"אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה" (ויקרא יט 29) / אבי קופרמן

מובן שבחלק ההליכותי (ה"סיפורי") שבתורה, פירוש המילה "זונה", הוא מופקרת לזנות. למשל "הכזונה יעשה את אחותנו" (בראשית לד 31). כדי להגדיר את האיסור מבחינה הלכתית, עלינו להגדיר את המושג "זונה". כפי שהוא מופיע שמסגרת ההלכתית של התורה.

המושג "זונה", מופיע במקומות נוספים: דברים כג 19 – "לא תביא אתנן זונה... בית ה' אלוקיך לכל נדר...". ויקרא כא 9 – "ובת איש כהן כי תחל לזנות... באש תשרף". ובויקרא כא 7 – "אשה זונה וחללה לא יקחו, ואשה גרוש מאישה לא יקחו..." – אסור לכהן לבוא על זונה. ומסביר רש"י: זונה; "שנבעלה בעילת ישארל האסור לה כגון חייבי- כריתות או נתין או ממזר". לרש"י: 'זונה' פירושה – אישה שנבעלה לחייבי כריתות, או חייבי לאוין – כלומר נבעלה לאנשים שבגלל הביאה האסורה הם חייבי כרת, או שעברו על לאו. מקור דברי רש"י, ביבמות מא. "... וחכמים אומרים, אין זונה אלא גיורת משוחררת ושנבעלה בעילת זנות". הרמב"ן בפסוקנו – (יט 29) חולק עליו: "וגם זה איננו נכון, אלא מחייבי כריתות וכותי ועבד שאין קידושין בה, היא נעשית זונה, וכהן לוקה עליה משום זונה, אבל מחייבי לאוין, ממזר וגר ועמוני ומואבי אינה זונה, ואינו לוקה עליה".

אם נעיין בפסוקנו, "אל תחלל את בתך להזנותה", מסביר רש"י: במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קידושין", מקור דבריו בת"כ: "זה המוסר לחברו בתו פנויה שלא לשם אישות" רש"י ע"י החלפת מילה, השכיל להסביר, שלדעתו האסור בפסוקנו הוא בפנוי הבא על פנויה, כלומר, והיתה הביאה שב"אל תחלל..." במסגרת קידושין, לא היה בה איסור. וקשה. א. מדוע בפרשת אמור הסביר רש"י "זונה" – שנבעלה מחייבי כריתות או מחייבי לאוין, ובפסוקנו, "להזנותה", אפילו בפנוי הבא על פנויה? ב. מקשה הרמב"ן "..ולא הבינותי דעתו, שאין זונה בתורה בפנויה. שהלכה פסוקה היא, פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות, לא עשאה זונה. ומפורש אמרו בסנהדרין: ובת איש כהן כי תחל לזנות, יכול אפילו פנויה? והקשו 'והא לזנות כתיב' ותרצו 'כרבי אליעזר דאמר פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות, עשאה זונה'. וכן אמרו אשה זונה וחללה לא יקחו שאינו בפנויה אלא גיורת ומשוחררת או שנבעלה בעילת זנות ממי שאין קידושים תופסים בה. כמו שמפורש ביבמות ובספרא 'אשה זונה'... וחכמים אומרים אין זונה אלא בגיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות ר' אליעזר אומר אף פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות, וכך אמרו לענין לא תביא אתנן זונה, שאינו בפנויה כלל". מניח הרמב"ן, שכיוון שחלקו חכמים ורבי אליעזר בהגדרת 'זונה' לגבי אתנן זונה; איסור נשיאת זונה ע"י כהן; ובת- כהן שזנתה, יחלקו גם ב'אל תחלל...', ולדעת חכמים האיסור בפסוקנו יהיה דווקא על גיורת ומשוחררת וחייבי כריתות, ומקשה הרמב"ן: שעל רש"י – הנאמן לשיטתו לפיה הוא מביא את פירושי ומדרשי חז"ל לפסוקים, אם מדרשי ההלכה, אם ממדרשי האגדה – היה לפרש כמו פסק ההלכה; כדעת חכמים.

כדי להסביר את שיטת רש"י, אומר ר' אליהו מזרחי בפירושו על רש"י "...כבר הראנו לו במקומות רבים שהרב (רש"י) אינו חוש לזה, כי אינו מביא בפירוש החומש רק המדרש המתיישב אחר פשוטו של מקרא, ומאחר שהמדרש הזה, מתישב יותר על פי פשוטו של מקרא, לא חשש אם הוא כהלכה או שלא כהלכה", הרבהח פנים לתורה: מדרש הלכה, סוד, רמז, ועוד, ורש"י בפירושו לתורה, בחר את דרך הפשט, ואין היא תואמת בהכרח את פסק ההלכה. כמובן שחובה עלינו להסביר, מדוע בפסוקנו הפשט בהסר 'להזנותה' הוא פנוי הבא על פנויה, ואילו בפר' אמור, חייבי כריתות וחייבי לאוין.

וכותב המהר"ל מפרג, בפירושו גור- אריה על רש"י: "...דכאן כתיב 'אל תחלל את בתך להזנותה', שייך לפרש אותו במוסר את בתו לשם זנות, וכיון דמסר אותה לשם זנות נקרא זה 'אל תחלל את בתך להזנותה', דהא מסר(ה) אותה לשם זנות, ויש כאן הפקר להזנות עמה מי שירצה, אבל לעשות אותה זונה, שתקרא בשם זונה, לא נעשית אלא כשבא עליה עובד כוכבים ועבד שאין קידושין תופסין בו...". יש חלוק בין הפועל להזנות, לבין שם העצם שונה. 'זונה' מבחינה הלכתית, היא רק אשה שנבעלה לחייבי כריתות ולאוין, אך 'להזנות' את בתו, בתור פועל, משמעו כל מסירת בת כדי שיבעל אותה כל מי שירצה. לפי הסבר זה ישנה מח' חכמים ור"א בפסוקנו בנוגע לזונה, ורש"י יסבור כר' אליעזר, שלא כהלכה, בהתאם לשיטתו בפירוש התורה, לפרש עפ"י פשט הפסוקים.

יתכן הסבר אחר לשיטת רש"י. הרמב"ם בהל' אסורי- ביאה פי"ח ה"ב כותב "...אבל הנבעלה לאחד מאסורי לאוין השוין בכל, ואין מיוחדין בכהנים, או מאיסורי עשה, ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערווה, או לעכו"ם ועבד, הואיל והיא אסורה לו להנשא, הרי זו זונה". ואלו בהל' נערה בתולה פ"ב ה"יז, כתב "אני אומר שזה שנאמר בתורה 'אל תחלל את בתך להזנותה', שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב, הריני שוכר בתי הבתולה לזה[1]...". אע"פ שלגבי אסור זונה לכהן, הגדיר הרמב"ם 'זונה' בתור אשה שנבעלה לחייבי כריתות, לאוין, ועשין, באסור 'אל תחלל את בתך להזנותה', הגדיר אותה התור בתולה הנבעלת לכל מי שירצה אביה, ואפילו פנוי הבא על פנויה. אין לפי הרמב"ם, מחלוקת בפסוקנו בין חכמים ורבי אליעזר. לכולם האסור הוא בפנויה, וכל ממשיך בעל הגור-אריה "...אלא הך ברייתא, ככולא עלמא הוא דאתא, ובלאו הכי נמי אין לומר דסתם ברייתא אתיא כר' אליעזר, דליה הלכתא כוותיה...". מבוסס על שינוי הסגנון בפשוטו של מקרא מסביר רש"י להלכה את פסוקנו - בפנוי הבא על פנויה. המחלוקת בין חכמים ור"א – רק במקום שנזכר בו שם העצם זונה. לרמב"ן לעומת זאת אין הבדל בין שם העצם זונה, לפועל, הגדרת זונה בכל מקום מבחינה הלכתית לשיטתו, היא משוחררת, גיורת, ושנבעלה ע"י חייבי כריתות.

לא די להגדיר את האמור שבפסוקנו מבחינה הלכתית ופרשנית. עלינו לצוא האם הוא מופיע במקום נוסף בתורה, והאם יש לו מקבילות או איסורים דומים. את חלקו השני של פסוקנו "...ולא תזנה הארץ..." מסביר רש"י: "אם אתה עושה כן, הארץ מזנה את פירותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם, וכן הוא אומר וימנעו רביבים וגומר". לפי רש"י בשם הסיפרא חלקו השני של הפסוק, הוא עונש במקרה ועוברים על האסור היחיד המופיע בחלקו הראשון של הפסור. הרמב"ן לעומתו כותב "...והוא דרך אגדה, נדרש ממלת 'ארץ', מדלא כתיב ולא יזנו אנשי הארץ. אבל עיקר הכתוב שהוא לאו שני. וכבר מנאו בעל הלכות גדולות... וטעם הכתוב כי בעבור שהבת ברשות אביה... פירש הכתוב שאיננו רשאי למוסרה למי שיהיה זנות, והזהירו מזה בלאו. ואחרי אזהרת האב הזהיר גם הזונים עצמם האיש והאשה". בנגוד לרש"י המסביר שבפסוקנו לאו אחד במסגרת תרי"ג מצוות, והאסור, על האב, מסביר הרמב"ן שישנו איסור נוסף על הזונים עצמם. מהמילים "ולא תזנה הארץ".

מעניינת היא דעת הרמב"ם בספר המצוות, ל"ת שנ"ה: "הזהיר שלא לבוא על אשה בלא כתובה וקידושין, והוא אומרו 'לא תהיה קדשה מבנות ישראל'. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו 'לא תחלל בתך להזנותה...' ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה הלשון ואיזה ענין נוסף בו. וזה, שכבר קדם שהבא על בתולה, בין שיהיה מפתה או אונס או שאין חייב שום עונש מן העונשין, אלא קנס ממון ולקחת אותה... והיה עולה במחשבתו שאחר שזה הדבר, אין בו אלא קנס ממון, שיהיה דינו כדין כל דבר שבממון, וכו שיש רשות לאדם לתת לחבירו ממונו כמו שירצה ויפטרהו במה שיש לו אצלו, שיהיה לו כמו כן מותר שיקח בתו הנערה ויתננה לאיש שיבעל אותה, ויפטרהו מזה, אחר שזו זכות מזכויותיו... על כן הזהיר מזה ואמר 'אל תחלל את בתך להזנותה', לפי שזה שדנתי לעונשו ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה שיפתנה איש או יאנוס אותה, אבל כשיהיה הענין ברצון שניהם, ידח ובהסכמה אין דרך לזה". ובהל' נערה בתולה ממשיך הרמב"ם: "ולוקה הבועל והנבכלת משום לא תהיה קדשה". ואינו מזכיר כלל עונש מלקות לאב. לשיטת הרמב"ם, "לא תחלל את בתך להזנותה", הוא סעיף מאסור "לא תהיה קדשה", ובא להוציא מהוא אמינא שהיתה יכולה להתעורר אצל האב המקבל את קנסות בתו. אין כאן אסור עצמאי והאב לא ילקה. אין הרמב"ם מונה את פסוקנו בתור לאו נפרד במסגרת תרי"ג מצוות. בנגוד לרש"י שמנה כאן לאו אחד, ולרמב"ן שמנה כאן שני אסורי לא- תעשה.

מהו טעם האסור? ניתן לחלק: לרמב""ן שהאסור הוא על גיורת, משוחררת וחיבי כריתות, האסור נכלל כחלק מאסורי ערווה שבתורה, וטעמו כטעם איסורי גילוי- עריות שבתורה. (לצורך זה עיין בספורנו, אחרי מות, יח 16). לפי רש"י שהאסור בפסוקנו הוא על פנוי שבא על פנויה, מופיע בתורת כהנים: "ר' אליעזר בן יעקב אומר: מתוך שהוא בא על נשים הרבה, ואינו יודע על איזה מהם בא, והיא שקבלה מאנשים הרבה, ואין יודעת מאיזה מהם קבלה, שגג ונשא לבתו, שגג והשיאה לבנו, נמצא הוא נשוי לבתו, ובנו לאחותו, נמצא ממלא את העולם ממזרים...", כדי שלא יגיע העולם כולו למצב שבו אין אח מכיר את אחותו, ובבגלל חוסר ידיעה, יבוא לידי איסורי- ערווה חמורים, ונמצא ממלא את העולם ממזרים, הרחיקה התורה אותנו, ואמרה עלינו אפילו פנוי הבא על פנויה. ישנה כאן דוגמה לגזירת הרחקה דאורייתא.

מקבילה ניתן למצוא, באמור "לא תקרבו לגלות ערווה" – אסור חבוק ונישוק עריות. וכן באסור חומץ יין לנזיר, שבו כותב הרמב"ם במצוות ל"ת ר"ב: "הזהיר הנזיר משתות יין... וכבר הפליג באזהרה מזה,... ואין הלאו מצוה בפני עצמה, כי אילו אמר יין לא ישתה וחומץ לא ישתה, היו שתי מצוות, ואמנם אמר וחומץ יין לא ישתה. הרחקה מן היין". וכן באיסור דירה בארץ מצרים, (ל"ת מ"ו). ובאיסור דירה עובדי ע"ז בא"י (ל"ת נ"א). ועוד.

התורה מדגימה לחכמים בכמה דוגמאות, כיצד יהיה עליהם בעתיד לבצע את הדין המופיע ברמב"ן (דברים ד 2) "...ומה שתקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצווה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה, ואינן מפי הקב"ה בתורה". ומעיר הרב שעוועל: "ומקורו 'ושמרתם את משמרתי (ויקרא יח 30), עשו משמרת למשמרתי' (יבמות כא.)" עיין שם. אין התורה מעוניינת לכתוב את כל איסורי ההרחקה. מטילה היא על חכמים לגזור גזירות בהתאם לצורך, ומדגימה להם זאת בכמה גזירות דאורייתא, ודי לחכימא ברמיזא.