בדין שור מועד / ברוך וסרמן

"ארבעה אבות נזיקין: השור הבור המבעה וההבער".

מוסיף רש"י:

"אבות קרי להנך דכתיבי בקרא בהדיה"

ממשיכה הגמרא:

"ת"ר ג' אבות נאמרו בשור: הקרן והשן והרגל. הקרן מנלן? דכתיב: 'כי יגח...' (שמות כ"א – כ"ח)".

מבינה הגמ' שבכל מקרה שכוונת הבהמה להזיק ואין הזיקה מצוי, הרי זה תולדה דקרן כגון: נגיפה, נשיכה, רביצה ובעיטה. – מסקנת הגמ' בדין זה שתולדת קרן הרי הן כקרן.

שן מנלן? דכתיב: "ובער בשדה אחר", ועוד: "ושן בהמות אשלח בהם". מבינה הגמ' שבכל מקרה שיש הנאה לבהמה בהיזקה כגון נתחככה בכותל להנאתה ומנפה פירות להנאתה, כלומר: "אלולא שעשתה הייתה מצטערת – לפיכך חייב מפני שנהנית" (ר"ח); והלכתא דתולדותיה כמוה.

מהיכן לומדים רגל? דכתיב: "ושלח את בעירה" – ועוד: "משלחי הרגל השור והחמור". מבינה גמר' שכל מקרה שהזיקה מצוי ואין כוונתה להזיק כגון: הזיקה בגופה דרך הילוכה או בשערה דרך הילוכה הרי זה תולדה דרגל. והלכתא תולדה דרגל כרגל.

הרמב"ם פוסק בעניין זה בפרק ב' מהלכות נזקי ממון הלכה א' וז"ל:

"אחד אבות נזיקין ואחד תולדות אם היה האב מועד תולדותיו מועדות ואם היה תם תולדותיו כמוהו. וכל אבות נזיקין וכל תולדותיהן מועדים הן מתחילתן חוץ מקרן ותולדותיו שהן תמים מתחילה עד שיועדו".

אומרת הגמ' ב"ק מ"ה.: "אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל". שואלת הגמ': "אליבא דמאן". שאלה זו נשאלת בהקשר למחלוקת ר"מ ור' יהודה החלוקים לגבי שמירת שור המועד אי בעי שמירה מעולה או שסגי בשמירה פחותה. שורש המחלוקת מבואר בגמ'. מ"מ שומעים מדברי רב שאם הועד לקרן ימין לא הועד לשמאל. וכמו שפירש רש"י שם: "כלומר הא ודאי לעניין תשלומין לא אצטריך ליה רב לאשמועינן דלימין משלם נזק שלם ולשמאל משלם חצי נזק... דאפילו מועד לאדם אינו מועד לבהמה וכ"ש מועד לקרן ימין שהוא צד חזקה שבו אינו מועד לקרן שמאל".

וכן פוסק הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פרק ז' הלכה ב'. וא"כ סתירה מפורשת בדברי הרמב"ם. בהלכה א' כתב "אם היה האב מועד תולדותיו מועדות" ואילו בהלכה ב' הביא להלכה את דברי רב: "אם הועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל". וכך כתב הראב"ד בהשגותיו על הלכה א': "הרי מקרן לקרן אמרו מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל כ"ש לגבי ביעוט רגל ונשיכת שן ע"כ שהרי ביעוט רגל ונשיכת שן הן תולדות דקרן ואם הועד לקרן אין זה מחייב שיועד להן".

נראה לתרץ: בגמ' יבמות (ס"ד:) קיימת מחלוקת בין רשב"ג ורבי, כמה פעמים יחזור ויופיע אותו מקרה, כדי שיצא מגדר "מקרה" ויהפוך לגדר "הוחזק". הלכה כרבי בנישואין ומלקויות – דסגי בתרי זימנו להיקרא "מוחזק" – וכרשב"ג בקביעת ווסתות ושור המועד. כלומר, אחרי שנגח שלוש פעמים יצא מגדר מקרה ויהפוך למוחזק, ומפאת זה הטילו בו את השם "מועד".

הגמרא בב"ק מ"א. דנה במקרים שבהם יתחייב כופר אחד המקרים "כגון שהוזמו זוממי זוממין". כלומר, שבאו שני כתי עדים והעידו בו שנגח ב' פעמים. באה כת אחרת והזימה אחת מהן, וכשנגח פעם שלישית, באה כת והזימה את הכת המזימה הראשונה – והשור הועד. הגמ' שואלת: "הניחא אי לאייעודי תורא" – אם נאמר שצריך שלושה ימים, דכתיבי בקרא (רש"י), כדי "להזהיר את השור". וכאן היו שלוש נגיחות נפרדות. אי לאייעודי גברא הרי הוא הועד בבת אחת? מעצם קושיית הגמ' ומדחיית המקרה הראשון (האומר: "כגון שאמדוהו לשלושה אנשים – כגון שרדף אחרי שלושה בני אדם זה אחר זה וברחו מפניו ואמדו שאם לא היו בורחים היה הורגן – רש"י) משמע שלא מספיק שיהיו שלושה מקרים החוזרים על עצמם כדי שיקרא "שור מועד" אלא שצריך שלוש נגיחות ממש, ובהעדאה, וכסדר הכתוב בתורה. כלומר דרושים שני תנאים לחלות שם "מועד": א. המוחזק שבו ב. גזירת הכתוב.

מלבד זה קיים עוד תנאי לחלות שם "מועד" והוא חיוב תשלומין. כלומר, אם אין הוא חייב בתשלומין אין העדאה מועלת לחלות שם מועד וכמבואר בתוס' בב"ק (כ"ד:): "ואור"י דשמא אין העדאה מועלת אלא בבני חיוב ולכן לא מצי למימר שאין מכירים את השור המנוגח שאין מכירים שמא הוי דכותי או דהפקר". בפשטות לא משמע שרבי חולק על התנאים הנ"ל בדין שור המועד ואומר שבשתי נגיחות סגי להיקרא מועד אלא דמודה לרשב"ג וכדברי התוס': "רבי לא פליג אקרא אלא כלומר התם מתקיימים דברי רשב"ג דלא מתחזק אלא בתלתא זמני". המחלוקת בין רבי לרשב"ג היא מחלוקת עקרונית ולאו דווקא לגבי שור המועד. כלומר, לדעת רבי לא מספיק שיהא "מוחזק" אלא בעי שלוש נגיחות ממש.

על פי דברי הרמב"ם אפשר לבחון אם דרושים באמת שני תנאים בחלות שם "מועד". הרמב"ם כתב (פרק ח' מהלכות נזקי ממון הלכה ו') "שור שהוא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו הועד לאדם אינו מועד לבהמה" וכו'. ובהלכה ט' כתב: "נגח שור היום, וחמור למחר, וגמל ביום שלישי נעשה מועד לכל" וכו'.

כנראה שהחילוק בין שתי ההלכות בדברי הרמב"ם נובע מחוסר דין "מוחזק" בהלכה ח', מכיוון, שאם הוחזק לגבי אדם אין ראיה שלמחר יגח בהמה אך בהלכה ט' חל עליו שם "מועד" כיוון שקיימים שני התנאים. ומכאן רואים שאין גזירת הכתוב דורשת שתהא העדאה לכל מין ומין בנפרד אלא שיהיו שלוש נגיחות כסדרן וכהלכתן. יוצא אפוא מכאן שלדעת רבי יהיה מספיק שיגח שני מינין שלוש נגיחות שהרי הוחזק בשתי פעמים, ואין סברה שגם בזה יודה לרשב"ג והרי הוא לדברי רבי מועד לכל.

על פי דברים אלו נוכל לתרץ את השגת הראב"ד בהלכה א': בהלכה ב' השור אינו מועד כיוון שאין לו דין מוחזק שהרי לא נגח בקרן שמאל ולא ברור שיגח בה. אך מאידך קשה הרי גם בהלכה א' לגבי "מוחזק", כי אין הסברה נותנת שאם האב מועד הרי תולדותיו מוחזקות כמועדות. וא"כ מצינו דמיון בין הלכה א' בפרק ב' ובין הלכה ב' בפרק ז' שהרי בשניהן יש "מוחזק". ולא עוד שהרי בשניהם יש את התנאי של גזירת הכתוב. ואין סברה לחלק בין מועד לקרן אחת לבין מועד לנגיחה בלבד.

אמנם אין החידוש של "תולדותיהן כיוצא בהן" – מקיים את תנאי ה"מוחזק" אך מועיל לגבי תנאי של גזירת הכתוב. וכמו שגמל חמור ופרה מצטרפין ע"י שלוש נגיחות ומקיימים את התנאי של גזירת הכתוב, כך נגיחה, נשיכה ובעיטה מצטרפין ע"י הכלל של "תולדותיהן כיוצא בהן". והלכה א' הוצרכה למקרה של שור שנגח היום ובעט למחר ונשך ליום שלישי שיהיה מועד לכל צורות ההיזק ואז חלים שני התנאים כאחת ובאופן זה הועילה ההלכה.