אל בחינה שבטבע. אף כאן שמים בני אדם מבטחם בבן אדם. לגדולה מזאת הם קקואים, להיות מצפים אך ורק לה' עושה שמים וארץ, הוא ששמירתו תמידית יומם ולילה הוא ששמירתו נצח מעתה ועד עולם.