ליקוטי שבת
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – כי תקנה עבד עיברי שש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחופשי חינם, אם בגפו יבוא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו"
נראה לפרש פסוקים אלו בדרך מוסר, כי בדרך כלל אם האדם יגע ועמל כל היום בשביל הפרנסה אז רק עד שישים שנה הוא יכול לעסוק במעשה יד כי בן שישים לזקנה ורוצה לנוח מעבודתו, ואז הוא רואה בעיני שכלו ששוא היה כל עמלו אף שרכש הרבה, כי אין הזהב והכסף מלווים לו לאדם אחרי מותו, אלא תורה ומעשים טובים בלבד. התורה נקראת אשה כדכתיב (משלי) "ושמח באשת נעוריו" - פירש"י – היא התורה שלמדת בנעורך. ובכמה מקומות מצינו בחז"ל שהתורה נקראת בדרך משול ומליצה אשה. וזה שאמר הכתוב ה"כי תקנה", אף שאתה רכשת בעוה"ז אתה עבד עברי, כי כל אדם לעמל יולד והוא רק עבד עברי על האדמה, עד מתי אתה יכול לעבוד? בדרך כלל רק "שש שנים יעבוד", האדם דהיינו שש תקופות של עשר – עשר שנים והם שישים (כי בכל עשר שנים יש תקופה ע"פ מסכת אבות) "ובשביעית" אם באה אצלו התקופה של שיבה, אז נפתחו עיני שכלו ורואה כי "יצא לחפשי" כי עוד מעט יגיע לקבר וכיון שמת נעשה חפשי מן המצוות, אז הוא רואה כי כל עמלו היה "חנם" כי "אם בגפו יבא בגפו יצא" – ערום יצא מבטן אמו וערום ישוב שמה. "ורק אם בעל אשה הוא" שהיה גם עוסק בתורה אז "ויצאה אשתו עמו" כדכתיב "בהתהלכך תנחה אתך ובשכבך תשמור עליך..."
(קול יהודה.)