דברים כלשונם[1] / הרב חיים ליפשיץ

ליקירי, רב שלומים

... מזה שנים אחדות שאני דן בשאלה הנוקבת על הסתירה שמאוראות המלחמה והשגב, העומק שבחוית הקיום העולה ומפעפעת מן הנורא והמזעזע שבעקבותיה.

ועד כדי כך מהממת הסתירה, עד שהוגי דעות נכבדים, בראשם היגל הגרמני ואחרון שבהם שזכה עתה לפרס נובל על הגיגיו ממצאיו, קונרד לורנץ עמדו וקבעו בשאננות של חוקר אוביקטיבי (אני נזכר בשעת כתיבת מילה זו משום מה בנויטרליות של אומות העולם כלפינו) שכאן, יש במלחמה יסוד חיובי בונה וחושף סוד קיום, מגבש וחי שבלעדיו יהיו החיים בכלל והחברה בפרט – חסרי משמעות! ממש כך. כפי הנראה לא נתנסו חכמי מצרים אלה בחוית המלחמה שלכם, עולי ימים שנאלצו לטעום מטעמה המר כבר בראשית עמדם על דעתם כמבוגרים "חדשים".

אלא שהקושיה בעינה עומדת ואכן, יש בגורם המלחמה משום חשיפת הטוב שבאדם ושבחיים לצד המזעזע והכיעור, אלא שנותר להבין כיצד ישכנו הפכים כה חריפים אלו בצד אלו.

אני רואה במצב המלחמה ביטוי לאחד מדרכי ההתקשרות של האדם עם הבורא, עם התוך שבחויית הקיום הא-לוקית. ושתיים הן הדרכים. הקשר האלוקי מיסודו שוטף עובר דרך הצינור שבהכרת הטוב. עומד אדם ומודה על הטוב שגמל עמו בוראו ומתעורר אצלו מנגנון טבעי ובטוח של חובה כלפי המקור שממנו נתברך בשפע כל טוב. משנסתם צינור זה של הנשמה, ע"י משמני החומר והאנוכיות, נוצרת הרגשה "כוחי ועוצם ידי". ואז מופיע הצינור השני והוא דרך היסורים.

פונה האדם כה וכה וירא כי אין איש בעזרו וישם אל הבורא פניו לישועה. אלו הם יסורם של אהבה. אם אין האם צח וטהור ורגיש לחוש הקדושה והטוב שבאלוקות וציהור הכרת הטוב נסתם, חש הוא את האלוות דרך מידת הדין. בבחינת א-ל נקמות ה'. אלא האין דרך היסורים בבחינת "מלכתחילה" ביחסי אדם- א-ל. ושלא כנצרות היהדות. ואין זה בעי ובריא לבסס יחסים אלה על צער וכאב. ולכן אין קשר זב שנוצר בסערת הקרב מאריך ימים בדרך כלל. הסולידריות, הגילוי של ממד העל- טבעי ושאר ניצוצות הקדושה דועכים עם דממת המות שמותיר אחריו הקרב והרצח. ועולם כמנהגו נוהג. לפיכך אין במלחמה יסוד חיובי כפי שראו בו חכמי הגזע הארי הטהור, ואמת של "עולם חסד יבנה", נשארה אמת נצחית.

נגעת במכתבך בבעית חיוב השמחה בתוך תודת המלחמה, ועד כמה קשה מצות "ושמחת בחגך". על כך מילים אחדות.

כידוע מתחלקת המחה לשלושה גדרים.

"והיית אך שמח"

"ושמחת בחגיך"

"ושמחת לפני ה' א-לוקיך"

הראשון מובא במקורות על שמחת האסיף.

השני על קרבן שלמים המובא בחג.

והשלישי מוזכר בחג השבועות ובסוכות.

אגב, שלושתם קימים בחג הסוכות המבטא את "זמן שמחתנו" ענין הנוסך מסתורין של פליאה עד כדי מחוץ לגדר הטבע במלחמת יום הכיפורים שחלה בדיוק בימי שמחה ונסתיימה עם סיומם. עובדה זו החריפה את הסתירה שברגש והביכה את המשתוקק לקיימה בימי השמחה השתא.

והנה על "והיית אך שמח": אך אינו בא אלא למעט. שמחה זו היא הטבעית שבכולן. התגובה האלמנטרית ביותר של כל אדם שזכה לאסוף גרונו מן השדה, זו שמחה הבאה מאליה ודרגתה הרוחנית, עד כמה שהיא קיימת, איננה בגדר הישג ומעלה א-לוקית. קל לשמוח אותה.

"ושמחת בחגיך" הנו בעל יסוד רוחני א-לוקי מובהק של הקרבת קרבן. מעשה של מצוה גלוי, הכרוך בכוונה ויצירת מצב שלא נוצר מאליו ע"י האובייקט אלא ע"י האדם – הסובייקט היוצר. מלבד הבעיה הכרוכה בכל יצירה שהיא לידה וחבלי לידה של סובייקט המוליד אובייקט, היינו, יצירת מציאות חדשה, גילוי א-לוקות שבבריאה, יש כאן קושי נוסף העולה על הקושי הראשון מצות שמחה זו של "ושמחת בחגיך" מתבטאת בקרבן שלמים של חג, שהנו חציו לה' וחציו לכם, ולכן נקרא שלמים שמשכין שלום בין האדם וא-לוקיו. היינו החומר וברוח מתערבין אהדדי. שלום ושלמות בין הניגוד שבבריאה. בקושי של אחדות הקצוות הללו טמון הלוז שבשלמות של זה העולם ומיצוי עומק המאצמץ וההישג גם יחד של מין האדם, נזר הבריאה שעליו הוטל התפקיד הקרדינאלי הלז. כגודל השמחה שבשלמות, כן עומק הקושי שבהשגת המטרה. וכך אני מבי את דברי הגאון על הקושי שבמצוה זו העולה על הקושי שבקיוםכל שאר תרי"ג. כל הזוכה לכך, זוכה לשמחת אמת של האחדות המושלמת של ביטול מחיצות ויגדוים בין אובייקט לסובייקט, שהכל נכלל, דבר ומתאחד ב"אחד". ושמחת לפני ה' א-לוקיך שלפי חז"ל נאמר על מתן תורה ועל שמחת בית השואבה, שלפי הירושלמי זכו השמחים בשאיבת המים למזבח בחג לרוח הקודש. כך זכה יונה הנביא לנבואה. ולכן נאמר על פשוטי העם לקחת בה חלק פעיל והסתפקו בהשתתפות מרחוק כצופים בלבד, כשחכמי וגדולי ישראל משמחים אותם כתאור המשנה.

שלושה שלבים אלו מקבילים לחוקיות ברורה שבקשר שבין האדם וא-לוקיו. ובכלל בקשר שבין האדם עם האובייקט, בין אם הוא הזולת או כל אובייקט אחר.

יושב תלמיד בבית המדרש ונפשו חשקה בעישון סיגריה. בתחילה פונה הוא בבקשת סיגריה לידידו הקרוב אליוץ כשלזה אין, פונה הוא לשני בדרגת ידידות רק כשאין בידי ידידיו לכל דרגותיהם להושיעו, פונה הוא אל אדם שעל אף היותם תחת קורת גג אחד זמן רב, לא היה מברכו לשלום עד כה באין כל קשר ביניהם. וכשיספר לו דווקא הלז, הרחוק מכולם את מבוקשו, לא יוכל להפוך פניו ממנו בפגשו בו מכאן ואילך. הנה כי כן, יצר הצורך בחפצא (הסיגריה) קשר של גברא. במקרה נתגלה למקבל שהנותן שבקראי הנו אציל נפש ומענין באישיותו ובין כך ובין כך נוצר קשר של ידידות, ההולך וגדל ועד כדי אהבת דוד ויהונתן יגיע.

תהליך זה של הווצרות קשר בין האוביקט והסובייקט פועל וקיים גם בין האדם לבוראו.

דרגא ראשונה באמונה, של קטני אמנה, שאף הם בכלל מאמינים היא הגילוי ההכרחי של המקור הא-לוקי כמקור לסיפוק צרכים. היינו, האדם האנוכי, המוע אל עצמו כאל מציאות של סיפוק צרכים אנוכיים בלבד, מגלה בשלב מסוים שהכתובת האמיתית היא הא-לוקים. בגדר "לישועך קיויתי ה'", כשהצורך בישועה הוא המרכז המאפיין חווית קיום, חווית קיום זו הנה דרגא דתית ראשונה. רבים רבים שבקרב עובדי ה' מונעים ע"י יסוד זה בלבד. מדרגה זו המעבר טבעי לדרגה שני "קיויתי ה' לישועתך" כשהכרת הטוב יוצרת קשר בין שני הצדדים, כשהקשר ביניהם הוא מרכז חווית הקיום. ההתענינות שבין שני הצדדים גופא קיימת והשגת הורך נדחקה לקרן זוית. לא ה"ישועה" חשובה אלא ה"קיויתי". ומזה הקשר עושים התאולוגים שבדתות השונות מטעמים. עד כאן הגיעו בהרגשתם הא-לוקית. ה"אני ואתה" המפורסם, הדושיח. אך אין בכך כדי אלוקות אמיתית. הקדושה שבדבקת, שבמסירות נפש עד כלות הגופים ממש היא באחדות שבביטול היש, שבצירוף וזיקוק המוחלט, כשהאובייקט והסובייקט היו לאחד ונבלעו בא-לוקות. בבחינת "ה' לישועתך קיויתי" כשהא-לוקות מהווה חווית קיום מרכזית. כן הוא משתף בפסוק הממצה ביותר בתורה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". בתחילה קיים האדם – הישראל, כשמגיע לדרגת שומע, מגלה הוא שגם האל-וקים קיים ומגלה שהא בהא תליא. ה' הוא גם א-לוקינו. יש קשר ביניהם. ולאחר מכן מגיע לדרגא האמיתית שאין יותר שני אלמנטים וקשר ביניהם אלא יש אחד שהשני קיים רק בו. ה' אחד.

עד מה מבהיל לעיין בשלושת המלחמות העיקריות שעברו על מדינתנו הצעירה ולמצוא הקבלה מדוייקת לדרגות דלעיל. מלחמת העצמאות - מלחמת קיום גרידא. במלחמת ששת הימים, נתגלה הממד של הקדושה, של הערך "עם ישראל", והקשר בינו לבין ארץ ישראל, נתגלה ההבדל שבין ישראל והעמים, ונתחדדה השואה, וההערצה והקרנאה בינם ובינינו, וזכינולהתקשר עם ארץ הקודש והחילונו להבין קשר זה. אלא שלאחדות טבעית של "אחד" לא זכינו בעקבות מלחמת ששת הימים, הגולה נתעוררה – אך לא עלתה, העם התעורר אך לא ביטא זאת במעשים ושקע בשגרת החומר כבעבר. מודעות לערכיות הקדושה שבחוויה הלאומית הייתה קיימת, אך חסרה ההשתלבות המעורבות והאחדות של השניים.

באה מלחמת היום הקדוש, והתנהלה ע"י קדושים וטהורים שעלו בסערה השמימה וסחפו באור ה"אחד". ולבנו פחד ורחב, מעוצם היגון על הקדושים שאבדו ועזבונו לאנחות ומגודל התהליך, והלואי שנזכה לראות את אור הפנים לפי החוץ. מה גדול הרגע ומה נורא המקום אין זה כי אם...

המצפה לישועה ולראות בביאת גואל בקרוב מאוד...

חיים ליפשיץ.